ראש בקיר: השמאל לא מצליח להשתחרר מהשיח האוטופי האסוני

הימים שלפני בחירות הם זמנים המאתגרים את הסבלנות ואת ההיגיון של מי שמתעקש לשפוט ולהחליט על סמך עובדות, במיוחד בנושאים מדיניים וביטחוניים. אתגר זה משולב גם בהמתנה לפרסום "תכנית המאה" של הנשיא טראמפ, ולכן להתארגנויות פוליטיות במסווה של תנועות שלום עממיות זוהי שעת כושר מצוינת.

לאחרונה אנחנו רואים התגברות בקצב השקת קמפיינים של תנועות "הידברות" וארגוני "שלום" למיניהם. היוזמות האלה אינן קורות סתם כך, הן נשאבות לאותה מערבולת התרחשויות ושינויים אסטרטגיים שחלים במזרח התיכון, ועל רובם אנחנו למדים רק בדיעבד ומדיווחים על מפגשים של ראש הממשלה עם מנהיגי מדינות שאין להן יחסים דיפלומטיים עם ישראל.

אנחנו יודעים גם שמשהו קורה בשטח משום שהנטייה של נתניהו להעדיף שקט ביטחוני בתוך ישראל מיתרגמת אצל הערבים כסיכוי להכריע את הכף לעבר ניצחון פלסטיני. במקום לדרוש מהם להודות בתבוסה, ממשלת ישראל מניחה לפלסטינים לקבוע עובדות בשטח באמצעות מלחמת התשה בנוסח המודרני. התוצאה היא טרור יום-יומי שוחק מכיוון רצועת עזה וביהודה ושומרון, כדרכם מימים ימימה למנוע כפייה בשטח של פתרון מדיני שאינו לרוחם.

יכול להיות שמדיניות ההכלה שנוקט צה"ל משרתת את נתניהו בגלל האינטרסים של הקמת חזית מדינות ערב מסביבנו נגד איראן, אבל בתוך הבית היא מעוררת תסיסה וגם פחד מוצדק מפני שחיקת ההרתעה וכרסום מואץ בריבונות. כך קורה שטורקיה וירדן משתלטות על הר הבית, החמאס מביס את הפת"ח בעזה, מחמוד עבאס מסית עוד יותר נגד ישראל, והגרוע מכל הוא שאזרחי ישראל עומדים להצביע בקלפי מבלי לדעת פרטים נוספים על מה שמצפה לנו. אי הידיעה שוחק גם את השכנוע שלנו בכך שניצחנו ובזכותנו להמשיך לנהוג כמנצחים שקובעים עובדות בשטח.

לתוך הסדק הזה נדחפת שוב תנועת 'מפקדים למען ביטחון ישראל'. אחרי שהמומחים שלה כשלו לחלוטין בטענתם שההתנתקות תביא ביטחון מוחלט, לא זו בלבד שהם לא מתנצלים אלא גם מאשימים את נתניהו שלא ידע לנהל את המצב בעזה כמו שצריך. כעת, הם מפציעים בדרישה מחודשת ל"היפרדות מוחלטת" משום ש"סיפוח טוב לפלסטינים", ומה שטוב להם לא טוב לנו, לטענתם.

אלא שזה לא פירוש מחויב המציאות. מה שטוב לפלסטינים הוא להפסיד רשמית במערכה, להודות שאין פתרון אחר משום שהם נכשלו טוטלית בניהול מדינה ולא הצליחו למנוע מלחמת אחים.הם הרי לא מצביעים ממילא לממשלה משלהם כבר מעל לעשור, ולכן פתרון של ניהול יהודה ושומרון עם סיפוח חלקי לפחות שיקנה לחלקם זכויות תושב קורץ דווקא להם.

לשנות את הפרדיגמה

למה דווקא עכשיו נזעקים לדבר שוב על פתרונות מדיניים של היפרדות כאשר רוב הישראלים כבר התייאשו מכך? משום שכעת, כאשר הלך והתמסמס הסכם אוסלו וברור שאין יותר רוב בעם למדינה פלסטינית, קיימת סכנה אמיתית בעיני השמאל שאפילו העם כבר אינו נבהל מרעיונות כמו סיפוח ומהאפשרות שכל ממשלת ימין שתקום תכריע לטובת המציאות במקום לטובת אוטופיית השלום. ממשלת ימין כזו עשויה לקבל גיבוי מארה"ב וממדינות אחרות במזרח התיכון ולשנות את הפרדיגמה, כך שניצחון ישראל המוחלט ישמש אותנו להכתיב לפלסטינים את תנאי החיים שלהם ולא להפך.

למרות שהמציאות הוכיחה שוב ושוב את ההפך, בשמאל עדיין ממשיכים לחפש את "התקווה" במקום הלא נכון. ישראלים מעולם לא איבדו את התקווה, אלה הפלסטינים שלא נתנו שום סיבה אמיתית לסמוך עליהם ולקוות לשינוי. במקום להפנות כל הזמן את האצבע המאשימה כלפי מי שבנה פה מדינה לתפארת למרות הניסיונות להשמיד אותו, אולי צריך להתחיל לשאול מה עשו בזמן הזה הערבים עם כל המיליארדים שקיבלו? לאן נבלעים כל כספי הסיוע ולמה בעזה לא ניצלו את החממות ואת מפעלי התעשייה שהותרנו שם כדי לבנות עצמם כלכלית?

בינתיים בשמאל ובימין "המתון" ממשיכים להפריח סיסמאות ריקות על הידברות עם מי שמטרתו לכבוש את הארץ כולה לעצמם, וזה קורה גם בקרב ערביי ישראל שחלקם מזדהים כיום כפלסטינים ואינם מכירים בזכות הקיום של מדינת לאום יהודית ודמוקרטית. הפלסטינים ביהודה, שומרון ועזה רק מחכים ליום שבו אנשים כאלה יעשו בשמם את העבודה, ימוטטו את החוסן הלאומי מבפנים ויהפכו את הניצחון הישראלי לתבוסה מוחצת, למענם.

רק כאשר ישראל תבוא כמנצחת ולא תוותר לפלסטינים, הם יבינו שהגיעה העת להכיר במציאות ולהפסיק עם הדרישות המופרזות מבלי לתת דבר. אבל זה יקרה רק כאשר יפסיקו גורמים מבית לכרסם בצדקת הדרך והניצחון, ויפסיקו להישען על אוטופיות מנותקות מן המציאות.