Jexodus: גילויי האנטישמיות מבריחים את היהודים מהמפלגה הדמוקרטית

הציונות תמיד קסמה לשני סוגים של יהודים: אלה שנמשכו אליה ואלה שברחו ממשהו אחר. בקרב חברי תנועת ה-'Jexodus', כלומר יציאת היהודים מצל המפלגה הדמוקרטית שזכתה לתמיכה מהנשיא טראמפ, ישנם משני הסוגים. מצד אחד חברים בה יהודים הבורחים מהאנטישמיות הפושה במפלגתם, ומצד שני כאלה הנמשכים לעתיד טוב יותר עבורם ועבור משפחתם.

זוהי התוצאה של המחלוקת שמפלגת בימים אלה את הדמוקרטים (בדיוק כפי שקרה בבריטניה עם הלייבור) סביב הקווים של סוציאליזם לוחמני, אסאלמיזם ואנטישמיות, המשאירה בחוץ את המתונים ומשאירה בפנים את הקיצוניים. אלה שנשארים בפנים נדרשים להוכיח את נאמנותם למפלגה על ידי הוקעת היהודים ומדינת ישראל, דרישה שבעבר נשמעה בשוליים וכיום חדרה ללב השמאל האמריקני.

“Jewish people are leaving the Democratic Party. We saw a lot of anti Israel policies start under the Obama Administration, and it got worsts & worse. There is anti-Semitism in the Democratic Party. They don’t care about Israel or the Jewish people.” Elizabeth Pipko, Jexodus.

— Donald J. Trump (@realDonaldTrump) March 12, 2019

עונת הפריימריז לבחירות 2020 שנפתחה לאחרונה מספקת לנו הזדמנות טובה לבחון את התופעה. כך למשל, סגנית מנהל הקמפיין של ברני סנדרס כבר האשימה יהודים בחוסר נאמנות למדינה, וגם אליזבת וורן פרסמה הצהרות תמיכה באילהן עומאר, לאחר שחברת הקונגרס טענה שיהודים תוקפים אותה בטענות שווא לאנטישמיות רק כדי להשתיק ביקורת על ישראל. אין זה מקרה שביטויי האנטישמיות האלה מגיעים מהמועמדים השמאלנים ביותר במרוץ, והמצב רק צפוי להיות גרוע יותר.

יהודים בשמאל האמריקני הראו בדרך כלל סובלנות גבוהה לאנטישמיות, אך לבסוף מי שיוכל להישאר בשורות המפלגה הדמוקרטית יהיו רק כאלה בעלי שאיפות פוליטיות ועור עבה במיוחד כמו צ'אק שומר, כאלה הנושאים בתוכם עירוב של אשמה ושנאה כמו סנדרס, או כאלה שאינם קשורים כלל ליהדות מלבד שם משפחתם, כמו המילניאלים הממוצעים של ממשל אובמה. כל שאר היהודים יעזבו את המפלגה מרצון או ידחקו החוצה, ומה שיישאר ממנה יהיו קבוצות של מפגינים מחוץ לבתי כנסת ודוברים שנשמעים כאילו הם מהדהדים את המסרים ממוסקבה הקומוניסטית או מטהרן של ימינו.

כל זה קורה בזמן שממסד המפלגה הראה חוסר יכולת מוחלט למתן את הסחף הקיצוני, והתנועות שדוחפות אותו שמאלה עברו לתמוך באנטישמיות בגלוי. לכן קל מאוד לטעון בעד תנועת ה-'Jexodus' כיוון שהדמוקרטים עצמם כבר הציעו את כל הטיעונים, אבל טיעון שלילי בלבד אינו מספיק.

המעגל הנצחי

היהודים הדמוקרטים הגיבו להתפרצות האנטישמיות במפלגתם עם התירוצים הקבועים שמפנים אצבע מאשימה לתומכי ישראל "המשתמשים באנטישמיות כנשק פוליטי", אבל תנועות סוציאליסטיות היו אנטישמיות הרבה לפני הקמת מדינת ישראל או עליית נתניהו.

ישראל היא תירוץ נוח לאנטישמיות לא רק עבור האנטישמים עצמם, אלא גם עבור היהודים המתנצלים בשמם וממהרים לקחת את האשמה על השנאה נגדם. הצעד המתבקש הבא הוא למקם את האשמה הזו במקום אחר, במדינה רחוקה במזרח התיכון: האנטישמים מאשימים את היהודים, היהודים מאשימים את ישראל, וכך נמשך לנצח המעגל.

לכן הטיעון בעד 'Jexodus', כמו הטיעון בעד הציונות, צריך להבנות סביב חזון חיובי לעולם כולו, וסביב ההבנה מדוע המפלגה הדמוקרטית מתפרקת מבחינה מוסרית. הטיעונים בעד ונגד הציונות פילגו את השמאל בין יהודים לאומיים שביקשו לבנות אומה המבוססת על אמונה ומורשת, לבין יהודים שברחו מהאנטישמיות של רוסיה הסוציאליסטית אך ביקשו לבנות סוציאליזם חדש. כאשר החזון הסוציאליסטי החל להתפרק, הם פנו נגד ישראל ומנסים לפרק אותה.

בניגוד לתמונה שחלק מהדמוקרטים מנסים להציג, המפלגה הדמוקרטית אינה תנועה רעיונית שבמקרה נגועה באנטישמיות, אלא שאותה אנטישמיות היא תוצאה ישירה של הרעיונות והמדיניות שמקדמת המפלגה. חברת הקונגרס עומאר יושבת בוועדת החוץ ומפיצה שם שנאת יהודים מכיוון שהדמוקרטים חושבים שהרעיונות שלה מוצדקים. האנטישמיות במקרה של עומאר היא סימפטום לעוינות האסלאמית שלא מגבילה את עצמה לישראל, וכוללת בתוכה את אמריקה ואת רוב העולם החופשי.

אך אנטישמיות היא רק אחת מהדעות הקדומות ההרסניות שנולדות מתוך השקפת העולם הזו, אחרת האמריקנים לא היו משקיעים כל כך הרבה זמן ומאמץ בדיונים על ישראל. המדינה היהודית היא רק סמל המייצג את מה שאמריקה צריכה או לא צריכה להיות. אלה האוהבים את ישראל, יהודים או לא יהודים, הם ליברלים לאומיים מסורתיים המאמינים שלמדינה יש זכות לשמר את זהותה ולהגן על ערכיה מבלי להתנצל.

אסלאמיסטים שונאים את ישראל מכיוון שמדובר באומה "כופרת" וחופשיה. הם מאמינים שכל החברות הלא-מוסלמיות הן זדון מרושע שחייב להתמסר לשלטון השריעה. אותו ציוץ מפורסם בו טענה אילהן עומאר ש"ישראל הפנטה את העולם" וקיוותה ש"אללה יעיר את האנשים ויעזור לראות את מעשי הרשע של ישראל", היה ביטוי למלחמת הדתות הזו.

שמאלנים שונאים את ישראל כי היא המיקרוקוסמוס של כל מה שהם שונאים באמריקה – אומה מפותחת ומתקדמת יחד עם רגשות דתיים וערכים לאומיים חזקים. אם האנטישמיות הסוציאליסטית הייתה בעבר אנטי-קפיטליזם בתחפושת של סטראוטיפים עתיקים, היום היא הפכה לאנטי-לאומיות ואנטי דת בכלל.

טריק ישן

למעשה, ההבחנה בין אנטישמיות לאנטי-ציונות מעולם לא שינתה הרבה. הן האנטישמים והן האנטי-ציוניים בשמאל משתמשים בישראל וביהודים כסמל לדיון רחב יותר על אירופה ואמריקה, לכן גם כאשר גורעים את ישראל מהמשוואה הזו, הבעיה לא תעלם לשום מקום. כך למשל היה הדיון בפרשת דרייפוס, בה יהודים נתפסו כסטראוטיפ בחלק מהוויכוח על דמותה של צרפת, אותו ויכוח שסלל את דרכו של הרצל אל הציונות.

התנועה הסוציאליסטית הייתה גדושה באנטישמיות מכיוון שיהודים היו סמל שימושי להתנגדות לקפיטליזם, והם עדיין כאלה. לפני כשלוש שנים שאל משתתף בעצרת של ברני סנדרס את המועמד הדמוקרטי מה היא מערכת היחסים שלו עם "היהודים הציוניים שמנהלים את וול-סטריט". סנדרס כמובן השיב בגינוי לישראל כחלק ממעגל ההאשמה הנצחי.

כל התקפה על הקפיטליזם תמיד תהפוך בשלב כלשהוא להתקפה על יהודים ולתיאוריות קונספירציה על ההצלחה וההשפעה שלהם, ואילהן עומאר בסך הכל ממחזרת את אותו טריק ישן שהופנה כלפי יהודים במשך מאות שנים. לכן הטיעון בעד תנועת ה-'Jexodus' חייב להתבסס על העובדה הבלתי ניתנת לערעור לפיה אנטישמיות היא אינה תופעה שבמקרה מתרחשת במפלגה הדמוקרטית. הקיצוניים הדמוקרטים לא ישנו את דעתם באמצעות ויכוחים על סובלנות, ולצפות מהם להתנער מהאנטישמיות דומה לדרישה שיתנערו מכל הרעיונות הבסיסיים של מדיניות המפלגה. זה לא הולך לקרות.

הטיעון בעד תנועת ה-'Jexodus' חייב גם להתבסס על החזון החיובי של המדינה שאמריקה רוצה להיות מכיוון שהאנטישמיות הגואה אינה אשמתו של פוליטיקאי כזה או אחר, אלא חלק מנטישה כוללת של הערכים האמריקניים. עזיבת היהודים את המפלגה הדמוקרטית חייבת להיות חלק מהתיקון וחזרה לערכים ולאמת.

האנטישמיות שקורעת לגזרים את המפלגה הדמוקרטית היא אות אזהרה למה שמתרחש כאשר אמריקה נוטשת את המחויבות שלה לחירות, חופש דת, יוזמה חופשית וסובלנות, ובמקום זאת מתמסרת לרעיונות אוטופיים קיצוניים שרוצים להציל אותנו על ידי גזילת חירותנו ואמונתנו.

דניאל גרינפילד הוא סופר ועיתונאי אמריקני. הטור פורסם לראשונה באתר Front Page Magazine.