המרוץ לאפריקה נפתח מחדש: ארה"ב וסין נאבקות על ההשפעה ביבשת

במהלך המאה ה-19, מעצמות אירופה היו מצויות במה שהיסטוריונים קראו לימים "המרוץ לאפריקה". בריטניה, צרפת, גרמניה, איטליה ואחרות התחרו ביניהן על ביסוס מושבות ושליטה ביבשת השחורה – תחרות שהגבירה את המתיחות בין המדינות ולבסוף הכינה את השטח לקראת מלחמת העולם הראשונה.

היום מרוץ חדש יצא לדרך, כזה המציב את ארה"ב (ובמידה פחותה את רוסיה) מול סין, בניסיון להשפיע על מקומן באפריקה המתחדשת של המאה ה-21.

על המאזניים נמצאים משאביה הטבעיים של אפריקה, שווקים הצומחים במהרה והשפעה פוליטית וצבאית על חציו הדרומי של הכדור ועל חלק משמעותי מאוכלוסיית העולם. מרוץ זה יעצב לאורך שנים את המאה ה-21, בדיוק כפי שעשה הקודם למאה ה-19. למאבק על אפריקה יהיה גם חלק מרכזי בתחרות המתמשכת בין ארה"ב וסין על מנהיגות עולמית, כלכלית ואסטרטגית.

למרבה המזל, ממשל טראמפ מבין מה עומד על הפרק. בשבוע שעבר נשא היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון נאום שהסיר את הלוט מעל האסטרטגיה החדשה של הממשל בנוגע לאפריקה. אך לרוע מזלה של ארה"ב, סין מקדימה אותה בתחרות. צמצום המרחק לא יהיה קל,  והוא יצטרך להיות נקודה מרכזית בסדר היום האמריקני למאה ה-21.

עם כל זאת, לאמריקה יש יתרון אחד ברור להמשך. לא כמו המרוץ האחרון לאפריקה במאה ה-19, כאשר כל השחקנים בזירה הפכו לבסוף לאימפריאליסטים רעים, למרוץ זה יש שני מתחרים רעים, רוסיה וסין, ומתחרה אחד טוב – ארה"ב.

בעוד הניסיונות הסיניים להתבססות באפריקה היו ברוטאליים וניאו-קולוניאליסטים, האמריקנים יכולים (כפי שבולטון העיר בנאומו) להראות ל-49 המדינות מדרום לסהרה כיצד לשמר את ריבונותן ועצמאותן ואיך להפוך לחלק מהסדר הכלכלי המודרני, בדרכים שייטיבו עם תושביהם וייתרמו לשגשוגם וביטחונם של האפריקנים והאמריקנים גם יחד.

כוח כלכלי עולה

מתחת לטיעון הזה מסתתרת מציאות בסיסית: אפריקה במאה ה-21 עתידה להיות אזור הסְפָר הבא במגמת הגלובליזציה. היא מכילה מעל ל-30 אחוזים ממאגרי הנפט והמינרלים העולמיים, כולל חומרים נדירים החיוניים לצורכי בטחון, וחווה כעת התפוצצות אוכלוסין אדירה.

על פי הערכות האו"ם, ניגריה תהיה בשנת 2050 המדינה השלישית המאוכלסת ביותר בעולם, אחרי סין והודו, ואוכלוסיית אפריקה כולה צפויה לעקוף את זו של סין עד שנת 2100. מתוך 21 המדינות הפוריות ביותר בעולם – כלומר אלו עם פוטנציאל קצב גידול אוכלוסייה מהיר – 19 מצויות באפריקה.

כמו כן, אפריקה כבר אינה מאופיינת בכאוס כלכלי כפי שהייתה בעבר. על פי הבנק לפיתוח אפריקה, חלק היבשת שמתחת לסהרה עתיד להיות הכלכלה השנייה הצומחת ביותר בעולם, עם קצב צמיחה של 3.1 אחוז בשנת 2018 וקצב צמיחה משוער של 3.6 אחוז בשנים 2019-2020. כל אלה ועוד מעידים על יבשת המוכנה ומזומנה להצטרף לסדר הכלכלי העולמי.

יחד עם זאת, קל לראות כיצד חמקה אפריקה ממסך הרדאר האסטרטגי של אמריקה. עשורים של עוני ושחיתות הפכו את תדמיתה של אפריקה לכזו של יבשת על סף כישלון תמידי, תדמית שמשבר האיידס המתפתח בשנות התשעים רק חיזק.

שנות אובמה בוזבזו במובנים של התחברות לאפריקה. בעוד הנשיא לשעבר ביקר ביבשת במסגרת מסעות מתוקשרים מאוד ושילם מס שפתיים לרעיון של עזרה לאפריקה, שני "טורפים" ניצלו את הפסיביות של ארה"ב בנטיעת אחיזה ביבשת. הראשון היו ארגוני אסלאם קיצוני, האחר היה סין.

בעוד ארה"ב ושאר המערב התעלמו מאפריקה בשני העשורים האחרונים, סין הפכה אותה לעדיפות אסטרטגית וכלכלית. בייג'ינג רואה את היבשת כשטח הציד המושלם להבטחת חומרי גלם, השקעות עסקיות ומעל הכל להרחבת כוחה הגיאו-פוליטי של סין כחלק מאסטרטגיה גדולה יותר להחלפת ארה"ב כמובילה העולמית.

עד שנת 2015, עמד המסחר בין סין לאפריקה על ערך של 300 מיליארד דולר. עתה הוא עומד על יותר מחצי טריליון בעוד המסחר האמריקני עם אפריקה עומד על בערך 5 מיליארד דולר ונמצא בירידה מאז שנת 2011. ברגע זה, לסין יש על הפרק יותר מ-3,000 פרויקטים בתחום התשתיות ברחבי היבשת, והיא העניקה הלוואות מסחריות בסכומים של מעל ל-60 מיליארד דולר. אך אף אחד מאלו, לא בא לבדו.

המלכודת הסינית

רעבות להזדמנות כלכלית ולמזומנים, מדינות אפריקה הפכו עצמן אחת אחרי השנייה  להיות תלויות בסין. מדינות כמו אתיופיה וגאנה הסכימו לקבל את עזרתה של סין בהקמת 'חומת האש הגדולה', כדי לקבל שליטה מלאה על האינטרנט, ואימצו את טכנולוגיות ההיי-טק הסיניות של מדינת המשטרה.

מדינות אחרות נפלו להצעת סין להלוואות כדי לתמוך באותם מיזמי תשתיות ומצאו עצמן במהרה במלכודות חוב מהן לא יכלו לחמוק, ובהן סין יכולה להשתמש כדי להפעיל השפעה פוליטית.

זמביה הינה דוגמה מושלמת. כיום היא מוצאת את עצמה בחוב לסין בסכום הנע בין 6 ל-10 מיליארד דולר – כמעט שליש מסך התוצר המקומי הגולמי שלה – והשליטה סינית על כלכלת המדינה שמה את זמביה באחיזת חנק.

כפי שתיאר זאת ראש ממשלת זמביה לשעבר, "הניצול הקולוניאליסטי האירופי נראה כשפיר, בהשוואה לזה הסיני, המתרכז בלקחת החוצה כמה שניתן מתוך אפריקה, ללא כל התייחסות לרווחתם של התושבים המקומיים". כמה מדינות אפריקניות אחרות כמו גאנה ורואנדה, יכולות גם הן לטעון טענות דומות.

השפעתה הגוברת של סין מתבטאת גם בפן הצבאי. החלטתה של סין בשנת 2017 לבנות בסיס צבאי וימי בג'יבוטי אשר בקרן אפריקה, הייתה שינוי קריטי בזירה הגיאו-פוליטית. מיקומו של הבסיס הסיני מאפשר לנושאות המטוסים החדישות שלה לעגון במטרה להתאושש ולהתחמש – ולהקרין את עוצמתה של סין היכן שאף אחד לא חשב שהיה אפשרי, לפני עשור או שניים.

סיוע כושל

בולטון בנאומו הזכיר את זמביה וג'יבוטי, בהסבירו מדוע אמריקה צריכה מדיניות פרו-אקטיבית חדשה כלפי אפריקה, כזו הנותנת דגש לדמוקרטיה, שגשוג כלכלי ומעל הכל, אוטונומיה פוליטית אל מול שאיפותיה הניאו-קולוניאליסטיות של סין.

מבלי לשכוח את החשיבות הרבה של מלחמה באסלאם הרדיקלי באפריקה – בה ממשל אובמה נלחם בעיקר בעזרת תגיות טוויטר – בולטון וממשל טראמפ מזהים את העדיפות העליונה לסתור את השפעתן של רוסיה וסין ברחבי היבשת.

צעדיה הטורפניים של סין מקבלים דגש גדול אצל בולטון, אך יחד עם זאת הוא ציין גם שרוסיה "ממשיכה למכור נשק ואנרגיה בתמורה לקולות באומות-המאוחדות – קולות המשאירים רודנים בשלטון, מערערים על שלום ובטחון והולכים בניגוד לאינטרסים הטובים של תושבי אפריקה".

מרכיב אחד מהאסטרטגיה האמריקנית החדשה הוא לבחון דרכים להגדיל את השקעותיהן של חברות עסקיות מבית במגוון רחב של תעשיות, מאנרגיה ומינרלים לטלקומוניקציה ושירותי רפואה.

מרכיב נוסף, חשוב לא פחות, הוא צמצום וחיסול כספי סיוע אמריקנים שרק מחזקים שחיתות ותלות כלכלית. בין שנת 1995 לשנת 2006 למשל, הסיוע האמריקני לאפריקה היה שווה בערך לערכו של סך כל הסכומים מכל התורמים האחרים – עם מעט מאוד יתרונות לנמעני כספים אלו או לארה"ב. במקום זאת, המדיניות החדשה של טראמפ תכוון להבטיח, על פי בולטון, "שכל סיוע לזירה – בין אם לצרכי בטחון, צרכים הומניטריים או צרכי פיתוח – יקדמו אינטרסים אמריקניים".

משב רוח

לבסוף, המדיניות החדשה תקדם קשרים דו-כיווניים עם מדינות אפריקניות כשלעצמן במקום לסמוך על גופים מרובי-משתתפים כמו הבנק העולמי והאו"ם. משימות האו"ם לשמירה על השלום ביבשת הראו ביצועים מחרידים ורק שיחקו לידי סין, שהציגה עצמה כתקווה האחרונה של אפריקה.

המדיניות החדשה של אמריקה כלפי אפריקה היא משב רוח מרענן ומחזקת את התפקיד החשוב שלה, פעיל ובעיקר לא מזיק, במרוץ הנוכחי לאפריקה אשר ישלוט ברוב רובה של המאה ה-21. האם תחרות זו תוביל למתיחות בין מעצמות כמו אלו של המאה ה-19? לא אם ארה"ב, בניגוד לסין אשר מתייחסת למדינות האפריקניות כמושבות חדשות, תזמין מדינות אלו להיות שותפות לסדר כלכלי חדש.

כמה אירוני אם כן שדווקא הנשיא אובמה, אשר בגאוותנות רבה הציג את מורשתו האפריקנית, היה זה שאפשר להשפעה המזיקה של סין ורוסיה (כמו גם של דאעש ובוקו חראם) לצמוח באפריקה. דונלד טראמפ, האיש אשר התקשורת הליברלית מנסה להציג כגזען, יהיה המשחרר האמיתי של אפריקה מאותה אחיזה ניאו-קולוניאליסטית סינית ויעזור לה למצוא את הכיוון לעבר שלום ושגשוג.

המאמר התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'. מאנגלית: גידי גולן