דעה: החברה הערבית נכשלה בטיפול באלימות

המגזר הערבי מתרחק מהמסורת שהגבילה התנהגות לא-לגיטימית, אך יחד עם זאת עדיין מתקשה לאמץ מערכת אחרת של נורמות מודרניות

שורה של מקרי אלימות ללא סוף. זירת הרצח בלוד השבוע | פלאש90

בשעות הערב של יום שלישי השבוע, החרידו לפתע יריות את השקט בעמק יזרעאל. בתום הקרב שתנהל בתחנת הדלק בצומת מגידו נספרו חמישה פצועים והרוג אחד. בלוד התרחש השבוע רצח כפול ובעקבותיו רצח נוסף. אלה הם רק חלק קטן מאירועי האלימות הקשה המתרחשים כל העת במגזר הערבי בישראל.

נכון, יש אלימות גם במגזר היהודי, אבל את הנתונים המצמררים קשה להסתיר: עשרות נרצחים ערבים בשנה, מאות בעשור האחרון, ובשיעורים גבוהים פי כמה מחלקם באוכלוסייה, לא רק ברצח אלא בפשיעה בכלל. השאלה העולה מאליה היא מה הם הגורמים לאלימות הגבוהה דווקא במגזר הערבי?

הסיבה המיידית הנראית לעיין, שכולם מדברים עליה, היא הימצאות כלי נשק רבים בידי אזרחים ערבים, כמעט כולם אינם חוקיים. רובם נגנבו מאזרחים, מאבטחים או ממחסני נשק של הצבא. המסחר בכלי נשק במגזר הערבי פורח, ותמורת תשלום אפשר להשיג מקלעים כבדים ואפילו אר. פי. ג'י. וטילים נגד טנקים. כלי נשק רבים משמשים לירי בחתונות, והם מפילים לא מעט נפגעים.

אלא שהימצאות כלי נשק איננה יכולה לתת הסבר מלא לתופעת האלימות, שכן צריכה להימצא סיבה טובה לשימוש בכלי הנשק, ביחד עם התחושה שמי שמשתמש בנשק לא ייתפס ולא ייתן את הדין למעשיו. ואכן, כל הדוברים מאשימים את המשטרה באוזלת יד במה שנוגע לחקירות מקרי רצח במגזר הערבי.

התשובה לטענה הזו מורכבת. מצד אחד נראה שמשטרה לא ששה לאכוף את החוק בחלק מן המקרים מסיבות שונות (ראו למשל דבריו של המפכ"ל היוצא על כך ש"לא נרצה להכניס לכלא כל אדם שיורה בחתונה ערבית"). מנגד, גם נציגי הציבור של המגזר הערבי, על אף טענותיהם על חוסר באכיפה, מתנגדים בעצמם להקמת תחנות משטרה בישובים ערביים, תחנה אשר מסמלת מבחינתם את הריבונות הישראלית.

בנוסף, קיימת במגזר הערבי, יותר מבמגזר היהודי, תופעה של קשר שתיקה לגבי פשעים בכלל ומעשי רצח בפרט. אנשים נמנעים מלמסור עדות למשטרה ולפרקליטות, שכן חלקם אינם סומכים על גופי המדינה שיעשו את מלאכתם באמונה, וגם אם יעשו, יקבל הרוצח עונש מאסר שאחריו יצא לחופשי.

חברה במעבר

בחברות ערביות נהוגה נקמת דם, וכל פגיעה באדם גוררת תגובה דומה ועוד אחת, וכך נוצרת שורה ארוכה של מקרי פציעה ורצח שקשה מאוד לשים לה סוף. אמנם קיים גם מנגנון של 'סולחה', האמור לשים קץ לשרשרת מעשי הרצח, אלא שהוא תלוי בעוצמת מוסד הבוררות של זקני המשפחה או השבט.

בשל הירידה המשמעותית במעמד הזקן בחברה הערבית בישראל ותהליכי מודרניזציה העוברים על חברה זו, מעטים המקרים שצדדים מסוכסכים פונים ל'ג'אהה', מועצת הזקנים של השבט, כדי שזו תשים קץ לסכסוך ותעבירו ממסלול של יריות, הרוגים ופצועים, למסלול של פיצויים והשלמה.

ההיזקקות הנמוכה לשירותי המשטרה נובעת גם מהמעמד הבעייתי של המדינה בעיני רבים במגזר הערבי, והתחושה הרווחת שהמדינה איננה מדינה שלהם. הם אינם מאמינים בה, בחוקיה ובגופי אכיפת החוק שלה, שממילא איננו החוק המקובל על רבים במגזר הערבי.

סיבה נוספת היא העובדה שהחברה הערבית בישראל, בלשון הכללה, היא "חברה במעבר" – כלומר חברה המתרחקת לאט ובהדרגה מהתרבות המסורתית הערבית-אסלאמית, ומתקרבת אל התרבות המודרנית הישראלית. התופעה הזו ניכרת במדדים סוציולוגיים מוחשיים: ירידה בפוליגמיה, לבוש מודרני בעיקר בקרב נשים, ירידה במספר הילדים לאישה, יציאה ללימודים ועבודה במקצועות כלליים ובמקומות עבודה עם יהודים, תרבות הבילוי, התגייסות לשירות לאומי ועוד.

תכונה המאפיינת "חברה במעבר" היא התרחקות מנורמות ההתנהגות המסורתיות ומהסנקציות שהן אלו הטילו על התנהגות לא-לגיטימית, אך יחד עם זאת קושי לאמץ מערכת אחרת של כללי התנהגות מודרנית. וכך אותן מגבלות חברתיות מסורתיות – שבעבר עצרו את הפעולות הלא-לגיטימיות של פרטים – מאבדות את כוחן והשפעתן, מבלי שמערכת אחרת, מודרנית, נכנסת ומחליפה את המערכת הישנה. החלל שנוצר מתבטא בעבירות על חוקי המדינה, פריצות לבתים, עברות גוף, אלימות ומקרי פציעה ורצח.

מרד הנעורים

העובדה שמרבית הציבור הערבי בישראל מתגורר בישובים שכל תושביהם ערבים, מעכבת גם היא את אימוץ הנורמות הישראליות המודרניות. החברה בישובים אלו מנציחה את תרבותה שכן אין לה חיכוך משמעותי עם החברה היהודית בישראל. כאן נכנס עניין רצח הנשים והבנות על רקע "חילול כבוד המשפחה", שגם הוא עניין כאוב הנובע מתרבות השבט והמגבלות שתרבות זו מטילה על הנשים דווקא.

גורם נוסף לשכיחות האלימות במגזר הערבי היא מרד הנעורים של בני נוער רבים העוזבים את תרבות ההורים (דת, מסורת, מנהגים, לבוש) ומאמצים דרכי חיים אחרות. נערים שניתקו את עצמם מתרבות הוריהם מחפשים לעצמם דפוסי התנהגות שלעתים גולשים לאלימות ומכאן המרחק לרצח קטן.

התנועות הפוליטיות לא הוסיפו לרגיעה במגזר הערבי שכן כל אחת מנסה לקדם את ענייניה על חשבון האחרת, ומחלוקות פוליטיות מתדרדרות לעתים לאירועים אלימים. הבחירות לרשויות המקומיות שהתקיימו בחודש שעבר שפכו שמן רותח על מדורת המחלוקות, והוסיפו מתח בין מועמדים ותומכיהם שגלש במקרים לא מעטים לאלימות. הסיבה היא האינטרסים הגדולים התלויים בתקציבי הרשות המקומית: פיתוח, תשתיות, חינוך, תכנון ובניה ורישוי עסקים.

לסיכום ניתן לומר שהאלימות במגזר הערבי נובעת משילוב גורמים: מצד אחד גורמים תרבותיים פנימיים של ציבור ערבי הקשורים לתודעת השבט והדת, ומצד שני גורמים ציבוריים חיצוניים כמו המשטרה ומשרדי הממשלה שמעשיהם ומחדליהם אינם מסייעים לבלימת במגזר הערבי.

לחצו כאן לכל הטורים של ד"ר מרדכי קידר

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

7 תגובות למאמר

  1. 1) אין ברירה, החתולים נכשלו בטיפול ביללות. כל הנסיונות של מנהיגי החתולים לעבור מיללות לנביחות כמו אצל הכלבים, פשוט לא צלחו. כנראה שהטבע של החתולים חזק יותר מכל אמצעי חינוך, ולא יעזור כמה שנגדל ונחנך את החתולים בסביבה כלבית בלבד.
    2) כל זמן שהם הורגים אחד בשני, מצדי שיעשו את זה גם עם טנקים וכטב"מים. מה אכפת לי? האם צריך להיות אכפת לי שסרסורים וסוחרי סמים רוצחים אחד את השני ברחובות דטרויט? לא! אז כשמוסלמים רוצחים אחד את השני, בין אם בשטח מדינת ישראל ובין אם באחת ממדינות המקור שלהם (כמו סוריה ועיראק), גם זה לא צריך להזיז לי. מקסימום לשמח אותי על דילול האוכלוסיה שלהם ועל אי הצורך של היהודים לבצע את זה. פחות כמה שנצטרך להעלות לאוטובוסים בנכבה 2. אבל, כל זה לא מעניין אותי כל זמן שיהודים לא נפגעים. ברגע שיהודי אחד נפגע, מדינת ישראל צריכה להכריז על אירגוני הפשע המוסלמים כארגוני טרור. פשוטו כמשמעו.

  2. כתבה מעניינת
    חבל שהכותרת לא משקפת את מסקנות הכותב שמגוכמות בפסקה האחרונה, ומטילות את האחריות למצב גם על החברה הערבית וגם על המדינה ומוסדותיה.

    נראה שלכותה הכותרות היתה אג'נדה משלו …

  3. העבריינים הערבים כשהם עסוקים במלחמות זה נותן הקלה לאוכלוסיה האזרחית הערבית והיהודית.למזלנו רוב הערבים גרים לבד לו היו כולם מעורבים בין ביהודים.חיי היהודים היו כמו בארצות ערב תחת המגף המוסלמי.הגהינום היה שורר בערי היהודים.הבעיה שההנהגה הערבית מונעת טיפול שורש מחשש שהערבים יהיו ישראלים מדי.

  4. החברה הערבית נכשלה? היא ניסתה בכלל? האלימות היא חלק אינהרנטי מאותה חברה, וככה היא (החברה הערבית) נראית, גם בכל ארצות ערב.

  5. לא ברור לי מדוע הערבים, ככלל, לא מוכנים להצטרף לשורות המשטרה ולפעול במסגרתה למיגור הפשע בארץ בכלל ובמגזר הערבי-מוסלמי בפרט, אולם מאשימים את "הממסד" ואת "המשטרה" שלא משרשת את התנהגותם של הערבים-מוסלמים כלפי הזולת. הגיע העת שאם הערבים-המוסלמים לא מצטרפים למשטרה בהתנדבות, יתכן שחקיקת חוקים מתאימים יעזרו בהקשר זה.

  6. מי שנכשל זה הנהלת היישות הציונית שהשלימה עם אוייב ערבי בתוכנו
    ממשיכה לפמפם לנו את השקרים על "מדינת היהודים" והמציאה
    את הגימיק של "חוק הלאום" – שלא מפריע ל "ממשלת הימין" – להציף את
    ישראל בעבודה ערבית זולה מכל מקור אפשרי כולל :

    50,000 מסתננים, 100,000 פלשתינים, מליון וחצי ערביי ישראל,

    אם היתה לנו ממשלה לאומית – כל הערבושים האלה היו צריכים להיות בסיני וירדן

  7. יהודים וערבים לא מסוגלים לחיות במדינה אחת .
    הפרדה מעם זר על בסיס אזרחות – זה שלב הראשון ובלתי נמנע בדרך לשיחרור הארץ .
    לפי החלטת האו"ם משנת 1947 כל ערבים, שחיים ממערב לירדן , חייבים לקבל אזרחות של מדינה ערבית , אך לא אזרחות ישראלית .
    לערבים יש פה מדינה "מינוס", ללא יהודים, כבר 20 שנה .
    אין שום הבדל בין ערבים ברמאללה, שכם, חברון, בית לחם, עזה לבין ערבים בירושלים, נצרת, רהט, חיפה, יפו , לוד . . .
    די לכפות אזרחות (או תושבות) ישראלית על לאום עוין !
    ללא החלפת אזרחות ל-2 מיליון ערבים , עתידנו בסכנה .
    נחוץ ליזום משאל עם בנושא:
    אזרחות של מדינה יהודית – ליהודים אזרחות של מדינה ערבית – לערבים .
    המפלגה אשר תארגן משאל עם – תכפיל את נוכחותה בכנסת .
    לאחר שלא יהיה אף ערבי אחד עם אזרחות שלנו , אפשר לקבוע את הגבולות , כמובן בהתאם לתוצאות שהשגנו בשדה קרב נגד אויבינו .
    בשלב שני, ערבים רעבים יועברו מרצונם למדינות ערביות .
    * * *
    כעת לא נוכל לעשות טרנספר בכוח. ערבים לא יעזבו לבד כל עוד היהודים מספקים לערבים כל התנאים לריבוי ושיגשוג בארץ.
    לכן שני שלבים בהפרדת שני עמים :
    שלב ראשון – החלפת אזרחות ל-2 מיליון ערבים, בהתאם להחלטת האו"ם משנת 1947 על חלוקת פלסטין לשתי מדינות לאום .
    זו עילה ליהודים להפסיק להאכיל את העם העוין.
    שלב שני – טרנספר מרצון של ערבים רעבים – לירדן, למצרים, לסוריה וכו'.
    הערה: דרוזים יכולים להישאר בישראל במעמד תושבים קבועים.