מי אחראי פה? מיי וטראמפ מפסידים בקרב מול הפקידים

במסע הבחירות לנשיאות בשנת 2016 דונלד טראמפ נשאל פעמים רבות האם יקבל את תוצאות הבחירות אם יתברר שהפסיד. הדמוקרטים ועמיתיהם בתקשורת דרשו תשובה מפורשת, אך עם זאת מעולם לא היה ברור מה הם חשבו לעצמם שיקרה כחלופה לאי-קבלת התוצאות: דונלד טראמפ מגייס צבא מהפכני וצועד איתו לתוך וושינגטון, כמו פרנסיסקו פרנקו השובר את המצור לאלקסאר? עדיף היה ששאלה זו הייתה מופנית כלפי תרזה מיי.

העם בבריטניה, כאשר נשאלה דעתו בעניין זה, הצביע לעזוב את האיחוד האירופי. הצבעה זו נערכה ב-23 ליוני 2016. עתה לקראת סוף 2018, עדיין לא ברור אם הממשלה הבריטית והאיחוד יקבלו את תוצאות ההצבעה ההיא. ב'ניו-יורק טיימס' התלוננו לאחרונה על כך שהדיון הנוכחי אודות הפרטים בהסכם היציאה הבריטי "מתעלם מרצונותיו של האיחוד האירופי",  אבל זו בדיוק הנקודה.

העם הבריטי הצביע לעזוב את האיחוד האירופי מפני שרבים ממנו הרגישו שאיבדו שליטה על מדינתם, ושהחלטות חשובות הנוגעות לחייהם נקבעות על ידי אנשים ללא אחריות בבריסל הרחוקה. קיומו של פרלמנט אירופי לא הועיל בהרגעת חרדתם, שכן פרלמנט זה אינו לא יותר מכינוי ריק מתוכן: הכוח האמיתי שוכן בוועדה האירופית, מועצת האיחוד האירופי ומעל הכל – הביורוקרטיה האירופית היושבת בבריסל.

מאז הצבעת הברקזיט, נאמר לעם הבריטי על ידי ממשלתו שייתכן ולא יקבלו את מה שהם רוצים ומה שהצביעו בעבורו מכיוון שדבר זה יהיה פשוט מסובך מדי. איך נאמר – שוב – זו בדיוק הנקודה. הקושי בעזיבת האיחוד האירופי הוא שמדגיש בדיוק את הנחיצות בצעד זה. הבריטים לחמו קשה והקריבו רבות עבור העיקרון לפיו הפרלמנט הינו הריבון – אפילו המלך צריך לקבל את מרותו של העם דרך נבחריו – והג'נטלמנים השחצנים בבריסל הראו איך הם מזלזלים בעקרון זה ומגובה רב.

בוז לגוגל

כתב האישום הבריטי כנגד האיחוד האירופי יישמע מוכר למדי לאוזניים אמריקניות: הוא מייצג את החטיפה של כוח מהעם על ידי אליטות נטולות-אחריות, מראה את הבוז כלפי עיקרון של ריבונות לאומית, מקדם מדיניות הגירה כאוטית ומוגזמת, ורדיפה אחר מדיניות כלכלית המשרתת את ענייני הרמים ונעלים יותר מאשר את העם הפשוט.

בארצות הברית, שמאל וימין מדברים על אותם הנושאים, אך מדגישים תלונות שונות: הדמוקרטים לפתע שינו את עמדתם על מדיניות ההגירה מרגע שהבינו שברני סנדרס ב-2016 נשמע כמו דונלד טראמפ, דבר אשר לא נעם בפני כמה בכירים דמוקרטים, בעוד הרפובליקנים פיתחו ראיה סלקטיבית באשר לשאלה כיצד הם מרגישים כלפי חבר'ה עשירים ועסקים גדולים: הידד לפיטר ת'יל, בוז למארק צוקרברג, כיפאק-היי לאקסון, בוז לגוגל.

אך הפופוליסטים משמאל ומימין בארה"ב מתחילים עם תלונות בסיסיות אשר למעשה די דומות: הגידול בשכר לאמריקנים בעלי הכנסה בינונית מאכזב ויש להם מעט מאוד ביטחון במשרותיהם, וזו בוודאי תוצאה של הסתודדות אנשי ממשל וזרים מפוקפקים איפה שהוא, בייחוד בסין.

ג'ייק וורנר מאוניברסיטת שיקאגו טען כך לגבי שני הצדדים: "ברני סנדרס מהדהד את עיקרי דבריו של הנשיא דונלד טראמפ, כאשר הוא מבכה את מעבר הטכנולוגיה 'שלנו' לסין ומגנה את ההשקעות שם. חברתו הפרוגרסיבית הסנאטורית אליזבת' וורן מתיישרת לדבריו של האסטרטג הבכיר לשעבר של הבית הלבן, סטיב באנון, וקוראת למדיניות 'אגרסיבית'. דמוקרטים ממסדיים כגון מוביל המיעוט צ'אק שומר תומכים במלחמת הסחר של טראמפ עם סין".

תלונות אלו אינן מוגבלות לממשלה ולמדיניות ממשלתית. גם הימין וגם השמאל פיתחו טינה עצומה לדרך בה שחקנים פרטיים יכולים להשפיע על חיינו: מיזוגים תאגידיים מצמצמים משרות ומערערים את המצב הכלכלי של קהילות התלויות בהם; רשתות פייסבוק וטוויטר מתאמצות להשתיק דעות פוליטיות שאינן אהודות, או למעשה משמשות כאמצעי להתקפות שלטון ההמון; בשנים 2009-2008, כלכלת העולם טולטלה מכך שהמון חברות בוול סטריט ביצעו השקעות גרועות שהן עצמן אפילו לא הבינו, מה שהצריך חילוצים והלוואות בשווי טריליוני דולרים כדי למנוע אסון כלכלי.

מי פה אחראי?

בספרו של פרנסיס פוקויאמה 'מקורות הסדר הפוליטי', הוא מציין שלושה יסודות המחזקים את התפתחותו של סדר פוליטי: המדינה, שלטון החוק ואחריות. מהראשון יש לנו לא מעט – אפילו יותר מאשר אנו זקוקים לו למען האמת. לגבי השניים הנותרים, הרבה פחות.

מבלי להתייחס להרגשתכם אודות החקירות הנוכחיות נגד הנשיא טראמפ, קצת קשה לאדם בר-דעת להביט במצב הנוכחי ולהסיק שהמעורבים בבלגאן הזה פועלים כדי ליישם את שלטון החוק, ולא בעצם מנהלים ג'יהאד פוליטי באמצעים משפטיים. שלטון החוק ספג מהלומה בזמן ממשל אובמה, אך גם הכאוס של ממשל טראמפ לא תורם רבות להתאוששותו.

האחריות היא זו שנמצאת בראש מעייניהם של המנוכרים והמיואשים. הבריטים רוצים לדעת שאם הם לא מרוצים מחוק או רגולציה מסוימת, הם יכולים להצביע נגד חבר הפרלמנט המקומי – או לפחות לומר לו מה הם חושבים – אם הוא לא מתיישר לפי רצונם. מנגנון אירופי מסובך הממוקם במדינה רחוקה? קשה לקבל אחריות עם חיה שכזו. אותן בעיות של ישירות ותיאום ציפיות תיחזקו את הדחף האמריקני נגד הסכמים רב-צדדיים כמו NAFTA והשותפות הטרנס-פסיפית.

שווייץ כמשל

לפני כמה שנים ביקרתי בשוויץ, בה כתבתי מאמר הטוען שהרפובליקה ההלווטית, מקדימתה של שווייץ המודרנית שהתקיימה במשך חמש שנים בראשית המאה ה-19, הייתה המדינה הנמשלת בצורה הטובה ביותר בעולם. הייתה זו מדינה עם רמה מדהימה של אחריות – כזו הנמצאת קרוב לליבם של העם השוויצרי.

באותה התקופה בה ביקרתי, טינה טרנר, זה מזמן תושבת המדינה, הייתה מצויה בשלבים האחרונים של הפיכתה לאזרחית שוויץ. בגלל המוזרויות הממשל המקומי הקיצוני ברמת הדמוקרטיות שלו, הזמרת המפורסמת הייתה צריכה להטריד עצמה לגרסה השוויצרית של פגישה בוועדה עירונית ולהוכיח להם שהיא יכולה לדבר גרמנית ברמה מספקת כדי לתפקד בתור אזרח שוויצרי וכתושב הקנטון של ציריך, שיש לה מספיק משאבים פיננסיים מכדי להיות נטל ציבורי ובגדול שהיא אדם טוב. לממשל המקומי יש אמירה בעניין, לא רק לממשלה הפדרלית בעיר ברן. דמיינו ארה"ב בה למשל, לעיר מיניאפוליס או לנציגים במחוז פרסידיו, טקסס, יש יכולת להשפיע ישירות בנושאי הגירה.

זה יראה שונה כמובן. אולי אתם חושבים שיהיה זה שיפור ואולי לא, אך לבטח זה ייצג בצורה טובה יותר את מה שאנשים רוצים באמת או לפחות יאפשר קבלת החלטות יתקבלו ברמה קרובה למקום בו ניתן להפעיל אחריות דמוקרטית.

במקום בו הדברים עומדים כעת, מדיניות ההגירה האמריקנית נותנת את הרושם שאף אחד לא נמצא על ההגה. הנשיא רוצה דבר אחד (או שלל דברים שאינם ברורים הסותרים אחד את השני) והקונגרס רוצה אחרת. באמצע ישנן שלל דעות לא ברורות וסותרות המתחלקות בין שתי מפלגות ושוב לסיעות בתוך אותן מפלגות, בעוד הביורוקרטיה, כמו בדרך כלל, הולכת בדרכה שלה.

כאוס מתובל ברגשנות

אם ברצונכם לראות מישהו לוקח אחריות והובלה ברמות הנמוכות, נקבל את שוויץ – או נקבל פדרליזם בסגנון אמריקני – לוקליזם. אם הרצון הוא לראות דבר זהה רק ברמות הגבוהות, נקבל פוליטיקה בסגנון ספרדי של פעם, פוליטי-צבאי.

ארצות הברית, עם הרב-גוניות והמורכבות העצומה שלה, לעולם לא תהיה כמו שוויץ, עם הנייטרליות והדמוקרטיה המקומית ויחסי הידידותיות שלה כלפי אירופה ושאר העולם. אמנם יש כאלו השואפים לפוליטיקה שהזכרנו קודם, אך בשתי המפלגות זו לא התוצאה שתהיה. ארה"ב הינה מקום דינמי מדי ותושביה נרתעים משלטון מכדי להגיע לתוצאה כזו.

מודל אחד אותו ניתן להציע כדי להגיע לאחריות אמיתית יהיה להביא קבלת החלטות פוליטית גם ומנהל ציבורי לרמה האזורית והמקומית ככל הניתן. במדינות הרווחה הסקנדינביות אותן מעריצים הפרוגרסיבים שלנו, רבות מתכניות הרווחה מנוהלות ברמה המקומית, יותר מאשר ברמה הלאומית.

בשבדיה לדוגמה, ביטוח בריאות מנוהל ברמת המחוז ולא ברמה הלאומית. זה אומר שהתושבים יכולים לראות בעצמם כיצד שירותי הרווחה מנוהלים, מונגשים ונצרכים. מנגד, ארצות הברית רודפת אחר מודל של ריכוזיות – הנדחף בכל הכוח על ידי פרוגרסיבים – כבר במשך מאה שנים. חלקים בשמאל התחילו לראות את האור בנושא זה: כאשר הם צריכים להתמודד מול ממשל טראמפ, רבים במדינת קליפורניה פתאום גילו חיבה עמוקה למנגנון הפדרלי. הם רוצים שקליפורניה תהיה קליפורניה. אם רק נוכל לשכנע אותם לתת גם לטקסס להישאר טקסס.

אם לא נמצא דרך להגיע לאחריות רבה יותר, התוצאה הסבירה ביותר תהיה כאוס מתובל באפיזודות רגשניות, פופוליסטיות ובעיקר סמליות, המפיקות התערבות בסדר הקיים בצורה סותרת את עצמה ואף נקמנית לעיתים. דרך כזו מובילה לחלוקת כוח גדולה יותר למוסדות הביורוקרטים, אלה שנדרשים הכי פחות לאחריות אמיתית.

לקחת כוח בחזרה מביורוקרטיה הנאבקת לאחוז בו זה דבר קשה מאוד. העבירו את כל החוקים שתרצו, תנצחו בכל מסע בחירות, ועדיין ייתכן שלא תקבלו את מה שרציתם. תשאלו למשל את הבריטים.

המאמר התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'. מאנגלית: גידי גולן.