מאנטישמיות עד אנטי-ציונות: גלגוליה של שנאת היהודים

שנאת היהודים ושנאת מדינת ישראל בכל צורותיה ומכל קצות הקשת הרעיונית הייתה מלאה תמיד בהאשמות שקריות ולובתה כדי לשרת מטרות פוליטיות

שלט בחשמלית בוורשה: "ליהודים בלבד" | ויקיפדיה

לחצו כאן להורדת גרסה נוחה להדפסה ולקריאה

ב-25 באוגוסט 1939 התפרסם בעיתון היידיש הוורשאי ‘היינט’ מכתב למערכת מאת ההיסטוריון שמעון דובנוב, ובו הסביר החכם היהודי הזקן שמטרתו של אדולף היטלר העומד לכבוש את פולין, אינה אלא שחזור תכניתו של המן ממגילת אסתר: להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים. דובנוב כתב שישנו רק הבדל אחד בין גזרת ההשמדה שנוסחה לפני כאלפיים וחמש מאות שנים בשושן הבירה, לבין גזרת ההשמדה של ימיו: בימי המן, מרדכי ואסתר התוכנית לא הוצאה אל הפועל. כעת, כך חרד דובנוב, לא תהיה ליהודים הצלה.[1]

הקישור בין הסיפור העתיק אודות שנאת העמים לישראל לבין המציאות המודרנית לא נעלם גם מעיניו של חוקר המקרא יחזקאל קויפמן. כאשר התייחס למגילת אסתר ביצירת הענקים שלו ‘תולדות האמונה הישראלית’, אותה כתב באמצע המאה העשרים, הוא כתב מפורשות: ‘הסיפור משקף כולו מציאות היסטורית – חברותית, מציאות ריאלית ביותר, ריאלית עד היום הזה’. בהמשך מנה קויפמן היבטים שונים של אותה מציאות ריאלית.

– המגילה חושפת את כל אימתה של הגלות בכל הדורות: היהודים מפוזרים ומפורדים, שוכנים בין העמים ללא מולדת לאומית ונותרים תמיד מיוחדים ושנואים.

– הקטרוג של המן הוא אנטישמי טיפוסי בכך שהוא מכליל: תולה את מעשיו של היהודי היחיד, מרדכי, ב’כלל ישראל’ ומגלגל על העם כולו האשמה כוזבת.

– המן היה צריך את עזרת העמים שתחת שלטון מלך פרס על מנת להוציא לפועל את תכנית ההשמדה בדם קר של עם שלם. לשם גיוס עזרה זו הוא העניק רשות לציבור לבזוז את רכוש היהודים לאחר השמדתם.

יחזקאל קויפמן | ויקיפדיה

– ועוד דבר בולט בסיפור והוא מזעזע במיוחד: המן לא ניהל מלחמה דתית נגד היהודים ולא ניסה להציע את המרת דתם כפתרון לשנאה שלו. ההאשמה שלו לגבי אופיים והתנהגותם הייתה קולקטיבית, ותכניתו, שנבעה מתוך אותה האשמה, הייתה השמדה מוחלטת, בלי כל דרישה, בלי כל תנאי, ובלי כל הצעה למלט את הנידונים מהגזירה שנחתה עליהם ללא כל הסבר ונימוק.[2]

מכל ההיבטים הקושרים בין שנאת היהודים העתיקה כפי שהיא מבוטאת במגילת אסתר לבין שנאת היהודים המודרנית, שהגיעה לשיאה בימי השואה – אך לא חדלה להתקיים גם אחריה, אני מבקש להתמקד בנקודה האחרונה הזו: העובדה ששנאת ישראל והרצון בהשמדתם בימי המן, וכך גם האנטישמיות המודרנית שעודנה קיימת, התאפיינו בהאשמתם של יהודים באשמה ממלכדת שאין ממנה מוצא ומילוט. כפי שנראה, טכניקה זו של האשמה הפכה את שנאת היהודים לכלי פוליטי עבור קבוצות בעלות דעות פוליטיות שונות ואף מנוגדות, ויצרה ביניהן שיתופי פעולה לא מובנים מאליהם ולעיתים פרדוקסליים.

***

העובדה שגילויי אנטישמיות הופיעו באירופה במאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים בזרמים פוליטיים שהיו מנוגדים זה לזה, תוארה שוב ושוב בספרי ההיסטוריה ואין אלא לחזור עליה בקצרה.

יהודים היו שנואים בחוגי הימין הלאומני שראו בהם גורם המזהם את הרוח הלאומית ומבקש להשתלט על הפוליטיקה המקומית. בעבור חוגים שכאלו היו היהודים ‘קוסמופוליטיים’, ‘בונים חופשיים’, סוציאליסטים, מרקסיסיטים וטרוצקיסטים, המבקשים לעשוק ולנשל את הבורגנות המהוגנת (הצרפתית, הגרמנית או הפולנית), ומתכננים מהפכה אדומה עולמית. מחשבות מעין אלו התסיסו את שנאת היהודים הלאומנית של דוסטוייבסקי, והן אלו שאפשרו את התפוצה הרחבה של ‘הפרוטוקולים של זקני ציון’.

מנגד, היהודים היו שנואים בחוגי השמאל הסוציאליסטי-קומוניסטי-אוניברסלי-קוסמופוליטי-אנרכיסטי. כאן הואשמו היהודים שהם ‘רוטשילדים’, קפיטליסטים השולטים בכלכלה העולמית באמצעות ניהולן של מלחמות העולם והבורסה, ומתעשרים על חשבון הפרולטריון. קרל מרקס עצמו ניסח כמה מהמשפטים הנבזיים ביותר אודות הקשר ‘המתועב’ בין יהודים לבין ממון, ובעולם התעמולה העיתונאית של השמאל ניתן היה למצוא תמיד הדים להאשמות אלו לאורך שנים.

שנאת יהודים הייתה אפוא נוכחת בשני זרמים פוליטיים שהיו מנוגדים זה לזה בתכלית. כמובן, שהצבת הזו, של האשמות משמאל ומימין, לא הייתה היחידה שנלחצה על היהודים במאה התשע עשרה. נלוו להן תלונות וביקורות שלכדו אותם באש צולבת שאין ממנה מוצא.

הנה דוגמא לטענה מתחום התרבות: לאורך השנים הואשמו היהודים שהשימוש שהם עושים בשפת היידיש מקלקלת אותם (טענה זו הופנמה היטב גם בקרב יהודים), ועל כן הם מוכרחים להיות ‘מתוקנים’ ולדבר בשפת המדינה בה הם חיים. והנה, משנטלו על עצמם יהודים את מלאכת התיקון העצמי בקדחתנות ובאהבה, ומתוך מה שכינה גרשום שלום ‘הונאה עצמית’[3], הם החלו להיות מואשמים בכך שהם מזהמים את השפה ואת התרבות המקומית. הנה כי כן: היהודי ‘המקולקל’ בלתי נסבל, אך גם היהודי ‘המתוקן’ הוא בלתי נסבל.

והנה דוגמא לטענה מתחום הפוליטיקה: בימי ‘עלילת דמשק’ שפרצה בשנת 1840, טענו קתולים קיצוניים בצרפת שהיהודים הצרפתים, כמו אחיהם בסוריה, מצויים מחוץ לסדר האזרחי המודרני ולעולם לא יתפקדו כהלכה כאזרחים מהימנים במדינה ליברלית. מנגד, בגרמניה, הואשמו היהודים בעשורים הבאים בכך שהם הורסים את ה’אותנטיות’ של האומה הגרמנית, משום שהם סוכנים נמרצים ורבי כישרון המקדמים את הליברליות ואת הדמוקרטיה. ובכן: מצד אחד נטען שהיהודים אינם יכולים להיות חלק מהמדינה הליברלית, ומצד שני נטען שהיהודים הם הגורם המעצב את המדינה הליברלית.

דומה שפרנץ קפקא חש היטב את מהותה של המלכודת הזו: ‘מן הסתם מישהו העליל על יוזף ק’, שכן בוקר אחד נעצר על לא עוול’, כך נפתח ספרו ‘המשפט’.[4] מרגע זה ואילך לא יועילו כל הבירורים והמאמצים ליוזף ק’, אשמתו הבלתי-מוסברת והבלתי-ניתנת-להפרכה נותרת תלויה בחללו של עולם וסופו המתבקש היחיד הוא הוצאה להורג. בעיבורי העיר, בשדות, אחרי שהוא מופשט ובגדיו מקופלים בהקפדה, ננעץ הסכין בלבו, ‘כמו כלב’.[5]

***

יש אומרים שבתיאור זה כמו הציץ קפקא מעבר לפרגוד וראה את שואת יהודי אירופה, והדברים הולמים את נקודת המבט של הדיון שלנו. ישנה חשיבות מכרעת לעובדה שהאידיאולוגיה הנאצית שלא הותירה ליהודים דרך מילוט מההאשמות המוחלטות שלה, הובילה למסקנה שהמלחמה ביהודים מוכרחה להיות טוטאלית, עד להשמדה סופית, ללא מילוט. ההיסטוריון יהודה באואר כתב שמלחמת העולם השנייה הייתה ‘פרויקט אידיאולוגי שהאנטישמיות מילאה בו תפקיד מכריע’.[6]

אך כמובן שגם האויבים הגדולים של הנאצים ממזרח – הקומוניסטים – לא היו משוחררים כלל משנאת ישראל עמוקה, שנאה ממנה לא היו יהודים יכולים להימלט. אמנם לנין טען שהוא מתנגד לאנטישמיות, בהיותה שריד של ‘המשטר הישן’, ויהודים רבים סברו שהגשמת הקומוניזם תוביל לאמנציפציה האמתית והסופית, ונהרו אליה בקדחתנות ובאהבה ומתוך הונאה עצמית. ואולם במציאות נלחם השלטון הסובייטי בחיים היהודיים ברוסיה על כל צורותיהם: ה’בונד’, הציונות, הישיבות וחצרות החסידים – כולם סבלו מרות מהשלטון השמאלי החדש. בנוסף, בעשורים הראשונים לקיומו נלחם השלטון הסובייטי בבורגני רוסיה, שלל מהם זכויות, הפלה אותם בעולם ההשכלה הגבוהה ונידה אותם, והנה כמעט שני מיליון יהודים ברוסיה היו חלק מהמעמד הבורגני הנרדף הזה. בימי ‘המלחמה הפטריוטית הגדולה’ נגד הנאצים נשבו בעוצמה הרוחות האנטישמיות ברוסיה כפי שמלמד ספרו של וסילי גרוסמן ‘החיים והגורל’, והפוליטיקה הרצחנית של סטלין גבתה מחיר מתמיד מהיהודים, הן בשנות השלושים והן בשנות החמישים. את הדברים הסביר ההיסטוריון ארצ’י בראון: ‘(תפיסתו של סטלין הייתה) כי יש לראות ביהודים, שייצוגם ברוב המכריע של המפלגות היה גדול בהרבה משיעורם באוכלוסייה, גורמים בלתי מהימנים בכוח’. אין ספק: בתקופות של שפל פוליטי קיווה סטלין לחזק את התמיכה בקומוניסטים על ידי פנייה לאנטישמיות הפופולרית.[7]

בלב המאה העשרים נרצח עם ישראל בידי הנאצים, אך גם סבל מהתנכלות בממדים אדירים (אם כי בוודאי לא זהים בעוצמתם) מצד האויבים הגדולים ביותר של הנאצים – למעשה, אויבים שהתהדרו בכך שהם אלו שחיסלו את הנאציזם הרצחני. בעניין שנאת היהודים היה בין שני הצדדים הללו שיתוף, ושניהם קידמו את שאיפותיהן הפוליטיות (המנוגדות זו לזו) באמצעות המלחמה בעם היהודי.

***

נאיביות גדולה הייתה במחשבה שהאנטישמיות תחדל מפעולתה לאחר השואה וחיסולה של גרמניה הנאצית. זכרו את דבריו של יחזקאל קויפמן על מגילת אסתר: ‘הסיפור משקף כולו מציאות היסטורית – חברותית, מציאות ריאלית ביותר, ריאלית עד היום הזה’. כל זמן שהיהודים שרויים בגלויותיהם עליהם לצפות, במוקדם או במאוחר, לגילויים של שנאה כפי שהיה בשושן הבירה.

עם זאת, דומה שבמחצית השנייה של המאה העשרים לבשה האנטישמיות העולמית צורה חדשה, ולצורה זו היו שני מאפיינים בולטים. ראשית, עם תבוסת הלאומנות הנאצית, דומה שהשנאה מימין נהדפה והורידה ראשה במערב (אם כי היא בוודאי לא נעלמה מעולמם הפנימי של רבים), ומנגד, האנטישמיות של השמאל לבשה ופשטה צורות שונות ומשונות מאז ועד ימינו.

שנית, לאחר 1945, וביתר שאת לאחר 1948, המלחמה נגד היהודים חדלה להיות נגד עם המפוזר והמפורד בין העמים, והחלה מופנית נגד העם ששב לארצו. את נס המלחמה הזו ביהודים נשאו כעת בני העמים הערבים וכן מוסלמים בעולם כולו, ואף-על-פי שלכאורה היה מרחק רב בין כמה מהם לבין השמאל האירופאי, הם מצאו במאבק זה מכנה משותף נרחב ביותר.

שני המאפיינים הללו – המרת השנאה לעם חסר המולדת בשנאה לעם הנלחם על קיומו במולדתו, וכן השילוב בין עמדות שמאליות לאינטרסים ערביים לאומניים ודתיים מהווים שלבים חדשים בניסיון ללכוד את היהודים במערכת צולבת של טיעונים פוליטיים, ולהביא לידי שותפות כוחות פוליטיים שונים.  נעמוד על כמה רגעים מתולדות שלבי השנאה החדשים הללו – אם כי תמונה היסטורית מלאה מצריכה את כתיבתו של ספר עב כרס.

הנה למשל פולין של שלהי שנות השישים. בתקופה זו התעוררה אי שביעות רצון מצדם של סטודנטים פולנים נגד השלטון הקומוניסטי בארצם, וכאשר חיפש השלטון מכנה משותף לחיזוק השורות והסטת תשומת הלב מהטיעונים העניינים שהוטחו בו, הוא מצא אותו באנטישמיות. אמנם מרבית יהודי פולין הושמדו זה מכבר ורבים אחרים עזבו את המדינה הזו לישראל ולמדינות אחרות, ואמנם רבים מהיהודים שעוד נותרו בפולין, לא ראו עצמם כיהודים, או כלל לא ידעו שהם יהודים, או היו אדישים לחלוטין לזהותם היהודית וראו בעצמם פולנים (וקומוניסטים). אך כל אלו לא מנעו ממנהיג פולין, ולדילסלב גומולקה לחפש אחר דרך להשתמש בהתקפה עליהם כדי לשרת את צרכיו הפוליטיים.

ולדילסלב גומולקה | ויקיפדיה

וההזדמנות הזו באה עם ניצחונה של מדינת ישראל על מדינות ערב במלחמת ששת הימים. לנוכח התרחשות זו במזרח התיכון, הודיע גומולקה בפומבי: ‘אני מבקש להודיע שלא נמנע מאזרחי פולין בני הלאום היהודי לשוב (כך במקור!) לישראל אם זהו רצונם. עמדתנו היא שלכל אזרח פולני צריכה להיות מדינה אחת: פולין של העם…איננו רוצים גיס חמישי’. כך, על רקע התגברותה של מדינת ישראל על הרצון הערבי להשמידה, התפרצה האנטישמיות מפיו של מנהיג המשטר הקומוניסטי הפולני, זה שבוודאי ראה את הנאציזם הגזעני כרשע המוחלט, ועל פי האידיאולוגיה שלו היה אמור להתנגד בכל תוקף לשנאה על רקע לאומי.

אחרי דברים אלו של גומולקה שטפה האנטישמיות את פולין, שמועות עקשניות טענו שהמחסור הכלכלי בפולין נגרם על ידי קומוניסטים יהודים לא נאמנים, מרצים וסטודנטים יהודים גורשו מהאקדמיה ומושגים אנטי יהודיים מחוקי נירנברג הנאצים הופיעו בעיתונות הרשמית של פולין הקומוניסטית.[8]

גיוס זה של שנאת ישראל למטרות פוליטיות בפולין, התנהל במקביל לדיכוי הרוסי את ‘האביב של פראג’ בשנת 1968, וגם כאן עשו השלטונות הסובייטים שימוש באמצעים אנטישמיים. דמויות שונות מההנהגה הצ’כית שתססה והתסיסה נגד העריצות הקומוניסטית הוצגו כיהודים, וכן הוצגו ככאלה גם אישים בכירים שכלל לא היו יהודים. עיקרו של דבר: בצ’כיה ובפולין תקשורת ההמונים הסובייטית לא יכולה הייתה לוותר על הקלף האנטישמי בדרכה להשיג רווחים פוליטיים.

נמשיך מעט מערבה על מפת אירופה של אותם ימים. אם הסטודנטים בפולין ובצ’כיה של שלהי שנות השישים וראשית שנות השבעים כמהו לחיי החופש המערביים, הרי שבמערב גרמניה פעלו צעירי שמאל מטורפים למדי שביקשו צורת קיום פוליטית אחרת – כה ‘אחרת’ שדמותה הסופית כלל לא הייתה ברורה או ניתנת להשגה. תוך שהם מושפעים מהמלל המרקסיסטי אודות ה’ניכור’, ‘תרבות הצריכה’, ‘חשיפת פניה של הסובלנות הדכאנית של הדמוקרטיה המערבית’, ‘האינטרסים הקפיטליסטיים’ ו’הצלת הפרולטריון מתודעתו הכוזבת’ – החלו פועלות בגרמניה מחתרות טרוריסטיות שביקשו למוטט את סדרי השלטון במדינתם הקפיטליסטית השנואה. הפרי הבשל של המגמה הזו הייתה מחתרת באדר-מיינהוף הרצחנית, ופעילותה והשפעתה התרבותית היו כרוכות ללא היתר בצל הכבד של העבר הגרמני הנאצי וההתמודדות העיונית עמו. אכן, במהלך שנות השבעים ובהשפעת הרוח המרקסיסטית – טרוריסטית של המחתרת, החלו אנשי רוח גרמניים לכתוב שהמדינה הגרמנית בת זמנם דומה להפליא למדינה הנאצית, וזאת בשל מאפייניה הקפיטליסטיים והטכנולוגיים. מסקנת הדברים הייתה ברורה: הם עצמם היו קורבנותיה של איזו ‘שיטה’ נאצית דכאנית ורצחנית, הם ולא היהודים שנרצחו על ידי דור אבותיהם.

על רקע התיאוריה המעוותת הזו התרחשו אירועים קיצוניים ברשעותם. חברי ארגון הטרור הפלסטיני ‘ספטמבר השחור’ נעזרו בגורמים של השמאל הקיצוני בגרמניה על מנת לבצע את פעולת הטרור בכפר האולימפי במינכן בשנת 1972. שנים ספורות אחר כך, ביוני 1976, נחטף מטוס אייר פראנס לאנטבה על ידי שני טרוריסטים ערבים ושני ‘לוחמי גרילה’ גרמניים. למרבה הזוועה היו אלו החוטפים הגרמנים שזיהו את הנוסעים היהודיים במטוס והפרידו אותם מהאחרים – מופע מאוחר של הסלקציה הנאצית!

הנה שוב נכרכו יחד ובאופן לא ברור מאליו, הגות מרקסיסטית שכולה עיוותים ואלימות (‘משחררת’) עם המאבק הפלסטיני והשנאה למדינת ישראל ולעם היהודי.

כמובן, שהקשר בין רוסיה הקומוניסטית לבין הטרור הפלסטיני ושאיפותיו הפוליטיות, היה בעל עוצמה גדולה הרבה יותר מאשר שיתוף הפעולה הגרמני-פלסטיני ההוא. אנקדוטה מפורסמת שמשקפת היטב את שיתופי הפעולה שעשויים להיווצר באמצעות המלחמה ביהודים, היא עבודת הדוקטורט שכתב מחמוד עבאס באוניברסיטה סובייטית, על אודות שיתוף הפעולה בין הציונות לבין הנאציזם. מרתק להעמיד את התזה הזו של מנהיגם הנוכחי של חלק מהפלסטינים, אל מול פועלו של אחד ממנהיגיהם הראשונים: החַג’ אמין אל-חוסייני והדרכים בהם קידם את השמדתם של יהודי אירופה בשיתוף פעולה עם הנאצים.

***

הזירה האחרונה בסקירתנו הקצרה תהיה הקמפוס האקדמי המערבי (בעיקר בארצות הברית, אם כי הדברים נכונים במידה רבה גם לאירופה). לאורך העשורים המאוחרים של המאה העשרים הייתה האוניברסיטה המערבית לחממה אינטלקטואלית עבור חשיבה שמאלית, ובד בבד היא הפכה את התמיכה בעם הפלסטיני ואת השנאה למדינת ישראל לאחת מגולות הכותרת של הווייתה הפוליטית.

הרוח האינטלקטואלית השמאלית קנתה שביתה באקדמיה ביתר שאת מאז שנות השבעים. באותה תקופה צברו כוח תיאוריות הפרשנות הביקורתיות ובראשן הסטרוקטורוליזם, הפוסט סטרוקטורוליזם והדה קונסטרוקציה. תיאוריות אלו, שהתאפיינו פעמים רבות בעמימות ובסרבול בלתי נסבלים – עובדה שלמרבה הצער לא המעיטה במאומה מהשפעתן על הפוליטיקה והתרבות היו ‘שמאליות באורח שאין לטעות בו’.[9] הן ביטאו פסימיזם תרבותי כאשר עסקו ב’מבנים של שליטה’, והתבוננו בבני האדם כקורבנות וכאסירים של תהליכים חברתיים שמתקיימים מחוץ לשליטתם. מתוך תיאוריות אלו ובשילוב עמן הופיעו בחיים האינטלקטואלים המגמות הפוסט מודרניות והרב תרבותיות, שהפנו את תשומת הלב של שוכני הקמפוסים לאוכלוסיות ‘מוחלשות’ שנמצאו ב’שוליים’.[10]

הפגנה אנטי ישראלית באוסטרליה | Takver

העולם הרעיוני הזה שהוצע למספר הולך וגדל של סטודנטים וסטודנטיות, נבע כאמור מהאקלים הפוליטי השמאלי, ומאותם ימים ועד ימינו הפך המאבק הוותיק של הקומוניזם למען הפרולטריון למאבק למען כל ‘המקוללים עלי אדמות’: לוחמי גרילה רומנטיים בדרום אמריקה, שוחרי חירות לאומית באפריקה, התנועות הרדיקליות לשחרור השחורים בארצות הברית וכן הפלסטינים. הוסיפו לתחושת המאבק הזה קורטוב של הערצת מאו דה דונג, ייסורי מצפון ותחושות אשמה פוסט-קולוניאליות שלימים לובו כהוגן על ידי אדוארד סעיד, תאווה להשגת שוויון בכל מחיר, שנאה לאמריקה, משיכה לאקזוטיקה וראיית האלימות ככלי להשגת ‘שחרור’ (ראו את הקדמתו של ז’אן פול סארטר לספרו של פרנץ פאנון, ‘המקוללים עלי אדמות’) ולבסוף תרבות ‘הפוליטקלי קורקט’ – והנה החממה האינטלקטואלית המתאימה.

כאמור, החל משנות השבעים עשו ממשלים ערביים וגורמים נוספים שימוש בחממה זו על-מנת ללבות את המחאה הפלסטינית נגד מדינת ישראל. כמובן שבתרבות הערבית-מוסלמית מוטמעת מראש תחושת עליונות על אמונת היהודים ועל היהודים עצמם. כמו כן קיימות בה האשמות אנטישמיות ותיקות – כגון עלילות דם למיניהם ושימוש נמרץ ‘בפרוטוקולים של זקני ציון’, לצד האשמות חדשות כגון שישראל השתמשה בשואה כמנוף להקמת מדינת היהודים על חשבון הפלסטינים. אך על גבי אלו ומעבר להן, בעבודתם בשיתוף עם השמאל האקדמי הרדיקלי, הלכו הערבים בדרכם של הקומוניסטים בפולין ובצ’כיה: הם פנו לאנטישמיות על מנת להשיג את מטרותיהם הפוליטיות.

מטרות אלו היו ברורות וכפי שמלמדת מורתי וידידתי פרופ’ רות וייס: על ידי התקפתה של ישראל (ושוב ישראל ושוב ישראל…), ותיאורה כאימפריאליסטית, קולוניאליסטית, גזענית וכמובן…נאצית, ביקשו הערבים ותומכי הערבים להסיח את הדעת מהכישלונות המוחלטים שלהם בכל הנוגע ליצירתן של מדינות דמוקרטיות, חופשיות ומשגשגות במזרח התיכון, בעוד ישראל (ורק ישראל) הייתה בדיוק כזו.

וכך, מאז ועד היום, בראש סדר היום של אותה חממה אקדמית הנוחה כל כך לשלהובם של סטודנטים וסטודנטיות ‘זועמים’, ו’מתקני עולם’ לא עומדות מלחמות אזרחים במדינות ערב, לא רצח המונים בנשק כימי, לא זוועות האסלאם הרדיקלי, לא מעמד הנשים בעזה ולא הטרור הממומן בידי אירן ואפילו לא קריאתה הפומבית להשמדת ישראל  – אלא רק ישראל ו’פשעיה’.

במרוצת השנים הלך האקלים האוניברסיטאי הזה וחלחל אל המדינאות העולמית (בעיקר באו”ם), והפוליטיקה המערבית, וכן קנה לו שביתה בתקשורת ובתרבות המערבית. מי שלומדים היסטוריה וקוראים על אודות יהודי גרמניה המודרנית, ועל אודות היהודים שביקשו להוביל את המהפכה הקומוניסטית במזרח אירופה, לא מתפלאים כלל שרבים מאלו שנהרו לאקלים זה (או בעצם תרמו לעוצמתו) הם עצמם יהודים – אנשי אקדמיה, פוליטיקה, תקשורת, ותרבות באמריקה, והם נהרו להוויית השנאה הזו בקדחתנות ובאהבה ומתוך הונאה עצמית.

וכך היה שהדה-לגיטימציה והדמוניזיציה של ישראל, הסטנדרט הכפול והמחמיר המופעל כנגד ישראל והחרם על ישראל, שאינם אלא אנטישמיות, מהווים את הגורם החזק ביותר הקושר יחד ויוצר סולידריות בין גורמים שונים ומשונים בעולם הפוליטי, האקדמי והתרבותי, ומוביל לאחת החרפות האינטלקטואליות הגדולות ביותר בתולדות השמאל (ואין זו מטלה קלה כלל ועיקר).

דוגמא נאה לשיתופי פעולה בלתי צפויים, שלא לומר בלתי מתקבלים על הדעת, התרחשה במצעד הלסביות שנערך בשיקגו בשנת 2017. נשים יהודיות ביקשו לשאת במצעד סמל של מגן דוד, אך סולקו ממנו משום שחלק מ’עקרונותיו’ היו סולידריות עם התנועה הפלסטינית ועמדה אנטי ציונית. אכן, עניין מחפיר ואף מגוחך, בהתחשב במעמדם ומצבם של הומוסקסואלים ולסביות בישראל, לעומת מצבם ברשות הפלסטינית, או כל מדינה ערבית אחרת.

אין כל ספק כי שנאת יהודים לאומנית מימין, מהווה גם היא חלק מהאנטישמיות החדשה בארצות-הברית (וכן במקומות שונים באירופה), ואולם דומה שאין כל אפשרות להשוות בין תנועת מיעוט מוקצה זו, שאין לה כל תמיכה בשדרות המרכזיות של הפוליטיקה האמריקנית, לבין הנוכחות המדינית-פוליטית-אינטלקטואלית-תקשורתית-תרבותית של המאבק בישראל מצד השמאל.

רבות נכתב ועוד ראוי שייכתב על הצורות שלבשו ולובשות שנאת היהודים ושנאת מדינת ישראל בעידן העתיק והעידן המודרני. לעת עתה נסכם: משותפות לגלגוליה השונים של האנטישמיות, העובדה ששנאת היהודים הייתה מלאה תמיד בהאשמות שקריות וכוזבות, העובדה ששונאי היהודים הפעילו עליהם לחצים ללא אפשרות של מילוט, והעובדה ששנאת היהודים לובתה בקרב כוחות שונים ואף מנוגדים בכדי לשרת מטרות פוליטיות, ויצרה ביניהם שיתוף רעיוני ואף שיתוף פעולה פוליטי. כל אלו מלמדים על היותה של השנאה הזו כלי פוליטי ממדרגה ראשונה.

***

צרתם של יהודי אמריקה ואירופה לנוכח המציאות הזו היא בוודאי עניין חשוב, אך ראוי גם לתת  את הדעת על מה שצריכים ישראלים לחשוב על הסיפור ההיסטורי הזה, ההולך ומתמשך ללא סוף. מה ניתן לומר לדור הישראלי הצעיר הרואה את הנעשה בחיי הקמפוס האמריקאי ובחיי הפוליטיקה, התקשורת והתרבות באמריקה; הנה ממש בעת כתיבת שורות אלו הופיעו בניו-יורק טיימס, עיתון השמאל הנחשב ביותר בעולם, קריקטורות אנטי ישראליות ואנטישמיות מובהקות.

ובכן, ראשית, מוטב שישראלים יהיו מודעים לרוח העוועים המרושעת הנושבת באקדמיה, בפוליטיקה, בתקשורת ובתרבות, ומוטב שידעו לזהות אותה ולא ייכנעו לשקריה.

שנית, יש לדעת כי המסע ל’חשיפת’ מעשי חיילי צה”ל ביהודה ושומרון, תוך קבלת כספים מארגונים בינלאומיים בעלי נטייה שמאלית, ושיתופי-פעולה עם ארגונים אנטי-ישראליים ואנטישמיים, אינה רק בגדר מעשה מלשנות, אלא התנהגות חסרת-אחריות ומטופשת מבחינה פוליטית. שנאת מדינת ישראל, שאינה אלא שנאת היהודים, צוברת עוד כוח להשחית מ’שבירת השתיקה’ של ישראלים, וזהו אולי השינוי הפוליטי היחיד האמתי שמאמציהם מחוללים בעולם.

ולבסוף נשוב ליחזקאל קויפמן. במאמר מופתי בשם ‘חורבן הנפש‘ שראה אור בשנות השלושים של המאה העשרים, התריע אותו מלומד מפני תופעה איומה: לאורך הקיום היהודי המודרני בכלל ובתולדות התנועה הציונית בפרט, היו יהודים שאימצו טענות אנטישמיות שהופנו כלפיהם, הפנימו אותם ובהשפעתם ראו את עצמם כפגומים. את כל זאת הם עשו מבלי להבין שכל אותן טענות היו קטרוגים של שקר, סילופים ובעיקר האשמות מכוונות. האשמות אלו כללו בדיות, כלומר, האשמה של יהודים בחטאים שהם לא חטאו; הכללות, קרי, גלגול על הכלל היהודי אשמות של יחידים יהודיים; ייהוד, כלומר, תיאורם של חטאים ומעשים רעים כ’יהודיים’, והחמרה, משמע, להחשיב ליהודים לחטאים, מה שאינו נחשב לחטאים אצל עמים אחרים. בסוף דבריו התריע קויפמן בפני קוראיו שלא להפנים את האנטישמיות, לא לשתף עמה פעולה, לא לקבל אותה ולא לנסות למצוא תקווה כלשהי מנאצותיה. היא אינה אלא שיטה שנועדה להצדיק את שנאת ישראל.[11]

ברוח דברים אלו, המתחדדים במיוחד בשבוע שבין יום השואה לבין יום הזיכרון ויום העצמאות, על הישראלים לדחות את הטענות המקטרגות על מדינתם, את מערכות השקר, הסילוף וההאשמות למיניהם ולהאמין בצדקת דרכם. מדינת ישראל ניצבת בפני אתגרים קשים ואינה חפה מפגמים – אין, לא הייתה ולא תהיה מדינה מושלמת או אפילו קרובה לשלמות. אך מדינת היהודים הוקמה בארץ ישראל מתוך צדק היסטורי, היא הוקמה בשעת מצוקה וחירום שלא היה כמוהו לעם היהודי, והקמתה הייתה מפעל גבורה שלא היה כמוהו בהיסטוריה האנושית. מדינה זו שעומדת במלחמה מתמדת על קיומה, היא לגיטימית מעין כמוה, ובולטת וזוהרת בחירותה, בקדמתה, במוסריותה ובאושרה.


[1] ברנרד וסרשטיין, על הסף, יהודי אירופה ערב מלחמת העולם השנייה, תרגמה מיכל אלפון, יד ושם, ירושלים תשע”ח, עמ’ 503.

[2] יחזקאל קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, כרך רביעי \ ספר ראשון, ירושלים ותל אביב תשל”ו, עמ’ 439 – 443.

[3] גרשום שלום, מברלין לירושלים, תל אביב תשמ”ב, עמ’ 30.

[4] פרנץ קפקא, המשפט, תרגם מגרמנית אברהם כרמל, שוקן, ירושלים ותל אביב, תשנ”ב עמ’ 5.

[5] שם, עמ’ 219.

[6] יהודה באואר, מות העיירה, תרגמה עתליה זילבר, יד ושם, ירושלים תשע”א, עמ’ 111.

[7] ארצ’י בראון, עלייתו ונפילתו ושל הקומוניזם, תרגמה כרמית גיא, תל אביב תשע”ב, עמ’ 245  – 246.

[8] טוני ג’אדט, אחרי המלחמה, תולדות אירופה מאז 1945, תרגם גרשון גירון, ירושלים תשס”ה, מעמ’ 521- 522.

[9] ג’אדט, אחרי המלחמה, עמ’ 480.

[10] יואב גלבר, היסטוריה, זיכרון, תעמולה, הדיסצלפינה ההיסטורית בעולם ובארץ, תל אביב תשס”ז, עמ’ 118, 158.

[11] יחזקאל קויפמן, ‘חורבן הנפש’, מבחר כתבים לאומיים, כינס, ערך והקדים מבוא אבינועם ברשאי, ירושלים תשנ”ה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

11 תגובות למאמר

  1. אבל זה אבא שלנו הוא שמכה בנו. מה עוללנו למערכת היחסים איתו. ראיתי ממש עכשיו איך הנצרות היתפשטה משהו מטורף מדהים לא יאומן. הוא אבא נימצא בזה עם קצת לעג לעמו. מה משנה את מי שלח נגדנו ישו או אברהם או דוד. בתקופת ישו היו מלא כמוהו שהטיפו ובישרו אז אבא בחר בישו אותו דבר יכל לבחור באחד אחר. זה גם מין לעג לעם שלו . אבל גם לראות משהו מהמם מדהים. פשוט רעדתי בכיתי כשראיתי איך הנצרות היתפשטה לא יאומן כי יסופר איך ככה רעיון מיתפשט ומיתפשט במשך אלפי שנים. זה מטורף אקסטראורדינרי מבהיל מדהים מבעית נורא הוד מהמם . כל הסופרלטיבים שבעולם . וזה מימנו מאנחנו היתה ההתחלה. המפץ הו הו הי הי וגם הא הא . איך ככה זה שרעיון מיתפשט. לראות ולא להאמין. הבאנו אחלא מפץ מטורף שבעולם. רעידת אדמה שהרעידה את כל היבשות בעולם. איך איך ככה קורה. המפצים המבהילים המדהימים .גם האינטרנט זה משהו אדיר מדהים כח כל כך אדיר.
    וכאילו למה שבנו. למה חזרנו לנקודת ההתחלה מה הסיבה. בוודאי לא בגלל ההיטק וכספו או הגמרא או זה או אחר. צריך לשאול למה שבנו מה הסיבה. זה אולי להתחיל מבראשית מסיבת הסיבות ומהי הגרוש מגן עדן. אל זה שבנו אל הגרוש מגן עדן. אל האתוס ולא מיתוס הכי גדול בעולם .לא מיתוס כי הסיפור אמיתי. אל הסיפור הזה כניראה שבנו. אני כל הזמן מנסה להבין. מי אנחנו מזה ציוויליזציה מהו עולם. מה הפיתרון. העולם חולה כל כך חולה וזה מבעית. אז זהו התרופה בשיבה. סוף מעשה במחשבה תחילה. האל שברא את העולם לא יפקיר אותו הוא ידע מה לעשות. הוא ירפא אותנו את העולם וישיב לנו את גן עדן. ניפלא הרע יבוטל אין מוות פלאות כי הוא ישוב. אבא ישוב יבטל את הרע חכריז ויהדהד ויהפוך בת קול של מנוחה.

  2. אבל זה אבא שלנו- הוא שמכה בנו. מה עוללנו למערכת היחסים איתו. ראיתי ממש עכשיו איך הנצרות היתפשטה . משהו מטורף מדהים לא יאומן. הוא אבא נימצא בזה , עם קצת לעג לעמו. מה משנה את מי שלח נגדנו. ישו או אברהם או דוד. בתקופת ישו היו מלא כמוהו שהטיפו ובישרו , אז אבא בחר בישו. אותו דבר יכל לבחור באחד אחר. זה גם מין לעג לעם שלו . אבל גם לראות משהו מהמם מדהים. פשוט רעדתי בכיתי, כשראיתי איך הנצרות היתפשטה. לא יאומן כי יסופר איך ככה רעיון מיתפשט ומיתפשט, במשך אלפי שנים. זה מטורף אקסטראורדינרי . מבהיל מדהים מבעית, נורא הוד מהמם . כל הסופרלטיבים שבעולם . וזה מימנו , מאנחנו, היתה ההתחלה. המפץ הו הו , הי הי . וגם הא הא . איך ככה זה שרעיון מיתפשט. לראות ולא להאמין. הבאנו אחלא מפץ מטורף שבעולם. רעידת אדמה שהרעידה את כל היבשות בעולם. איך איך ככה קורה. המפצים המבהילים המדהימים .גם האינטרנט זה משהו אדיר מדהים. כח כל כך אדיר.
    וכאילו למה שבנו. למה חזרנו לנקודת ההתחלה מה הסיבה. בוודאי לא בגלל ההיטק וכספו , או הגמרא או זה או אחר. צריך לשאול למה שבנו מה הסיבה. זה אולי להתחיל מבראשית, מסיבת הסיבות . ומהי. הגרוש מגן עדן. אל זה שבנו, אל הגרוש מגן עדן. אל האתוס ולא מיתוס, הכי גדול בעולם .לא מיתוס כי הסיפור אמיתי. אל הסיפור הזה כניראה שבנו. אני כל הזמן מנסה להבין. מי אנחנו , מזה ציוויליזציה מהו עולם. מה הפיתרון. העולם חולה כל כך. חולה וזה מבעית. אז זהו התרופה בשיבה. סוף מעשה במחשבה תחילה. האל שברא את העולם לא יפקיר אותו. הוא ידע מה לעשות. הוא ירפא אותנו את העולם וישיב לנו את גן עדן. ניפלא הרע יבוטל אין מוות פלאות כי הוא ישוב. אבא ישוב יבטל את הרע. יכריז ויהדהד, ויהפוך בת קול של מנוחה.

  3. מאמר מאלף מרתק לכל אורכו ובייחוד הסיפא.

    ממליץ ללמוד מי זה היה אוטו ויניגר, למשל.

  4. שנאת יהודים ורצח יהודים מעולם לא נזדקקו לתירוצים על שהם. וזוהי הסיבה שאנחנו צריכים להשמר מכל מיני מיתוסים ומונחי יסוד שקריים, שמבנים מציאות מעוותת עד שגויה, שבאה בעצם – להזיק לכולנו ולקעקע את זכותינו ההיסטורית והחוקית על ארץ ישראל.

    המאמר מעניין ומאוד חשוב, אבל חבל שבחלק האחרון, גם הוא נופל על מונח קטן – שהוא שקר גדול, שמשקף את האנטישמיות בצורתה הנוכחית ולצערי, הרבה ישראלים בבורותם וטיפשוטם מאמצים אותו ומשתמשים בו וע”י כך מחזקים ומטפחים אותו:

    “פלסטיני” – אין מילה כזו באף שפה!!!
    זוהי מילה שהמציאו עיתונאים ישראלים, בעיקר בשני העשורים האחרונים, שהיא עיוות למילה ערבית, אשר כלל אין לה שורש או מקור בערבית והיא עיוות למילה אנגלית “Palestine”‘ אשר היא לא יותר מאשר עיוות של המילה הלטינית (רומאית) “Palestina” – וזו כאמור עיוות של מילת התואר המקראית “פלשתי” (זה שפלש”)
    למרות שהכינוי די מתאים לנסיבות, אין התנך מתייחס לשבטי הערביים כלשהם ואין כל קשר בין השבטים הפגאנים שכונו “פלשתים” לבין השבטים הערביים שהיגרו לארץ ישראל במהלך המאה שעברה בעיקר, לאחר חתימת חוק המדנט ל”פלשתינה” (א”י) ב-1922!

    רק שאף אחד לא באמת מעז לאתגר את המונח הזה, לדבר עליו, לחשוף אותו – כלום.
    כאילו ויתרנו פה בישראל, לכל שונאינו מתוך בחירה או ש… האמת שאני לא מצליח להבין למה.

    שימו לב:
    אלה בכלל היו היהודים שחיו תחת המנדט הבריטי שנקראו בכינוי המטופש “Palestinians” ואילו הערבים? הם בכלל התנגדו לו, משום שיוחסה ליהודים. בועידת Peel 1937, בה הוצעה חלוקה של אזור “עבר הירדן” על פיה הערבים קילבו ריבונות על 96% משטחו, קם בזעם המנהיג הערבי עאווני אבן-עבדול האדי וצעק: “אין ארץ כזו “פלשתינה! פלשתינה היא כיוני שהצינים המציאו. פלשתינה זרה לנו.”

    הערבים יש להזכיר, ראו עצמם כחלק מהאומה הערבית הגדולה (אומה אל-ערביה) – חזון של המופתי ורוצח העמים (ארמנים ויהודים) חאג’ אמין אל חוסייני (יימח שמו) – האיש שחבר להיטלר וגייס לשורותיו כ-600 אלף ערבים, לאבטחת צירי הרכבות שהובילו יהודים אל מפעלי המוות.

    ערבים כ”פלשתי(ני)ם” – זה מגיע בקיץ 1964 – עם הקמת אש”פ (בהתערבות הק.ג.ב. הרוסי). אמנת אש”פ קוראת במפורש לשחרור האזור אותו תחמו הבריטים וקראו לו “פלשתינה” (ועידת סן רמו 1920) מנוכחות יהודית. הוא קורא לביצוע פעולות גרילה (כלומר ג’יהאד) נגד יהודים. הוא אינו מכיר בחוק הבינלאומי או מתחשב בלחצים בינלאומיים (את זה ועקרונות נוספים הם אימצו ממפלגת בעת’).

    הערבים אינם “פלשתינאים”, אינם “פלשתינים” ובטח לא כפי שאנשי התקשורת המביכים בישראל קוראים להם “פלסטינים” (באיזו שפה זה בכלל? בטח שלא ערבית או לטינית).

    אין שום סיבה הגיונית לאף ישראלי להאמין בשקר הזה ובטח שלא לאמץ אותו ולהשתמש בו!!
    בטח שלא לאנשי אקדמיה, שאמורים לדבוק ל ע ו ב ד ו ת ולא למיתוסים כאלה או אחרים!!!

    גם התירוץ של “עקרון ההגדרה העצמית” שהעלה הנשיא וילסון לאחר מלה”ע הראשונה, אינו תופס פה, מאחר ולשבטים והחמולות הערביים יש כבר זוהויות רבות, שונות ונפרדות. שמות המשפחה חושפים את שם השבט או מקום מוצאם (אל-חלאבי – מחאלב, סוריה, אל מוגרבי, ממאגרב, מרוקו, עבאס – מבגדד, חוסייני – מסעודיה, טראבולסי, מטריפולי בלנון, חיג’אזי – מהחיג’אז, אך שישאני – מצ’צ’ניה, אל מאסרי = “המצרי” וכן הלאה.

    הדגל – זהו בכלל הדגל הפאן ערבי של השאריף חוסיין אבם עלי ממכה, שקיבל מהבריטים ממלכה (ממלכת החיג’אז 1920-1926) ומסמל איחוד בין השושלות חאליפים הגדולות באיסלם (משהו שמעולם לא הושג וכניראה שלא יושע). אין לדגל הזה כל קשר לישראל או למנדט הבריטי – הוא שקר בדיוק כמו הלאום ה”פלשתי+ני”הזה, אבל כיום ממלא את מקומוכסמל השנאה ליהודים בכל העולם.
    זהו התחקיר שלי שחושף את סיפור הדגל ואת סיפור היווצרות ה”מדינות” במזה”ת וכולנו רואים מה קןרה להן היום:

    https://mida.org.il/2018/08/13/%D7%A9%D7%9C-%D7%9E%D7%99-%D7%94%D7%93%D7%92%D7%9C-%D7%94%D7%96%D7%94-%D7%91%D7%9B%D7%9C%D7%9C/.

    מאמר נוסף שלי (רק באנגלית) חושף את זהותם האמיתית של מי שהישראלים הפראיירים קוראים להם “פלשתינים” או גרוע מכך “פלסטינים”, וקצת רקע היסטורי, שלצערי חלק מההיסטוריונים כיום מעדיפים לשכוח:
    https://en.mida.org.il/2018/05/16/origins-arab-settlers-land-israel-2/

    אם יש כינוי שאכן הולם הערבים שחיים בישראל או תחת הרשות האש”פיסטית, ואינו מיוחס לשמות השבטים, אז זהו – עמש”מ:
    עם מומצא עם שם מומצא!!!

    _
    בוקר טוב לכם, עם ישראל!

  5. בעיתון הארץ ששותף בה משפחה נאצית (לשעבר…) הם הולכים אפילו רחוק מזה וטוענים שאהבת מדינת ישראל היא היא אנטישמיות בעצמה! אין גבול לרשע וטיפשות.

    יהודה באואר המנוול לא כדאי לצטט אפילו.

    בכל אופן לא נראה שאפשר לעשות הרבה בנושא הכול עניין של טרנדים והיום הטרנד הוא שנאת יהודים, נקודה, הלוואי שאני טועה.

  6. כל שליט כל תנועה צריכים למצוא משהו לשנוא כדי ללכד את האנשים שלהם המסורת היא להסיט אותם נגד היהודים כי זה הכי קל וגם אין להם מה להפסיד. אפילו יהודים רפורמים למדו את השיטה והם מסיתים נגד יהודים ומדינת ישראל כדי למצוא חן בעיני החוגים שלהם.
    הדרך היחידה לשבור את זה היא לגרום למסיטים להפסיד. הפסד כלכלי הפסד פוליטי כל הפסד אחר שאפשר רק ככה נוכל לצמצם ולהאבק בתופעה

  7. קראתי את המאמר בעיון רב ובשקיקה.
    המאמר מרתק מאד.
    לדעתי חסר בו הדיון במקור לאנטישמיות (כאשר אני מסכימה לחלוטין כי תמיד נעשה בה-באנטישמיות- שימוש רק בגלל צרכים אינטרסנטיים פוליטיים!). מעבר לציון מגילת אסתר והשאיפה של המן פשוט להכחיד את היהודים – אם נתייחס לייסוד הנצרות והאיסלאם נבין ששטיפות המוח המאפיינות כל כך דתות, הן אלו שתרמו רבות לייסוד אנטישמיות עקב אינטרסים פוליטיים. כמובן שנהירה אחרי מנהיגי דתות יש בה יכולת לשטיפת מוחות בעלת קנה מידה החוצה תקופות ומסות של המונים ברחבי העולם.
    היהודים בעולם והיהודים הישראלים (שהם בסך הכל בני אדם, חלקם טובים, חלקם פחות, כמו בכל מדינה כמו בכל עם) הם הקורבן האוניברסאלי של שנאת האחר, תמונת מראה ענקית של האנושות כולה המשליכה בהשתקפותה לעבר מיקרו-קוסמוס של שנאות אנושיות מתוך אינטרס ואי קבלת השונה.
    נשאלת השאלה כיצד בתוך כל חוסר ההיגיון השיקרי הזה המוטמע עמוק (מימין ומשמאל ובכלל, בכל מקום אפשרי) מצליחים להכניס תבונה והיגיון בריא?