ניסיונות ההשתקה הפרועים של מואטי כלפי דעות אחרות והתגייסות המפלגה להגנתה הם סימפטום עצוב למצבו של השמאל הישראלי
אמילי מואטי מכה שנית. או שלישית, או רביעית – מישהו עדיין סופר? המועמדת לכנסת מטעם מפלגת העבודה ממשיכה בסיבוב ההופעות שלה בפאנלים פוליטיים לקראת הבחירות, וכרגיל לא מפסיקה לספק הצגות למצלמות. ההתפרצות האחרונה שלה הגיעה במהלך פאנל בחירות שנערך ביום חמישי בתיכון בתל-אביב, שם נזפה בתלמיד ששאל על אותה על מימון ארגוני שמאל ותמהה "מה קרה לנו שאתה, ילד בכיתה י"ב, מסוגל לשאול שאלה כל כך מטומטמת?".
https://twitter.com/liyaomer/status/1103721908472893440
ההתנפלות הזו הגיעה מספר ימים לאחר שמואטי נטשה בהפגנתיות פאנל דומה בתיכון בנתניה, במחאה על השתתפותו של איתמר בן גביר, איש ‘עוצמה יהודית’. לאחר מכן פרסמה מואטי תגובה בחשבון הטוויטר שלה בה כתבה: "תקשיב אימפוטנט קטן, קיבלת בעיקר שריקות בוז, אני לא סופרת אותך ובמדינה מתוקנת גזענות היא פשע ולא עמדה לגיטימית. יאללה טוס לי מהעיניים".
כפי שכתב אז אלעד נחשון ב'מידה', טענתה של מואטי כי דעה כלשהיא היא פשע והתשואות להן זכתה במחנה הנאור, חשפה כי היא למעשה אינה יכולה (או אינה מסוגלת) להתמודד עם דעות שונות משלה במסגרת שיח רעיוני. במקום זאת היא פונה שוב ושוב לשיטה הישנה והטובה של השתקת קולות אחרים, תוך שהיא מציגה עצמה כאבירת המוסר והדמוקרטיה.
אז למה אנחנו מתעסקים כל כך הרבה במועמדת שולית, שככל הנראה לא תכנס כלל לכנסת הבאה? מואטי כשלעצמה, רעשנית ככל שתהיה, אינה חשובה במיוחד; אך התופעה אותה היא מסמלת ומובילה ראויה להתייחסות והבנה על רקע גסיסת השמאל הישראלי כולו, מבחינה מספרית אך בעיקר מבחינה רעיונית.
אין צורך לשכנע
כפי שכתבתי כאן בעבר, בין כל סימני הדרך שהובילו את מפלגת העבודה למבוי הסתום בו היא נמצאת, פוליטיקת הזהויות בסגנון אמילי מואטי היא אחד הבולטים והמבהילים והיא מייצגת באופן מושלם את פרדוקס השמאל הישראלי: ככל שהתנועה הפוליטית גוססת, כך היא מקצינה יותר מבחינה אידיאולוגית.
באותו תיכון בנתניה בו התרחש מופע האימים של מואטי רק שלושה אחוזים מהתלמידים בחרו במפלגת העבודה, אך היא עדיין ממשיכה לזכות לתמיכה גורפת מהנהגת המפלגה ולייצג אותה באירועים דומים, למרות שברור לכולם שהיא גורמת יותר נזק מתועלת. מדוע זה קורה?
https://twitter.com/HavodaParty/status/1100438369572655105
פוליטיקה של זהויות מעצם טבעה היא טהרנית, מפלגת ומעודדת הסתגרות והתבצרות חסרת פשרות בעמדות קיצוניות. היא דוחה את המודל המסורתי של יחסי תן-וקח בין אנשים, ומציעה במקום את הרעיון לפיו הדבר הכי חשוב הוא צבע העור, המין, המוצא או מקום הלידה שלך. בעולם הזהויות הזה אין צורך לשכנע או להסביר – הזהות עצמה היא ההצדקה לכל מעשה או אמירה וכל מי שמתנגד לכך מתויג מיד כגזען או פשוט אדם לא מוסרי.
על בסיס התיאוריה הזו בנה בשנים האחרונות השמאל העולמי קומה נוספת שזכתה לכינוי אינטרסקציונליות (Intersectionality) או בעברית – הצטלביוּת. על פי תפיסה זו, לא רק שקטגוריות חברתיות ותרבותיות הן המדד לזהות האדם או המקור לתחושת הדיכוי שלו, אלא שכולן שלובות יחדיו במערכת הכוח בחברה ופועלות על פי דינמיקה דומה.
כך למשל, אם את אישה אפריקנית הסובלת מדיכוי בכפר הולדתך, הרי שחברת הקהילה הגאה בארה"ב, פועל בסין או פלסטיני מיהודה ושומרון יתמכו בהכרח במאבק שלך ואת בשלהם ולא משנה העובדה שמדובר באנשים שונים ממקומות שונים ובעלי ערכים שונים. בתפיסת ההצטלבויות אין מקום לאמת או היגיון – היא יוצאת מנקודת הנחה שכל המדכאים דומים וכל המדוכאים דומים. אי אפשר להסביר את החוויה של אחד ללא התייחסות לקטגוריה הכוללת, ולכן גם המאבק חייב להיות מאוחד.
ברית אוטומטית
נחזור שוב לשאלה כיצד ניתן להסביר את התמיכה הגורפת לה זוכה מואטי במפלגתה. על פי פוליטיקת הזהויות, הזהות היא שמעניקה לאדם קרדיט, והחוויות שעבר מעניקות לו סמכות. אמילי מואטי היא אישה ממוצא מזרחי. היא בנתה את תדמיתה הציבורית כמי שבאה ממקום של חוויה אישית כואבת, ולכן היא זוכה לקרדיט אוטומטי ונתפסת כבעלת סמכות בנושאים כמו יחסים בין המינים והגזעים. כך למשל אמרה בראיון לפני מספר שנים כי "שום יבחוש אשכנזי לא יגרום לי להרגיש רע עם עצמי", והוסיפה כי היא מעדיפה "חברת כנסת בינונית על פני חבר כנסת בינוני, וחבר כנסת מזרחי בינוני על פני חבר כנסת אשכנזי בינוני".
השלב הבא הוא כאמור שיבוץ הזהות בתוך ההצטלבויות האינסופיות של המדוכאים עלי אדמות, וקבלת תמיכה משאר חברי התנועה הפרוגרסיבית שחייבים למעשה לגלות אחריות ולהתייצב לצדך.
משמעותה של הברית האוטומטית הזו היא שחייבים להעצים קולות כמו של מואטי ולהגן על האמינות שלהם. לא יעלה על הדעת להתייחס אליה כמו לפוליטיקאים רעשנים אחרים מהימין, ובוודאי שלא לנסות להפריך את דבריה או לנקוט נגדה בצעדים. כל מהלך כזה יתפרש כהתקפה – לא על הרעיונות של מואטי, אלא על עצם הזהות שלה ועל המאבק כולו.
לכן ככל שהדברים שישמיעו מואטי ואחרים יהיו קיצוניים יותר, כך תאחד המפלגה שורות ותתגייס להגן עליהם תוך שהיא משתמשת בקלף הקורבן כדי לתקוף את המבקרים. לא מתוך הסכמה בהכרח אלא מתוך ההרגל והפחד להיות מתויגים חלילה כגזענים או שונאי נשים. דבר דומה התרחש לאחרונה במפלגת העבודה עם התמיכה שהעניק היו"ר אבי גבאי להחלטת ראש עיריית חיפה למנות לסגנה את רג'א זעאתרה, למרות פעילותו והתבטאויותיו האנטי-ציוניות בעליל ולמרות הסערה שקמה עקב כך.
דוגמה אקטואלית אחרת (אם כי חמורה הרבה יותר) לכך ניתן לראות בימים אלה אצל הנהגת המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, שמתעקשת ללכת סחור סחור סביב התבטאויות אנטישמיות שנויות במחלוקת של חברת הקונגרס אילהן עומאר. במקום לגנות באופן חד-משמעי את עומאר – אישה מוסלמית ממוצא אפריקני – במפלגה הסתבכו עם הודעות תמוהות לפיהן הן "מתנגדים לכל סוג של גזענות ושנאה" ועשו הכל כדי להימנע מלהזכיר את שמה.
עוד ניצחון לקיצוניים
פוליטיקת הזהויות ותפיסות פרוגרסיביות אחרות שנולדו מתוכה כמו תאוריית ההצטלבויות הולכות וקונות אחיזה חזקה בקרב השמאל העולמי בכלל ובזה הישראלי בפרט. זהו תהליך שהזדחל באיטיות במשך תקופה ארוכה, אך התעצם במהירות בשנים האחרונות יחד עם ההקצנה הפוליטית הכללית, והשלכותיו עשויות להיות הרסניות.
הדוגמאות האחרונות לכך רק מראות כי למעשה פוליטיקת הזהויות היא פוסט-פוליטיקה: רעיון אחד עליון שחסידיו נלחמים כדי לדכא את כל הרעיונות האחרים, ובמובן הזה היא משתלבת היטב עם האמונה ארוכת הימים של השמאל בשלטון טוטליטרי ומחיקת האינדיבידואל.
לאור כל זאת חשוב מתמיד להזכיר למען השפיות: זהות כשלעצמה, תהיה אשר תהיה, היא לא תחליף למהות ולרעיונות, ובוודאי שאינה יכולה להוות סמכות אתית מכל סוג. זהות גם לא יכולה להוות תרוץ לכשלים הגיוניים או מוסריים. בעולם הליברלי אנחנו מתייחסים לבני אדם בכבוד הראוי ושופטים את הדעות והרעיונות שלהם על פי ערכם ואיכותם, לא על פי מינו או מוצאו של הדובר.
כל עוד בשמאל הישראלי הנאור בעיני עצמו לא יכירו בעובדה הבסיסית הזו, הפוליטיקה של זהויות והצטלבויות בסגנון אמילי מואטי וחבריה תמשיך לרמוס כל דיון דמוקרטי, והקיצוניים ירשמו לזכותם עוד ניצחון.
מדהים הדימיון לדרך בה הולכת המפלגה הדמוקרטית בארה"ב.
אין לי אלא לצטט את בן שפירו:
The new fresh face in the Labor party – So Fresh So Face …
להבה הוא ארגון שהיה נחשב ניאוצאאצי בהרבה מדינות, זה לא שהיא פוצצה כנס של פיגלון או ארנס הימנים
שיתנו לשלי יחימוביץ להיות מספר 1 במפלגה,
דברים יראו טוב יותר. ואם במידה עסקנו אז גם נשות ציבור לעיתים טועות בלשונן, במיוחד במערכת בחירות ארוכה, מטלטלת ונטולת שינה. ומוטב יהיה שנתמקד בביקורת שמעבירה אמילי ולא במבקרת. התקווה היא הניצחון הגדול והיפה ביותר שאדם יכול לנחול על נפשו. ולכל חסרי האמונה בבחירות הקרובות מפלגת העבודה תזכה ל20 מנדטים וגברת מואטי תהיה וראויה להיות בכנסת ישראל. נשים שמתנהגות יפה עושות היסטוריה לעתים רחוקות.
האמירות פה כ"כ מוזרות, עד שנעשה קשה ממש להבחין בין רצינות לציניות.
"שיתנו לשלי יחימוביץ" – אז בחרו בה בפריימריז שמאלנים יקרים, זה לא תלוי בנו.
"גם נשות ציבור לעיתים טועות בלשונן" – בוודאי, לו רק הסלחנות הזו היתה מופנית לכולם באותה מידה, אזי היתה פיסת אמת באמירה הזו. מה גם שאמילי מואטי אינה "טועה בלשונה" אלא מחזיקה בתפיסת עולם סדורה עליה היא טורחת לחזור. לא צריך להקטין אותה – היא מתכוונת לכל מילה.
"במיוחד במערכת בחירות ארוכה, מטלטלת ונטולת שינה" – אז היא אישה חזקה ועצמאית ובעלת יכולת, או קורבן מסכן של הנסיבות שאינה עומדת בלחץ הקמפיין? choose one.
"ומוטב יהיה שנתמקד בביקורת שמעבירה אמילי ולא במבקרת" – זה נעשה מספיק, וכלפי דוברים רהוטים יותר ממנה. היא סמן קיצוני ושולי, אבל הופכת מרכזית יותר ויותר.
"בבחירות הקרובות מפלגת העבודה תזכה ל20 מנדטים" – וכאן איבדתי אותך. זה רציני?
"נשים שמתנהגות יפה עושות היסטוריה לעתים רחוקות" – מרי קירי, ברברה מקקלינטוק, וירג'יניה אפגר… הרשימה ארוכה. הן דווקא לא ידועות בזה שעשו בלאגן.
תגובתך מוזרה.
מפלגה ריקה מתוכן, אבל חתרנית, והחליטה להיות גם אנטישמית
גם שלי יחימוביץ, רחמנה ליצלן, נחש בעור של עוזרת בית
גם נשים שמתנהגות לא יפה לא עושות היסטוריה.
וביום ששלי יחומוביץ תתפנה מהחזרת הגז לים, וביום ששלי היקרה
תבין שעמידתה לצד וועדי העובדים החזקים וניסן קורן שבעטו בה לכל הרוחות,
הם כתם בל ימחה
וביום שהיא תבין שחזקת החפות עומדת לכולם והיא לא אמירה ריקה מתוכן כדבריה
וביום שהיא תבין שראשי מפלגת העבודה הגרים בצהלה או במגדלי יוקרה הם אירוניה עצובה.
אתה מבין, שלי לא מבינה כל כך הרבה דברים.
אבל תן לה להיות מספר אחת זה לא עזר פעם זה לא יעזור גם עכשיו.
בוקר טוב לך.
מפלגת האבודה (פושעי אוסלו) = זמנם תם….הגיע הזמן שהתעוררו..הפרקו את הבסטה וילכו הביתה.
השמאל בכל העולם מתרחק מאנושיות וחושף את פרצופו הדיקטטורי האכזרי והמכוער וקובר את עצמו בדפי ההסטוריה
השמאל בכל העולם מתרחק מאנושיות וחושף את פרצופו הדיקטטורי האכזרי והמכוער וקובר את עצמו בדפי ההסטוריה
"גזענות" שאינה אלא חשד בחניכי תרבות מאימת.
|
יש בארצנו אזרחים שאינם לוחמי ג'יהאד. הם "רק" מניחים את התשתית החברתית-תרבותית-נפשית שנחוצה לג'יהאדיסטים המיליטנטים / הטרוריסטים.
נוספים עליהם אזרחים אחרים שעקר קשריהם הבין-אישיים הם דוקא עם האזרחים הפרו-ג'יהאדיסטים הנ"ל, והם מקורבים להם; קשרים בין-אישיים אלה עם הפרו-ג'יהאדיסטים משפיעים על דעתם של המקורבים (ועל חנוך בניהם) בענין זכות החיים (בבטחון) של הקרבנות המיועדים של הג'יהאדיסטים, שהם צאצאי "גזלני הקרקע הפלסטינית (המקודשת, בין הירדן לים)", השפעה בין-אישית זאת נוספת על השפעת פסקי שריעה קונסנסוסיאליים שמחיבים ג'יהאד לשחרור כל פלסטין וכן תעמולת הארס של תחנות ט.ו. פרו-ג'יהאדיסטיות שנקלטות בארץ ואתרי רשת.
אזרחים אחרים נפתו להאמין לתעמולתם של משניאי הצאצאים של "גזלני הקרקע הפלסטינית (המקודשת)" / "היהודים". תעמולת ההשמצה מסבירה שחסר האמון של אותם צאצאים במקורביהם של הפרו-ג'יהאדיסטים פסול כ"גזענות". כל מה שאותם פתאים רואים הוא שמקורביהם של הפרו-ג'יהאדיסטים שנפגעים מחסר האמון וקרבנותיהם המיועדים של הג'יהאדיסטים הם ממוצאים שונים.
חבל לבזבז את הזמן על שכאלה.
תנו להם לעבור את הבחירות ולהישכח…
בסופו של דבר, רוב הציבור אינו מטומטם.
וכל זה כמובן יקרה רק אם אותו "מוחלש" יביע עמדות שמאל. במקרה זה לעולם לא יעשו לו מבחן אינטיליגנציה ויבדקו אם הוא קרא את דוסטויבסקי. אם לא, הם ידאגו לספק לו את תקציר דובשני לפני הראיון ויספקו ליועץ התדמית שלו מראש את כל השאלות.
למשתמש אנונימי: ויקי כנפו, שהייתה בעבר מועמדת מטעם מרצ היא דוגמא טובה לכך. פתאום אין למרצ בעיה להתפשר על איי קיו ועל השכלה.
לצאת כנגד ה Intersectionality , ולהשתמש בה כדי לתאר/להסביר, נראה לי כשל לוגי.
ה Intersectionality היא לא יותר ממילה חדשה לתאר את ההזדהות של הפוליטיקלי קורקט עם המגוזענים הא(ע)ניים המעונים , והמדוכאים עלי אדמות : הקבוצתיות, העדר, להיות מקובל בחברה. וכל זאת ללא קשר להגיון. למעשה , משחקי מושגים.
כלומר קוסמטיקיזם, סנטימנטליזם ותשישות שכל.
היא נראית לי גימיק…..לא ממש רצינית המואטי הזו רק פרובוקציות ומצלמות . ..לי י על אנשים שרוצים כח אבל בלי…..
אמילי מואטי אינה מיצגת את ההשקפות של ישראלים בני משפחות שעלו מארצות ערב.להפך התמיכה שלה במפלגות הערביות תומכות הטרור מעוררת כעס וסלידה. היינו אזרחים שלוים ונאמנים בארצות ערב ןהפכנו לפליטים חסרי כל בגלל רדיפות של הממשלות במדינות ערב. לעמת זאת הערבים בארץ ישראל נלחמו לצד צבאות מדינות ערב שפלשו לארץ ורצו להשמיד את מדינת ישראל עם ההכרזה עליה. חלק מן הערבים בארץ הכריחו אותם לעזוב לפנות מקום לצבאוצ הערבים. אחד מהם היה חסן שוכרי ראש עירית חיפה אשר נפרד בדמעות משבתאי לוי ועלה על אניה. לאחר זמן הותר לו לחזור לארץ והוא תיאר את התוקפנות של ההנהגה הערבית.
הישראלים הפליטים מארצות ערב נקלטו בארץ ובנו להם חיים ןדשים ולא יצאו לפעולות טרור נגד ארצות חוצאם. ולהפך מדינות ערב ריכזו את הערבים מארץ ישראל במחנות פליטים למרות הטענה שיצאו למלחמה למענם. הערבים החצינים את יום הנכבה, היו צריכים באותו יום לבקש,סליחה על כונות ההשמדה נגד ישראל.
אמילי מואטי היא בעיקר שום דבר. אין ביכולתה להיות אפילו סימפטום.
גב' קולנית עם מניירות של נערת חוג דרמה כושל שמשוכנעת שהיא 'הכוכב הבא'.
שתשאל את סתיו שפיר מה קורה שם בתהום הנשיה הממומנת מכספי המיסים.
בקיצור כל הרעות החולות שהשמאל נהג ונוהג לייחס כל השנים לימין כבר לא ניתנות להכחשה כקיימות גם בשמאל לא פחות מהימין. סה"כ השמאל הוא עוד קבוצה בתחרות משיכת החבל, עוד זמר המתחרה על הפסטיבל. לא הגורם הראוי לקבוע את כללי המשחק ולא הגורם הראוי "להנחות את הפסטיבל". העולם ה"חדש" וה"טוב יותר" שהשמאל מתימר ליצור מתגלה כעולם ישן ומוכר למדיי ומבחינות מסוימות יותר גרוע. אין לשמאל בישראל ובעולם המערבי שום דבר חדש להציע על מנת לשפר את המצב הקיים.
דווקא מידה גוררת את כל המדינה הזאת הרחק ימינה.