“להיות ציוני זה להיות לוחם”: מקס נורדאו ויהדות השרירים

חזון היהודי החדש והאתלטי אותו טבע נורדאו הפך למושג מפתח והשפיע באופן עמוק על התנועה הציונית ומדינת ישראל הצעירה

מקס נורדאו ותחרות ריצה במכביה | ויקיפדיה

ב-28 באוגוסט 1898 התקיים בעיר באזל בשוויץ הקונגרס הציוני העולמי השני. מיד לאחר נאום הפתיחה של הרצל, עלה לבמה יהודי חמור סבר ועטור זקן שיבה, שהיה רופא לפי מקצועו. מקס נורדאו היה אז בשנת החמישים לחייו, ונחשב לאחד מהוגי הדעות החשובים במערב אירופה. רבים תהו מה לאיש הספר וההגות החריף ולעיתונאי הצעיר שנאם לפניו, אך למרות היותו של נורדאו אדם אירופי מודרני לכאורה ואף מתבולל בפועל, היה לו ולהרצל הרבה מאוד מן המשותף.

נאומיו של נורדאו, אמן המילה הכתובה ודובר מחונן, ריתקו את קהל שומעיו ועצם נוכחותו בקונגרסים הראשונים הוסיפה יוקרה רבה לתנועה הציונית בראשית דרכה. הוא נודע ביכולתו לבחור מונחים מדויקים לתיאור השקפותיו, וגם במקרה הזה לא אכזב וסיפק נאום סוחף ומעורר מחשבה, שהיה כאבחון רפואי לעם הזקוק לשיקום.

הייתה זו הפעם הראשונה, אך בהחלט לא האחרונה בה העלה נורדאו על שפתיו את מושג “יהדות השרירים”, ואת חזונו לדגם חדש של יהודי עוצמתי. מושג זה הפך מאז למטבע לשון שגור ולרעיון חשוב שהשפיע רבות על דרכה של הציונות מראשיתה, דרך העליות הראשונות והיישוב היהודי ועד למדינת ישראל של ימינו אנו.

ההתנוונות של אירופה

מקס נורדאו נולד בבודפשט בשנת 1849 בשם שמעון זִידְפֶלְד, למשפחה יהודית אורתודוקסית. בילדותו זכה לחינוך יהודי מסורתי ולמד בבית ספר יהודי, אך בגיל 15 עבר לבית ספר קתולי ולבסוף השלים תואר ברפואה עם התמחות בפסיכיאטריה באוניברסיטת בודפשט.

בתום לימודיו הועסק ככתב במספר עיתונים וכתבי עת בבודפשט ובערים נוספות באירופה וב-1873 היגר לברלין, שם החל לכתוב תחת השם מקס נורדאו ונשא אישה נוצרייה. באותה תקופה הגדיר את עמו כיהודי מתבולל, אשר נטש למעשה את אורח החיים היהודי וחש כבן לתרבות האירופית. בשנת 1880 התיישב נורדאו בפאריס, בה מצא כר נרחב לפעילותו בתחום ההגות והספרות, אשר עסקה בעיקר בביקורת חברתית ותרבותית על אירופה של התקופה.

ספריו תורגמו למספר שפות וזכו לתפוצה רבה ברחבי העולם, ובשלהי המאה התשע-עשרה נמנה כבר נורדאו עם אנשי הרוח הנודעים במערב אירופה. באותה תקופה, ובמקביל לעבודתו העיתונאית הפורה, הוציא לאור נורדאו מספר ספרים אשר התאפיינו בביקורת נוקבת על מוסכמות חברתיות, דתיות ופוליטיות. הנודעים שבהם היו “השקרים המוסכמים של האנושות התרבותית” (1883), “התנוונות” (1892) ו”פרדוקסים” (1896).

באותה העת פגש נורדאו לראשונה את הרצל, במסיבת עיתונאים בפאריז בראשית שנת 1892. נורדאו והרצל, אשר היו שניהם אנשי ספר ילידי בודפשט, מעורים היטב בתרבות האירופית ובעלי רגישות חברתית, הפכו לידידים קרובים ובהמשך החלו לפעול יחדיו בתנועת הציונות המדינית.

בשנת 1893 נורדאו עצמו נתקל באנטישמיות באופן אישי, כאשר בעת נופש בגרמניה הונחו בחדרו מכתבי נאצה אנטישמיים והוא נאלץ לעזוב את המקום בכעס רב. בתור אדם שזיהה את עצמו כסופר גרמני, תקרית זו על אדמת גרמניה גרמה לנורדאו עוגמת נפש רבה, והוא ראה בכך הוכחה לחומרת הבעיה האירופית בכלל והיהודית בפרט.

מנטליות גלותית

הרצל | הארכיון הציוני

מדיווחיו של הרצל מאותה תקופה עולה כי נורדאו ראה עמו עין בעין את התנועה הציונית כפתרון ל’שאלת היהודים’. דוגמאות לכך ניתן לראות גם במאמרים שפרסם נורדאו לקראת סוף שנות התשעים של המאה התשע-עשרה, ובהם הביע את דעתו על עתידו של העם היהודי.

בטקסטים אלה שרטט נורדאו תמונה קודרת של מצב היהודים בגולה, וקבע כי הניתוק מן האדמה גרם לניוונו הפיזי של העם בגולה ויצר מנטליות גלותית שמתבטאת בהשפלה העצמית של היהודים המנסים לטשטש את זהותם ולהדמות לשכניהם הנוצרים. במקום זאת קרא נורדאו ליהודי אירופה לחזק את תודעתם העצמית, ובכך הבהיר שהתבוללות אינה הפתרון הרצוי ל’שאלת היהודים’.

בכתביו ובנאומיו עסק נורדאו רבות במטרות הציונות המדינית ובדרכים להגשמתה. אלו לא התבטאו רק בשאיפה להקמת מדינת היהודים, והוא נתן דעתו גם להיבטים המדיניים והכלכליים של המפעל הציוני. בנאום בקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897 סקר נורדאו את סבלות היהודים ברחבי אירופה והעולם וטען כי האמנציפציה רק הובילה אותם להתבוללות יתר ולאובדן הזהות: “הנה באה האמנציפציה…יצר קיומו [של היהודי] הסתגל מיד לתנאי הקיום החדשים. קודם היה יצר זה מכוון כלפי התבדלות חמורה, עתה שאף להתקרבות ולהידמות קיצונית”.

כאשר הוא חוזה מקרוב בעליית האנטישמיות באירופה, סיכום המצב מבחינת נורדאו רחוק מלהיות מעודד:

זהו מראה ישראל בשלהי המאה התשע-עשרה…היהודים ברובם אינם אלא גזע קבצנים מנודה…נידון לעוני קיצוני על שום שלא ניתן לו להשתמש בחופשיות בכוחותיו. מוכיחים אותו על אודות הרגשת השיתוף עם כל יהודי תבל – והרי אסונו הוא, שעם מילת האהבה הראשונה [של האמנציפציה] עקר מליבו את כל הסולידריות היהודית ללא שריד”

דין וחשבון

כעבור שנה נשא נורדאו נאום נוסף בפתח הקונגרס, ובו שוב סקר את המצב המתדרדר ברוסיה, רומניה וגליציה, אותן הוא מכנה “ארצות המופת של צרת היהודים”. אולם אם בארצות המזרח רדיפות היהודים נתפסת כבר כדבר מובן מאליו, טוען נורדאו כי בעקבות משפט דרייפוס החלה להתפשט האנטישמיות ביתר שאת גם במערב אירופה והפכה למגפה של שנאה. על פי נורדאו, העובדה שמדינות כמו צרפת, אנגליה וגרמניה צועדות כעת בראש התנועה האנטישמית, הוא עלבון צורב לערכים האוניברסאליים של זכויות האדם.

בעקבות ההתפתחויות המדאיגות בכל רחבי אירופה, הציע נורדאו כי על היהודים עצמם לקחת את גורלם בידיהם ולשנות את מצבם ההיסטורי, שינוי אשר יגיע על ידי התגברות על האדישות שהובילה להתבוללות והעלאת המודעות הלאומית בעם.

על פי נורדאו, היהודי באירופה שרוי כעת תחת האנטישמיות שהיא כ”מעטה של שלג…קיפאון מוצק של מדבר קרח חורפי”, אשר הציונות תבוא אליו כ”שמש אביב מלהטת” ותעורר אותו לחיים חדשים. לכן תפקידה של הציונות יהיה לפעול בשתי דרכים: “דרך מוסרית על ידי החייאת משאת נפשו של העם, ובדרך גופנית על ידי החינוך הגופני של הדור הצעיר, שייצור לנו שוב את יהדות השרירים האבודה“.

בהתייחסו לקשר ההיסטורי שבין מצב היהודים בעבר ובהווה ובצורך לחינוך גופני אומר נורדאו כי:

רק עכשיו יכולים אנו ליתן לעצמנו דין וחשבון מן השמות הנוראות, שחוללו בתוכנו שמונה עשרה מאות שנות הגלות. בפעם הראשונה לאחר מלחמת היאוש של בר-כוכבא הגדול…חוזרת ונשמעת בתוך היהדות הדרישה, שכלל ישראל יחגור כולו עוז להראות לעצמו ולעולם כולו כמה עוד צפונים בו רוח חיים, תקוות חיים, חפץ חיים”

בהתייחסו לבר-כוכבא, בנאום זה ובהזדמנויות רבות אחרות, נראה כי נורדאו מנסה להחיות את אב הטיפוס של היהדות שלדעתו יכולה להתעורר מחדש: יהדות שההיבט הפיזי-לאומי מאפיין אותה יותר מההיבט הדתי. בניגוד ליהדות הישנה, המחכה לגאולה בדרך של נס, היהדות החדשה-עתיקה תבקש לפלס את דרכה חזרה אל ההיסטוריה תוך שימוש בכוח.

את נאומו הוא מסכם בקריאה נרגשת לשים קץ ליהדות הנרפית והמנומנמת ולעורר את התודעה הציונית: “קומו! התאוששו! עורו לפעולה! בעמלכם כוננו לכם ולעמכם מקום תחת השמש! אל תשקטו ואל תחרישו עד שתוכיחו לעולם האדיש והצורר שרשאים אתם, בתור עם ככל העמים, לחיות וליהנות מן החיים!”.

אנשי האוויר

בקריאתו לשינוי הדימוי העצמי של היהודים כפתרון לניוון של העם הן במערב אירופה והן במזרחה מורגשת השפעתה של אותה תרבות גרמנית, שממנה שאבו נורדאו והרצל את מקורות השראתם, באותה מידה בה הושפעו גם מן האנטישמיות שרווחה בגרמניה באותם ימים.

בספרו “התנוונות” משנת 1892 ניתח נורדאו את תרבות אירופה כתרבות מתנוונת, שיש בה סימנים פתולוגיים רבים. הוא ביקר בחריפות את פגיעתם הקשה בבריאות הגוף והנפש של החיים המודרניים בחברה התעשייתית, וניתח את תופעת העצבנות כחלק בלתי נפרד של העולם המודרני.

באותה מידה הוא ביקר גם את המצב המנוון של יהדות “בתי-הקפה” – של האינטלקטואלים המערביים ושל אנשי העסקים שאינם מקיימים אורח חיים בריא. את מצבם של יהודי מזרח אירופה הוא כינה “Luftmenschen” (אנשי האוויר) – אנשים תלושים שאין להם עיסוקים יצרניים וניתקו את הקשר עם הטבע, עם האדמה ועם האוויר הבריא. אותה יהדות סבלה לא רק ממצוקה כלכלית וחברתית אלא הייתה גם נטולת כל יסוד מוסרי שהיה עשוי לתרום לשיקומה הפיזי. יהדות השרירים אם כן היא התרופה הרצויה הן ל”יהדות האוויר” והן ל”יהדות העצבים”.

כעבור שנתיים פרסם נורדאו מאמר בשם “יהדות השרירים” בעיתונה של האגודה היהודית להתעמלות בברלין. בטקסט זה הוא חוזר ומדגיש את הצורך להעלות את כושרם הגופני של היהודים, בכדי לעזור וליצור את דמות היהודי החדש, המנוגד ליהודי הגלותי אך עם זאת כרוך בעבר היהודי המפואר:

…בתוך הצפיפות של רחוב היהודים נשו איברנו האומללים את התנועות שבחדווה. בעלטה של בתינו התרגלנו עינינו למצמוץ פחדני…נחדש איפוא את הקשר אל המסורות עתיקות הימים שלנו: נהיה שוב גברים עמוקי חזה, דרוכי אברים, עזי מבט”

את הסמל לעבר זה הוא מציג שוב בדמותו של בר-כוכבא ש”היה גיבור שלא ידע מפלות…בו נתגלמה בפעם האחרונה בהיסטוריה העולמית היהדות המחושלת במלחמה, הששה לקראת נשק”. כך שנראה כי בבסיס דבריו של נורדאו, מעבר למטרה המיידית של טיפוח תרבות-הגוף, ניצבת עלילה הירואית שעצם ההתייחסות אליה רומזת על מאוויים מרחיקי-לכת יותר מאשר העיסוק בספורט גרידא. יהדות השרירים של נורדאו היא בבחינת סמל להיפוך היוצרות, מיהדות של תורה ורוחניות ליהדות של גבורה ואומץ-לב.

להיות לוחם

הקונגרס הציוני השני | ויקיפדיה

למרות החדשנות שבטביעת מושג יהדות השרירים, כדי להבין את הרקע ואת ההשפעות לחזונו של נורדאו יש לבחון מספר מרכיבים רעיוניים אשר נמצאים בבסיסו, והיוו חלק מן המחשבה האירופית בכלל והציונית בפרט של התקופה. מקבילה מוקדמת יותר של מושג יהדות השרירים ניתן למצוא בין תנועות ההתחדשות הנוצריות שצמחו בתקופה הוויקטוריאנית ואפיינו את תקופת המהפכה התעשייתית, כמו תנועת “נצרות השרירים” אשר התפתחה באירופה במחצית המאה התשע-עשרה, דגלה בנצרות בריאה וגברית ובדגם של צעירים נוצרים בעלי אופי חזק המשלבים לימודים רוחניים עם פעילות גופנית.

שיח מטפורי זה על הגוף הלאומי צמח גם בהשפעת עליית מגמות הלאומיות והרומנטיקה האירופית באותה תקופה, אשר הדגישו את תיאור האומה כגוף ואת תחייתה הפיזית של אומה כתחייתו של הגוף. גם מקס נורדאו, כמנסח העיקרי של האידיאולוגיה הציונית במערב אירופה, ניסה ליצור זיקה מובהקת בין תחייתו הלאומית של העם לבין שיקומו הגופני של הפרט.

נורדאו עצמו כתב על “הננסים העלובים שבגטו…מחוסרי האונים, הרזים והצנומים, הגונחים ומשתעלים” ובמקום אחר הגדיר את היהודי כ”כבד תנועה…חדל זריזות עד כדי מסכנות, רפה אונים עד כדי לעורר רחמים…שנוח לו בעמידה עקומה ועקלתונית”. רעיון יהדות השרירים על פי נורדאו היה חלק מהניסיון והרצון לשנות את הדימוי הזה וליצור תודעה לאומית חזקה יותר, תוך השתחררות מהדימוי הגופני הנחות של היהודי הגלותי והחלש ויצירת חזות חיצונית חדשה לדמותו.

במאמר אחר בשם “מהי משמעותה של ההתעמלות” מנסה נורדאו לשלול את האמונה על נחיתותו הפיזית של היהודי כתכונה טבעית וטוען כי “עמידתם הגרועה של היהודים לא באה להם בשום אופן כתכונה טבעית. אין היא אלא תוצאה של חוסר בחינוך גופני”. לפי נורדאו אימון שיטתי ומתמיד של השרירים המלווה ב”זריזות רוחנית, בהירות התפישה וחריפות” יצרו לבסוף יהודים אתלטים וחזקים.

מקס נורדאו הכיר את רעיונות הספורט הלאומי בגרמניה ותנועות המתעמלים השונות שקמו שם, וראה בהכשרה גופנית יהודית ערך מרכזי בתפיסתו הציונית. בחלק מכתביו הוא חושף את הערכתו לערכים של לחימה וגבורה, חוסן גופני ואומץ לב, אשר התגברה לנוכח חוויות אנטישמיות:

..אני מלא תקוה שאמצא את עמי הנעלב בכל קיבוציו חגור נשק, כשהוא מוכן ותקיף בהחלטתו לבצע מעשי עוז וגבורה…לוחמים בודדים מתגוננים מתוך אומץ נהדר, אבל ההמון בכללו מתגנב ליד הקירות, קומתו שחה ומבטיו מפיקים תחנונים ופחד”

לכן על פי נורדאו אחד מיעדי הציונות הוא לחזק את הגוף היהודי ולהכשירו למטרות קרב: “…כי להיות ציוני פירושו קודם כל ויותר מכל להיות לוחם”.

נפש בריאה בגוף בריא

קריאתו של נורדאו לחידוש יהדות השרירים הביאה לתסיסה בקרב יהודים במקומות שונים, שהחלו לפעול לקידום הספורט ופיתוח הגוף. צעירים יהודים רבים התעוררו לעסוק בספורט, ובראשית המאה העשרים נולדו ברחבי אירופה מספר אגודות ספורט יהודיות.

האגודה הראשונה שקמה בעקבות נאומו של נורדאו הייתה “בר-כוכבא”, שנוסדה בברלין בשנת 1898 על ידי קבוצה של סטודנטים יהודים. פעילותה של האגודה הוקדשה לקידום החינוך הגופני בשילוב עם המסורת היהודית, וסיסמתם הייתה: “נפש בריאה בגוף בריא”.

על פי עדותו של פליקס טיילהבר, ממייסדי הארגון, מטרתם הייתה לממש את חזון יהדות השרירים של נורדאו הלכה למעשה. הוא חש באנטישמיות הגוברת ונשבה ברעיון להיות יהודי חזק וגאה, וכמוהו הרגישו אלפי צעירים יהודים בגרמניה, אם כי האגודה הגדירה את עצמה כלאומית ולא כציונית. סניפים נוספים קמו ברחבי אירופה, ובשנת 1930 היה “בר-כוכבא” מארגוני הספורט היהודים הגדולים בעולם כשמנה כארבעים אלף חברים בעשרים וארבע מדינות.

במקביל להקמת האגודות באירופה, החל גם תהליך של הקמת אגודות התעמלות בארץ-ישראל ובשנת 1906 הוקם ביפו “מכבי”, ארגון הספורט הראשון שהוקם בארץ-ישראל והפך בהמשך להסתדרות עולמית של אגודות ספורט.

אגודות הספורט הלאומיות לא ראו עצמן כאגודות שעוסקות בפעילות ספורטיבית בלבד, אלא כארגונים שממלאים משימות כלליות במטרה לחזק את האחדות הלאומית המשותפת מבחינה תרבותית, חינוכית וביטחונית. אנשי מכבי למשל לחמו בירושלים כנגד המיסיון ופתחו חוגים ללימוד השפה העברית, היסטוריה יהודית וידיעת הארץ. הם היו גם גורם מרכזי בשמירה על השכונות היהודיות בערים שונות ובוועד ההגנה שהקים זאב ז’בוטינסקי בירושלים בשנת 1920.

בין הרצל לז’בוטינסקי

הרצל עצמו הושפע במידה מסוימת מרעיונותיו של נורדאו בתחום תחיית הגוף היהודי. לאחר נאום יהדות השרירים של נורדאו בקונגרס הציוני השני, רשם הרצל ביומנו כי “חידוש העלומים של היהודים – על ידי ספורט”.

נראה כי מלבד היתרונות הגלומים בפעילות הגופנית לטובת המסר הלאומי, ראה הרצל בפעילות הספורטיבית כאמצעי חשוב ביותר לקימום גוו של היהודי האירופי והשבת כבודו הנרמס על ידי חיזוק ערכים ספורטיביים כמו כוח, כושר, התמדה, אומץ לב ואצילות. בנסיעתו לארץ-ישראל בחודש אוקטובר של שנת 1898, ולמרות הסתייגויותיו מן ההתיישבות הקודמת, התפעל הרצל מן הפרשים הזריזים במושבה ברחובות, בהם ראה סימן להתגשמותן של הציפיות הללו.

ז’בוטינסקי | לע”מ

בחיבורו המפורסם משנת 1902 “אלטנוילנד” שוב העלה הרצל על נס את חיוניותה של הפעילות הגופנית בקרב עם ישראל: “אנחנו הננו חברה של אנשים אזרחים, ששאיפתם היא עבודה והשכלה. אנחנו מסתפקים בזה שנעשה את בני הנעורים שלנו שלמים גם בגופם…למטרה זו יש לנו חברות להתעמלות ולסיוף ספורטיבי…כמו כן יהיו לנו לתועלת משחקי תחרות כדוגמת קריקט, כדורגל ושחייה”.

גם זאב ז’בוטינסקי, באחד מנאומיו בכינוס של ההסתדרות הציונית ברוסיה בשנת 1905, מתאר את תהליך השינוי מהיהודי הגלותי החלש ליהודי חדש וחזק: “אם היהודי הגלותי היה חלש ורכרוכי, הרי היהודי החדש, הציוני, היה חזק ושרירי; אם היהודי הגלותי שידר את שקיעתה הפיזית והמוסרית של היהדות, הרי היהודי החדש ייצג את הולדתה הפיזית והרוחנית המחודשת”. ז’בוטינסקי, בדומה להרצל ונורדאו, מציג גם הוא את חולשתו והרפיסות של היהודי הגלותי באופן צורם, ודורש להיפטר מתכונות אלו לאלתר במסגרת התחייה הלאומית.

החלום הציוני

מנהיגי היישוב היהודי בארץ ישראל ובהמשך ראשי המדינה לא היו בדרך כלל בעלי זיקה לספורט, אך גם הם ראו את היתרונות של הספורט מבחינה ציבורית, וכרכו את רעיון התחייה הלאומית בתחייה גופנית. הפעילות הגופנית לא נתפסה כתכלית בפני עצמה, אלא כאמצעי להשגת מטרות חברתיות ופוליטיות התואמות את החזון הלאומי וכחלק מיצירת היהודי החדש, השונה לחלוטין במראהו מן היהודי הגלותי.

בתקופת היישוב, וביתר שאת לאחר הקמת המדינה, מילאה קהילת הספורטאים העבריים משימות פוליטיות מגוונות כדוגמת ניסיונות להשגת הכרה דיפלומטית, יצירת קשרי ידידות ושיתוף פעולה מדיניים, הפצת תעמולה, וחיזוק הקשרים עם יהודי הפזורה.

עם הקמתה של מדינת ישראל בשנת 1948, נכונו לה כמובן משימות דחופות בהרבה מפיתוח הספורט, אך נראה כי חזון יהדות השרירים של נורדאו היה ועודנו בעל השפעה רבה. החוקר טוד פרזנר מביא בספרו ‘Muscular Judaism‘ שני דימויים ידועים ממלחמות ישראל: הנפת דגל הדיו באום-רשרש לאחר מבצע עובדה במארס 1949, ותמונתו של יוסי בן-חנן כקצין צעיר אוחז ברובה במימי תעלת סואץ עם תום מלחמת ששת הימים ביוני 1967.

יוסי בן-חנן בששת הימים והנפת דגל הדיו | ויקיפדיה, מיכה פרי

לפי פרזנר, שתי תמונות אלה מסמלות את הגשמת החלום הציוני של היהודי השרירי החדש, הקשוח והתוקפני שמוכן תמיד לקרב. כמו כן הוא מציין את פיתוחן של תורת הכושר הגופני בצה”ל ושיטות לחימה כגון קרב מגע כהתממשות גלויה של חזון יהדות השרירים. על הפופולאריות של הרעיון במדינת ישראל הצעירה יכולה להעיד גם דמותו של הצבר העברי הגאה שעומדת כמובן בניגוד מוחלט ליהודי הגלותי הכנוע.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

9 תגובות למאמר

  1. טוב, אנחנו רואים מה יצא מ”יהדות השרירים”. לא שרירים ולא יהדות. מגוחך לראות כמה לא יהודיים (ולא שריריים…) היו יוצרי הרעיון.
    הגיע הזמן לחזור ליהדות – יהדות של תורת ישראל בארץ ישראל. כל היתר, גם ה”שרירים” הנדרשים, כרוכים ותלויים בכך ונולדים מכך.

    1. “רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי הארצות.”

      ללא בסיס רוחני ואינטלקטואלי לא ניתן לקיים בסיס פיזי ושרירי.

    2. יואל אתה צודק ב100.הילדים מהאנשים האלו הם הרשאונים ללכת למצעד סדום לחובב את האויב וכו…בלי השם אין עתיד ובוודאי שמצד השני לא צריך לכלכל את השריריפ ואת החומר זה לא במסורתינו

  2. כל הזמן מפמפמים לנו סליחה את המוטוריקה האשכנזית. אם ככה אם פה אם שם. הלו אני בארץ התנך אז אכנס לספר התנך כי הוא מורה ההוראה שלי . וגיבוריו העתידניים הכל כך פנטסטים הם הרומודל למעשה במאה 21. נורא מצחיק כמה הם לא הובנו. הנה למשל הנבואה אני המון כותבת עליה וזה כאילו משונה אני היחידה. כי השכלתנות האשכנזית שולטת. היא גם לא מודעת לאקסיומה החשובה כל כך בשם הנבואה . ומי שמיתייחס אליה הוא מוזר יוצא דופן.
    כל כך לא הבינו את התנך . אליו למעשה עיני נשואות בתור מאמינה במאה 21. הגמרא השכלתנית וחילוניות אהרון ברק הם למעשה השולטים לא הבינו את ספר הספרים. הם רואים אותו בראי השכל האדיר שלהם. מנתחים ומנתחים ועושים אנליזה שכלתנית. בראי השכלתנות. לא לא לא. אתם לא מבינים התנך מעל לכל הוא ספר נבואה. הוא- שיחו , בעתיד . הוא פנטסטי לא שכלתני עיוני. הוא בקטגוריית סרטי הוליווד הפנטסטים או אגדות אנדרסן אלף לילה וכו. רוח הנבואה שורה בו הוא ניכתב ברוחות הנבואה ובראשית. ככה באמת מבינים אותו את סודו. למה ככה מעדירים את הנבואה. היא כל כך חשובה למאה 21 כה מתאימה פרפקט. המאה 21 היא היא מאת הנבואה. הגמרא כה גטואית ממאנת לצאת מימנו. וככה האספקלריה שאומרת שהאמונה לא רלוונטית. ועוד איך האמונה רלוונטית. אם הנשמה הנבואית הייתה פועלת חזק.
    אני רואה בכלים של היום אמצעי להבנת התנך. אנחנו מוקפים פנטזיה מדהימה אם כי בחלקה מלאה אופל. אז מולה לא מעמידים שכלתנות דתית.הרי נוסח הנבואה עצום ורב בתנך. כולו מלא מימנה .רוח נבואה שולט לאורך כל סיפרי התנך. הוא זהותנו למעשה. אם האמונה הייתה חווה חיים רגילים היתה עולה על תגלית ענקית זו הייתה משווה ומיתגברת. חיי הפינוקים של הגטו הדתי הפך למחיר אכזרי לנו כעם. אני בתור מאמינה שחיה בהוויה הרגילה עליתי בזכותה על התובנה הזו. בזכות ההויה הרגילה. הבנתי כמה התנך אקטואלי וכמה יסוד הנבואה הוא החשוב . והוא הוא באמת רלוונטי למאה 21 ומפרש נכון את האמונה.
    על כן הנבואה היא הכי חשובה. רואים כמה האיזמים כולם כה שבורים והרוסים ובהם האמונות העולמיות כולל שלנו. העולם כמו מוצה כולו. יש מין סיום אדיר. כי חוזרים לאמונה המקורית לספר הראשון מכולם לספר הנבואה. מבינים שהנבואה העתידנית היא האקטואלית לימינו. היא גם חזתה מה שקורה היום .שבת שלום.

    1. בדרך שכחת שהרצל הייה ספרדי .
      בנוסף -ואני ספרדי “טהור”- יש אצל כמה ספרדים בארץ תסביך מתיחות ענק כלפי האשכנזים וזה מאוד מאוד טיפש.
      אז כן אין מה לעשות אירופה המערבית עלה -בזכותה- לאחד מהסיביליזציות ההכי חשובים בתולדות האנושות (באותו מידה מהשומרים) ולכן זה משם שיצא את האושר התרבותי הזה במאה ה19 ואם לכמה יפי נפש יש בעיה עם העובדה הפשוט הזה שילכו אצל הפסיקטר אין מה לעשות.

      פ.ס
      זבוטינסקי נראה פי אלף יותר ספרדי ממני

  3. חייב להגיד שהמאמרים שלכם תמיד מאוד מאוד מעניינים. אני כעולה לומד ארבה בעזרתם ומשפר גם את העיברית שלי כך.
    איזה כיף ללמוד עיברית עם קריאה איכותית כזו.

  4. לא הטנק מנצח.אלא האיש שבטנק.
    צבאות ענק הובסו בידי מעטים מהם
    כי המורל של הצבא היה ירוד.והצבא המועט האמין בצדקת דרכו תהא אשר תהא.הערבים מאמינים בדרכם.היהודים כבר לא.אז השמאל שלא מאמין בזכותנו על הארץ מזמן הרים ידיים.ומבחינתו הארץ לא שלנו.אלא מאי? נוותר על כל המדינה אי אפשר.יד פה תפקידים גובים וכדומה.אז מנסים לתת ולתת ולתת.אבל הערבים שמאמינים בצדקת דרכם תהא אשר תהא.מאמינים בכל לבם שהארץ שלהם.והם לא ינוחו ולא ישקטו עד שיקחו את הארץ.ואם השמאל ישלוט הוא יתן להם הכל.ורגע לפני רכבת קסטנר האוירית החדשה תתעופף במטוס החוצה.כבר דרכונים זרים יש.חשבונות בנקים זרים יש.וישאירו את המדינה מדממת בידי הערבים.הסבים שלהם כבר עשו זאת בזמן השואה.ברחו.נטשו.ואף סייעו לנאצים לחסלם מהר מאוד.השמאל סירס מסרס יסרס את המדינה כדי שתיפול שלל בידי האוייב.רק הימין יכול לעצור את המצב שלא נגיע לימי השואה פה בארץ.

  5. בתמונה אברהם אדן (ברן) מחטיבת הנגב (פלמ”ח) מניף את דגל הדיו באום רשרש – אילת מרץ 1949 במהלך הסיום של קרבות מלחמת העצמאות במבצע “עובדה”. היו עוד תמונות של “יהודי השרירים”, רובניגר 7 ביוני 2967 לוחמי גדוד 66 מגבעה תחמושת בתמונת הכותל שבמרכזי הד”ר יצחק יפעת..

    לנושא המאמר,

    בעצם יהדות השרירים – בניגוד לכמה כותבים המזוהים עם “היהדות הלמדנית של הגולה המסורתית”, החרדים של ימינו, חסידים וליטאים כאחד – דווקא אלה אמצו את גישתו של נורדאו בדבר “יהדות השרירים”, ותרגמו אותה לגישה כוחנית אלימה, שבה השימוש בכוח גופני הפכה אמצעי לאכיפת רצונם על הציבור, נשים וגברים, במרחב הציבורי במדינה.

  6. ״יהדות השרירים״ היא, למרבה הצער, ביטוי אנכרוניסטי.
    אולי כבר כשנטבע, בסוף המאה ה-19׳, היה מיושן.

    כלכלית ופוליטית, היהודים נסמכו על הקירבה לשליט. היהודי היה גובה המס של המלך, בעל הזיכיון שלו למזיגה, החייט, הצורף, הזמר והמלווה בריבית של המלך.
    מקצועות שלעיתים עוררו כעס מצד האיכרים הגויים שעבדו פיזית למחייתם.

    ומכאן המחשבה שהעם היהודי ייגאל ע״י חזרה לפעולה פוליטית ופיזית.

    מהפיכות התעשיה והמידע שינו את המצב הזה.
    עבודת ייצור פיזית כבר לא נעשית בידי צרפתים ופולנים פשוטים, אלא בידי טרקטורים, רובוטים וסינים.
    הכלכלה המודרנית בנויה על שירותים וידע.

    ממילא, מהנדס יהודי, מומחית סייבר יהודיה ופסיכולוג יהודי יכולים לחיות בפריז או בורשה, ולהרגיש שהם אזרחים יצרניים ומועילים.

    זה אתגר רציני של הציונות במאה ה-21׳.

    אם האידיאל הוא לשרת ב-8200 ולעבוד בהייטק, הרי שאפשר לעשות דבר דומה בברלין ובקליפורניה, בתנאים משופרים;
    אם האידיאל הוא להשתתף בחיים הציבוריים בלי פחד- אפשר כיום לעשות זאת בארה״ב.