שנה למחאה באיראן: הרפובליקה האסלאמית עדיין קרועה מבפנים

זה שום דבר"

כך אמר נשיא איראן חסן רוחאני ב-1 בינואר 2018, ארבעה ימים לאחר שפרצה ברחבי המדינה המחאה ההמונית. "האומה הגדולה שלנו הייתה עדה בעבר למקרים דומים והתמודדה איתם בהצלחה", הכריז אז. ההצהרה הזו לא עמדה היטב במבחן הזמן.

13 חודשים לאחר מכן, ההתקוממות באיראן לא מראה סימנים של דעיכה. למרות שהעניין של התקשורת המערבית במצב נעלם תוך מספר שבועות, ההפגנות המשיכו לאורך כל שנת 2018, וגם בתחילת השנה הנוכחית. בניגוד למהפכות אחרות במזרח התיכון שדעכו במהרה או מנגד התדרדרו למלחמת אזרחים וחילופי שלטון, אי השקט באיראן נמשך כל העת אך הגיע למעין מבוי סתום.

אך כל זה עשוי להשתנות בקרוב. בשבועות האחרונים, גורמים בכירים במשטר החלו להביע ספקות בקשר לעתידו. חסן חומייני, נכדו של האייתוללה חומייני שהיה מנהיגה הראשון של הרפובליקה האסלאמית, אמר כי הממשלה עלולה לקרוס. "היסוד של כל חברה טמון בשביעות הרצון של העם", הזהיר והוסיף: "אין שום ערבון לכך שנשאר בשלטון ולא יבואו במקומנו אחרים".

אחד מאנשי הדת הבכירים טען שההתקוממות העממית עשויה "לזרוק את כולנו לים". מוחמד רזה טג'יק, שהיה בעבר יועץ לנשיאי איראן, השווה את משטר האייתוללות ל"ספינת הטיטאניק השטה במים סוערים". וחבר בית המחוקקים ערך השוואה אחרת: "לפני שקרסה ברית המועצות היו לה 13 אלף ראשי נפץ גרעיניים, היא השפיעה על יותר מעשרים מדינות והייתה לה תחנת חלל, אבל היא נקרעה מבפנים ברחובות של מוסקבה".

פאיזה האשמי, בתו של הנשיא לשעבר רפסנג'אני, אמרה כי משטר האייתוללות נשאר על כנו בעיקר בזכות "הפחדה", ולכן רוב הסיכויים שיפול לבסוף. "בכל מקום שאתה מסתכל יש חוסר יעילות, חוסר במנהיגות ובהיגיון. אין שום ניסיון למצוא פתרונות לבעיות ושום סימנים לשיפור", הסבירה.

הדילמה הסורית

אז איך ניתן להסביר את השיתוק שאחז בטהרן? המשטר בהחלט לא התבייש עד כה להפעיל כוח: כוחות הביטחון האיראניים רצחו אלפי אזרחים מאז המהפכה האסלאמית ב-1979, ומאז שהחלו ההפגנות לפני כשנה נעצרו יותר מ-7,000 איש. לפחות 26 מהמפגינים נהרגו. גם ברחבי המזרח התיכון כוחות של איראן ושליחיה ממשיכים לגרום לשפיכות דמים, בעיקר בסוריה שם טהרן מספקת סיוע צבאי למשטר שאחראי על יותר מחצי מיליון הרוגים.

אבל האיתוללה ח'אמנאי הוא לא בשאר אל-אסד. אמנם המנהיג העליון של איראן שואף לשמור על כסאו בדיוק כמו מקבילו הסורי, אבל האידאולוגיה האסלאמיסטית שלו מגבילה את יכולתו לבצע קמפיין אדמה חרוכה בסגנון אסד.

על פי תפיסתו של ח'מאנאי, הרפובליקה האסלאמית לא יכולה סתם לשרוד. היא חייבת לתפוס את התפקיד שניתן לה בידי האל כשליט האזורי, כאשר הדוקטרינה השיעית אמורה לשלוט בעולם המוסלמי כולו. השאיפות האלה מחייבות לא רק משאבים כלכליים אלא בעיקר בסיס פוליטי יציב מבית שישמש כמודל עבור המדינות השכנות.

המטרה האידאולוגית הזו יכולה להסביר את הדילמה בפניה עומד השלטון בטהרן. שחזור של הברוטליות של אסד עשוי בהחלט להחליש את האמון של העולם המוסלמי בכוחה של המהפכה באיראן. צעד כזה גם ירתיע השקעות בינלאומיות, שכבר צנחו באופן משמעותי מאז נסיגת ארה"ב מהסכם הגרעין. בטווח הארוך, איראן לא תוכל לשמר את השפעתה במזרח התיכון כל עוד הבית רועד, החברה מפולגת מבפנים והכלכלה קורסת.

מלכוד ההיסטוריה

ההתנגשות בין תורתו של ח'אמנאי לצרכים הפוליטיים של המציאות מציבה את טהרן במלכוד. כדי לענות לשלל הדרישות של המחאה העממית, איראן תצטרך לשקם את הכלכלה, לשים קץ לשחיתות השלטונית, לטפל במשבר המים ובהפרות זכויות האדם, ובעיקר לסגת מהתוקפנות האזורית. כדי להשיג את היעדים האלה איראן תצטרך לכל הפחות להתפייס עם ארה"ב, לאמץ נורמות ליברליות ולהפוך למה שמזכיר המדינה מייק פומפאו כינה "מדינה נורמלית".

בדיוק כאן טמונה הסתירה הבסיסית של המהפכה האסלאמית. על מנת לשרוד, טהרן תצטרך להתכחש לזהות האסלאמית שלה, שהיא הבסיס ללגיטימיות של המשטר. מהלך כזה יהיה שקול לביצוע התאבדות פוליטית.

אבל לא רק משטר האייתוללות עומד בפני משבר זהות. עבור אזרחים איראנים רבים, קבלה של הסטטוס-קוו לא מאיימת רק על החופש והשגשוג שלהם אלא מהווה גם היא סוג של התאבדות. בניגוד למדינות שכנות שמוגדרות על ידי גבולות מלאכותיים, איראן אוחזת בזהות לאומית בת מאות שנים שדוכאה בידי השאיפות הפן-אסלאמיות של המהפכה. כעת, כאשר תנועות פופוליסטיות בעלות שורשים לאומיים מעצבות מחדש את הפוליטיקה הגלובלית, הכישלונות המצטברים של הרפובליקה האסלאמית הציתו מחדש את התודעה ההיסטורית של העם האיראני.

כפי שכתב העיתונאי ממוצא איראני סורהב אחמרי, המחאה באיראן "מכווננת עם רוח ההתחדשות הלאומית בעולם". לדבריו, "בכל רחבי העולם מנהיגים פוליטיים והאנשים שבוחרים אותם מדגישים את הערך של מדינת הלאום. גם איראן מושפעת מהתהליך הזה, כפי שמראים השלטים בהפגנות".

ואכן, השירים והסיסמאות שנשמעו ברחובות איראן הכילו מעט מאוד קריאות אנטי-אמריקניות, והאיראנים מאשימים בעיקר את המשטר בבעיות שנוצרו במדינה. בניגוד לטענת המשטר כאילו ההפגנות מכוונות נגד האימפריאליזם המערבי, קריאות כמו "אמריקה היא לא האויב, האויב נמצא ממש כאן" מהדהדות ברחבי טהרן, ואפילו הסנקציות המחודשות לאחר יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין לא שינו אותן.

בין יאוש לתקווה

טענות המפגינים נובעות בעיקר ממדיניות החוץ של טהרן, אשר בעיני איראנים רבים מעדיפה את ייצוא המהפכה על פני חיזוק הזהות הלאומית. לכן המחאה מייצגת לא רק אי הסכמות על מדיניות אלא התנגשות בסיסית (ואולי בלתי ניתנת לגישור) של חזון פוליטי וזהות.

למרות כל זאת, יתכן מאוד שהרפובליקה האסלאמית תשרוד גם את גל המחאות הנוכחי. כוחות הביטחון האיראנים עדיין נאמנים למשטר, ויש גבול לכמה שמחאה לא חמושה יכולה להשיג במדינת משטרה. הסנקציות לוחצות על איראן, אבל המשטר מצליח בינתיים לשמור על קווי אספקה אחרים.

כפי שנראה כרגע הנשיא טראמפ לא מעוניין בהגדלת הלחץ הכלכלי על איראן, ובחירות 2020 שכבר באופק נותנות לאייתוללות תקווה שאולי יהיה שינוי גם מצד וושינגטון. נשיא דמוקרטי בבית הלבן עשוי להיות מעוניין בחידוש הסכם הגרעין, מה שיאפשר את חזרת איראן למערכת הכלכלית העולמית.

ועדיין, לעם האיראני יש סיבה לאופטימיות. התמשכות המחאה אולי משקפת את הייאוש של משתתפיה, אבל היא גם מראה על ההכרה שלהם בעובדה שהמשטר נמצא במצב פגיע. במובן הזה, ההפגנות צומחות דווקא מתוך תקווה, תקווה שבעתיד הלא רחוק יגיע שינוי לאיראן.

צבי קאהן הוא חוקר בכיר במכון להגנת הדמוקרטיות. המאמר התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.