הדרך הבטוחה לשעבוד: ונצואלה והלקח לעולם

ונצואלה היא אסון אנושי. העדויות לכך גלויות באופן ברוטלי וגם האפולוגטים הגדולים ביותר של משטר העריצות לא יהיו יכולים להסביר את דרכם החוצה מהן. לאנשים רבים שעדיין מאוהבים בתיאוריות שהופרכו מזמן היו תקוות גבוהות מוונצואלה. למרות ההיסטוריה והעדויות האמפיריות שמראות את ההפך, הם עדיין האמינו בהבטחה לסוציאליזם שבאמת יעבוד, לא יוביל לאובדן החירות של מיליונים ולא ידחוף אומה משגשגת אל שפל של עוני ורעב.

במבט לאחור על המאה העשרים, ניתן למצוא כמה מההוגים הבולטים ביותר של האנושות שחיו תחת תנאים דומים וניסחו את החוויות שלהם תחת אימת הסוציאליזם כדי שכולנו נלמד מהן. המשבר בוונצואלה הוא עוד דוגמה מובהקת ללקחים הכואבים שנלמדו בדור הקודם, אך נראה שנשכחו כליל בדור הנוכחי.

בשנת 1944, הכלכלן האוסטרי פרידריך האייק הזהיר בספרו 'הדרך לשעבוד' מפני התוצאות הבלתי נמנעות המתרחשות כאשר ממשלה תופסת שליטה מלאה על הכלכלה דרך תכנון מרכזי. יותר מחצי מאה לאחר מכן, החל מהמהפכה שהנהיג הוגו צ'אבס, ונצואלה עלתה על אותה הדרך לשעבוד על ידי החרמת אלפי עסקים ואף מגזרי תעשיה שלמים.

החברות ברות המזל עזבו לפני שהיה מאוחר מדי, בזמן שאלו שנשארו הופקעו על ידי צבא ונצואלה ותחת השגחתו סבלו מהזנחה פושעת עד שנותרו בחורבות. בהדגמה טיפוסית של מלחמת מעמדות, הממשלה הוקיעה בפומבי את אותם בעלי עסקים כלא פטריוטים וכסוכנים חמדנים של אינטרסים אמריקנים, וטענה כי העוני במדינה הוא תוצאה ישירה של קיומם.

המדיניות של צ'אבס יצרה אווירה של חוסר אמון בה אף אדם הגיוני אינו יכול לחוש בטוח להשקיע בוונצואלה וגם בתי המשפט כבר לא היוו יותר כתובת לקבלת סעד כאשר מאז 1999, מערכת המשפט של ונצואלה אוישה באופן שיטתי בשופטים הנאמנים לממשלה.

עשרים שנה לאחר שהמשטר הסוציאליסטי השתלט על המדינה, ונצואלה הגיעה לשפל המדרגה בכל מדד אפשרי בדירוג הפיתוח הבוחן את איכות קבלת ההחלטות של הממשלה. כיום, תשעים אחוזים מאזרחי ונצואלה חיים מתחת לקו העוני ושיעור האינפלציה חצה כבר מזמן את רף מיליון האחוזים. מספר שיא של ילדים מתים כתוצאה מתת-תזונה, ומרבית בתי החולים במדינה הפסיקו לפעול או נמצאים במצב קריטי מבחינת מצרכים רפואיים בסיסיים. הפסקות חשמל תכופות מותירות כ-70 אחוזים מהתושבים באפלה.

האג'נדה הסוציאליסטית של צ'אבס הבטיחה להיות משרתת נאמנה של האומה הכולה אבל כפי שהאייק מזכיר לנו, "המרדף אחרי כמה מהרעיונות הנאצלים ביותר מנפק תוצאות שונות לחלוטין ממה שציפו להן".

פיקוח הרסני

דוגמה מובהקת לפער הזה בין הכוונות להשלכות בפועל היא מדיניות פיקוח המחירים. בשנת 2014, 'חוק המחירים ההוגנים' החדש של ונצואלה קבע תקרה למחירים של מגוון סחורות ושירותים ועונשים של עד 14 שנים בכלא למי שייתפס אוגר מוצרים, מבריח מזון או גובה מחיר מעל החוק.

ישנן שפע של דוגמאות היסטורית לתוצאות האומללות של מדיניות פיקוח כזו על מחירים, המפרה את האיזון הטבעי שנקבע על ידי ההיצע והביקוש בשוק. ואכן, גם תקרת המחירים בוונצואלה הובילה לתורות ארוכים, חנויות מזון ריקות ולבסוף – אזרחים גוועים מרעב. הממשלה קבעה באופן מלאכותי מחירים נמוכים, מה שהוביל לנסיקה בביקוש וצריכת יתר של מצרכים בסיסיים.

מצד שני, יצרנים החלו להפחית בייצור מכיוון שכבר לא היה רווחי למכור את מוצריהם בתוך ונצואלה. במקום זאת, הם שלחו את הסחורות לחו"ל או מכרו אותן בשוק השחור, תוך סכנה בעונש מאסר ותשלומי שוחד כבדים. הסיכונים האלה השתקפו לבסוף במחירים גבוהים יותר. תוצאות המדיניות השגויה של צ'אבס הורגשו באופן ממשי גם על בשרם של האזרחים, כאשר כל תושב ונצואלה איבד ממשקלו יותר מעשרה קילוגרמים בממוצע.

שחיתות ופשע

שלטון העריצות של נשיא ונצואלה הנוכחי ניקולס מאדורו הוא הפיסה הבאה בפאזל אותו שרטט פרידריך האייק, כאשר יורשו הנבחר של צ'אבס בכס הנשיאות העמיק עוד יותר את ההתדרדרות לעבר האבדון.

בספרו המכונן, האייק מסביר מדוע "הגרועים מגיעים לפסגה", הסבר שימושי במיוחד כדי להבין את המצב הנוכחי של ונצואלה בידי מאדורו. על פי האייק, במשטרים דיקטטוריים תמיד מגיעה הנקודה בה העריץ חייב "לבחור בין התעלמות מכל ערכי המוסר הנורמליים או כישלון". משמעות הכישלון היא כמובן אובדן הכוח על חייהם של אנשים. זו הסיבה בגינה האייק טען כי חסרי המצפון ונטולי העכבות הם אלו שבדרך כלל יישארו בשלטון בחברה הנוטה לטוטליטריות.

גם את הנקודה טרגית הזו האייק חזה במדויק לפני 75 שנים ב'דרך לשעבוד'. מאדורו ואנשי מעגלו הפנימי הגיבו לדרישות לשינוי מצד העם המיואש והרעב על ידי שחרור כנופיות אלימות אל תוך קהל המפגינים ורדיפת אנשי אופוזיציה, בתקווה שהמיליונים המוחים נגד המשטר יבינו את המסר, ישובו לביתם ויצפו חסרי תקווה בדיקטטורה האפלה המתפשטת סביבם.

https://www.facebook.com/DailyCaller/videos/2077045892424737/?v=2077045892424737

בזמן שמרבית אנשי ונצואלה סובלים, מאדורו סועד את ליבו במסעדות יוקרה ומפנק את בני משפחתו בטיולי הרפתקאות וצניחה חופשית. ההתנהלות המושחתת של הנשיא משפיעה גם על מעגל מקורביו, המורכב כמעט כולו מנוכלים. כך למשל, דיוסדאו קבאיו, מי שהיה סגנו של צ'אבס ונשיא האסיפה הלאומית תחת מאדורו, עומד גם בראש רשת הברחה בינלאומית של סמים הידועה בשם 'קרטל השמשות', ביחד עם נסטור רברול, שר הפנים והמשפטים.

אחייניו של מאדורו, שזכו בתקשורת לכינוי "Narco Sobrinos", מרצים עונש מאסר בארה"ב בשל מעורבותם בסחר בסמים. טארק אל איסאמי סגנו לשעבר של מאדורו המשמש כיום כשר התעשייה, הוא בעל קשרים הדוקים עם ארגון הטרור חיזבאללה והזמין את פעיליו להתאמן יחד כוחות מזויינים מהפכנים מקולומביה השוהים בוונצואלה. אלו רק כמה מהדמויות שהלכו בציות עיוור אחר מאדורו והובילו את המדינה לכאוס מוחלט, בזמן ששאר האזרחים סובלים מרעב, ביזה, מחלות ועוני קיצוני.

הלקח לעולם

כל יום בו ניקולס מאדורו נותר בשלטון מסמל עוד יום בו העולם נכנע מול האמונה ההרסנית של שלטון סמכותני ועריצות. העם בוונצואלה ייפטר מחבורת הגנבים הזו במוקדם או במאוחר, אך העולם כולו היה צריך ללמוד את הלקחים של אנשים כמו האייק כבר בפעם הראשונה.

גם הקהילה הבינלאומית יכולה כעת לבחור האם להישמע לאזהרות הנצחיות של האייק, לנקוט פעולה ולהגביר את הלחץ על משטר מאדורו. "רק אם נבין מדוע סוג מסוים של שליטה כלכלית נוטה לשתק את הכוחות המניעים בחברה החופשית", כתב האייק, "נוכל לקוות שניסויים חברתיים לא יובילו אותנו למצבים בהם איש אינו חושק".

רוברטו גונזלס וליזה גלרמן הם עמיתי מחקר במכון Human Rights Foundation. הטור התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'