עת לבחור: העולם בשנת 2019

יתכן ויצא לכם ללחוץ לאחרונה על קישור לסרטון או כתבת חדשות, ועצרתם רגע לתהות האם מה שאתם צופים בו כעת הינו חלק מהחיים האמיתיים – החיים כפי שאנו מכירים אותם בשנת 2018: רובוטים מרקדים, רחפנים מספקים חיסונים לילדים במקומות נידחים, פרוטזות חכמות לקטועי איברים. שלא לדבר על אנשי ספייס-אקס והרקטה ששיגרו לחלל – וואו.

מנגד, יתכן ויצא לכם ללחוץ על קישור לסרטון או כתבת חדשות אחרת, ושוב עצרתם רגע לתהות שמה שאתם צופים בו כעת הינו חלק מהחיים האמיתיים בשנת 2018: רעב מזעזע בתימן ואפריקה; דיכוי על ידי מדינות משטרה בוונצואלה וצפון קוריאה; מהגרים בלוב נתפסים כמו חיות ונמכרים לעבדות; מונרכיות שעדיין לוקחות את עצמן ברצינות.

זה מדהים שדברים אלו קיימים בעולם; זהו בלתי-מוסבר שהם מתקיימים באותו העולם, וזה עולם קטן: אם אתם רוצים לראות את התנאים על הקרקע בקזחסטאן, הכל במרחק לחיצת כפתור. "כיצד אנשים חיים ככה?", אנו תוהים, כאשר אלו הצופים בנו מן הצד השני, לעבר סן-פרנסיסקו או מיאמי, שואלים את אותה השאלה בדיוק.

ג'יין ג'ייקובס, מחברת הספר חייהן ומותן של הערים האמריקאיות הגדולות, הגדירה זאת כך:

חיפוש 'סיבות' לעוני … זה מבוי סתום אינטלקטואלי, מכיוון שלעוני אין סיבות. רק לשגשוג יש סיבות"

מה גורם לשגשוג? נשמע שזו שאלה מגוחכת: אם אנו יודעים מה גורם לשגשוג, מדוע ישנו עוני כלשהו? מי יבחר בעוני? אפילו האנשים העשירים בחברות עניות, אלו אשר לעולם אינם מוכרחים להרים דבר הכבד יותר מכוס שמפניה, עדיין מחויבים לסבול את הכיעור של העוני הכללי, אפילו אם הם עצמם מצליחים לברוח ממנו באופן אישי.

ישנה סיבה מדוע כל נכסי הנדל"ן המיועד למגורים בערים ניו-יורק ולונדון הכפילו את ערכם כמה וכמה פעמים בעשורים האחרונים, וזה לא בגלל שתושבי דרום קליפורניה גילו לבסוף את קיסמו הייחודי של סטאטן איילנד. הדבר קורה מכיוון שאף האנשים העשירים ביותר במדינות המפגרות – בפרט האנשים העשירים ביותר – יעדיפו להתגורר היכן שיש רשתות מזון יוקרתיות ומדרכות נקיות.

בשנות התשעים הגענו למסקנה, לתקופה קצרה למדי, שחוקי הטבע והאל הוחלפו על ידי "חוק מור": האבחנה שכוח המחשוב יכפיל עצמו למעשה כמעט כל שנתיים. כל דבר שחוק מור נגע בו הפך לטוב יותר וזול יותר – וממשיך לעשות כן.

דבר זה הוביל לשינויים קיצוניים בדרך בה אנו חיים. לפני 12 שנים, לא היה דבר כזה טלפון חכם, שלא לדבר על נוכחות תמידית של מסכים המוחזקים בידינו האופיינית כל כך לאורח החיים בעולם המפותח של 2018. אך חוק מור אינו כוח טבעי. הטכנולוגיה לא חייבת להפוך לטובה, זולה ונפוצה יותר כל שנה. היא אכן עושה זאת, אך זה לא מתרחש סתם.

נס החיים

הנס של החיים המודרניים – או החיים המודרניים עצמם, למעשה – מקורו אחד הוא: חלוקת העבודה. חלוקת העבודה אינה רק מושג מאובק מאיזה ספר כלכלה בתואר ראשון – היא הרוטב הסודי, הדלק במנוע הרקטי של התפתחות קפיטליסטית ששינה את עולמנו.

לקח לנו 66 שנים להגיע מהאחים רייט לניל ארמסטרונג והנחיתה על הירח. השחקן ג'ף גולדבלום, למשל, הוא בן 66. במשך חיים של גולדבלום אחד, הגענו מלעמוד על פני האדמה ולתהות על הירח, לעמידה על הירח וצפייה לעבר כדור הארץ. לא אדם אחד עשה זאת. מספר עצום של אנשים עשו חלק קטן כל אחד.

בזכות חלוקת העבודה, האנשים המחפשים תרופה לנגיף האיידס לא צריכים לבלות את ימיהם בגידול וטחינת חיטה, איסוף שאר המרכיבים ואז לבסוף, אם עדיין לא גוועו ברעב בינתיים, לאפות את לחמם.

אנו נוטים לומר "שכל עבודה מכבדת את בעליה" וזה אכן נכון ושווה לזכור זאת. אך זו תהיה תובנה עמוקה יותר אם נבין אותה בהקשר של המאמץ האנושי ככלל: הצוות שעובד על תרופה לאיידס יגיע לשטוקהולם לאסוף את פרס הנובל, אך הבחור שסיפק להם פיצות באמצע הלילה, נהג המונית, השוטר, הצוות שתיקן את המהמורות בכביש, הפועלים שבנו את מעבדתם – כולם שיחקו תפקיד בכל זה. העבודה שאנו עושים, לא משנה כמה זניחה היא נראית, היא מה שעושה את החיים יחד לאפשריים.

רעיונות אפלים

עבור אנשים מסוימים, זו סיבה לקטנוניות. "לא אתה בנית את זה!", אוהבים לומר הרודנים. "הממשלה", הם אומרים, היא רק השם שאנו מעניקים לדברים אותם אנו עושים יחד. אך במציאות הממשלה היא רק חלק מינורי ממה שאנו עושים יחד, והוא רחוק מלהיות החלק החשוב ביותר.

אנו תמיד נותנים דגש על טבעו התחרותי של קפיטליזם ואומרים שתחרות הינה חשובה שכן היא מכוונת את ההון לשימוש היעיל ביותר. אך תחרות אינה המטרה בפני עצמה – היא האמצעי לפרויקט חשוב הרבה יותר המאפשר שיתוף פעולה אנושי בקנה-מידה שעד זמן לא רב לא היה ניתן לדמיין.

ממשלה הינה חלק קטן מכך, ופוליטיקה בתיאוריה הינה רק חלק קטן מממשלה, קטן אך לא חסר משמעות. תפקידה של המדינה הוא להגן על קניין. במילים אחרות, המדינה צריכה להבטיח את התנאים תחתם חלוקת העבודה תוכל להתקיים. המשמעות היא הביטחון הפיזי של רכושנו וגופינו, בתי משפט מתפקדים ומערכות פתירת סכסוכים, ואספקה של שירותים ציבוריים אחרים החיוניים לשמירת השלום מבית ומחוץ לו.

זה לא הרבה למעשה, אך מדוע כל כך מעט חברות מצליחות לעשות זאת? אם לא לוקחים בחשבון את המדינות דוברות האנגלית וכמה קומונות חביבות כמו שוויץ, רוב העולם – כולל רוב אירופה – היה נתון לברבריזם ורודנות בעבר הקרוב. ספרד, פורטוגל ויוון, כולן היו תחת אחיזתן של דיקטטורות פשיסטיות בזמן חיי הקצרים. אלו מדינות נורמליות, מקומות בהן נופשים יגיעו לחופשה, לא חורים מוכי מלריה במקומות שכוחי אל.

כיצד דבר זה מתאפשר? זה אפשרי מכיוון שבניגוד לתפיסתו של הנשיא ג'ורג' וו. בוש, התשוקה לחירות אינה פועמת בלב כל בן אנוש. לבבותיהם של אחדים נושאים רעיונות אפלים יותר, ורבים מהם מוכנים לשלם מחיר גבוה בעבור התגשמותם.

אלו השולטים בוונצואלה וצפון-קוריאה יודעים היטב מדוע מדינותיהם כה עניות. בדומה לכך, גם אנשי המערב יודעים מה הפך אותם לעשירים יותר והעניק להם חיים שלווים יותר. אך גם אנו, אמריקנים שמחי-לבב שכמונו, איננו חסינים מפני משאלות אפלות. לא שוחררנו מרגשות כמו שנאה, קנאה או נטירת טינה ואנו מספיק טיפשים בשביל לפעול מעת לעת על פי דחפים אלו, גם באופן פוליטי.

מפגש עם הגורל

ישנו עולם של ניסים שם בחוץ: רמת העוני הגלובלית צונחת במשך עשורים, חידושים רפואיים התקדמו בצעדי ענק ולמרות שעדיין אין לנו מכוניות מרחפות, יש לנו רובוטים מפותחים יותר מכל חזון בסיפורי המדע הבדיוני.

אבל ישנו גם עולם אחר שם בחוץ, עולם רעב ואומלל, מלא אלימות וחברות אשר לא מונעות משיתוף פעולה אלא במקום זאת מקדישות עצמן להענשה והשפלה של אויבים, אמיתיים או דמיוניים. הבעיה שהמחיר של התנהגות כזו הוא גבוה מאוד וכולם – המענישים והנענשים – סובלים ממנו ביחד.

כמה גאווה לאומית יש לפקיסטן למשל? אני מניח שהם הראו להודים דבר או שניים, אולי, אך אף אחד לא קם בבוקר וחושב לעצמו: "הלוואי והמדינה שלי תהיה יותר כמו פקיסטן!". בטח לא הפקיסטנים עצמם.

רונלד רייגן תיאר בעבר את האתגר הזה: "לכם ולי יש מפגש עם הגורל. אנו נשמר בעבור ילדינו את התקווה האחרונה על פני האדמה, או שנדון אותם לעשות את הצעד הראשון לעבר אלף שנים של אפלה". הנאום הזה נקרא "עת לבחור". עתה אם כן, זו היא גם העת לבחור. זו תמיד העת.

המאמר התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'. מאנגלית: גידי גולן.