כלכלת שוק חופשי תמיד תהיה עדיפה על מערכת בירוקרטית חונקת וכושלת, ודמוקרטיה תמיד תהיה שוויונית יותר מאשר השיטה הסוציאליסטית הכוזבת
במשך שנים רבות, היה נדמה כי הרעיונות הכלכליים של הסוציאליזם נכשלו בפועל לחלוטין ואיבדו מקסמם. ברית המועצות התפרקה יחד עם בנות בריתה במזרח אירופה, סין עברה בהדרגה לקפיטליזם מדיני, קובה דעכה ואילו ונצואלה קרסה לחלוטין. בחיבורו הידוע משנת 1989, טען פרנסיס פוקויאמה כי שרשרת אירועים זו היא עדות לניצחון הבלתי מעורער של הליברליזם הפוליטי והכלכלי.
כמובן שמפלגות סוציאליסטיות המשיכו להיות נוכחות במדינות רבות באירופה לאורך המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21, ובחלק מהן אף היו דומיננטיות. אך אותן מפלגות לרוב נטו להיות יותר "ורודות" מאשר "אדומות" ממש, והעדיפו מדיניות רווחה על פני השתלטות על אמצעי הייצור. נכון להיום, רבות מאותן מדינות עדיין נאבקות כדי לשרוד.
גם בזירה הפוליטית האמריקנית הסוציאליזם המשיך להיות נוכח ואף להתחזק בשנים האחרונות. על פי סקר גאלופ, 57 אחוזים מחברי המפלגה הדמוקרטית רואים בחיוב רעיונות סוציאליסטים, לעומת 47 אחוזים שסבורים כך לגבי קפיטליזם. לגבי האוכלוסייה הכללית, 51 אחוזים מהאמריקנים בין גילאי 18 ל-29 מחזיקים בתפיסה חיובית לגבי סוציאליזם, לעומת 45 אחוזים בלבד החשים כך לגבי קפיטליזם.
הנטייה של אנשים צעירים כלפי סוציאליזם אינה מפתיעה עבור כל מי שמכיר את מערכת החינוך שלנו, החל מבית הספר היסודי ועד לאוניברסיטה, שנכבשה כמעט כולה על ידי מרקסיסטים הרואים את העולם כמחולק למדכאים ומדוכאים. לפי התפיסה הזו, מישהו תמיד חייב להפסיד. במרקסיזם פשוט אין מקום למודל של win-win, ועל כך מוסיפה מערכת החינוך עוד שפע של תעמולה פוליטית נגד קפיטליזם ותרבות המערב בכלל.
המגמה הסוציאליסטית השתקפה גם בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית ב-2016, בהן היה מנצח ככל הנראה הסוציאליסט המובהק ברני סנדרס, אילולא ועידת המפלגה מכרה את המרוץ.
הנטייה הזו הודגשה שוב בבחירות האמצע בשנה שעברה, שהכניסו לקונגרס דמויות כמו אלכסנדריה אוקסיו-קורטז שהצהירה על עצמה כ"דמוקרטית-סוציאליסטית" – בדיוק אותו מונח בו השתמשו בברית המועצות או בצפון קוריאה, שהיא כידוע "הרפובליקה הדמוקרטית" שבאה לשחרר את הפועלים מדיכוי. במציאות, כולנו יודעים מה היה מצב הדמוקרטיה, החירות והכלכלה באותן מדינות.
"שוויון" סוציאליסטי
לכאורה, מטרת הסוציאליזם היא הגברת השוויון על ידי חלוקה מחדש של ההון בחברה בקרב אינדיבידואלים ומשפחות. תהליך זה נעשה על ידי לקיחת הכסף מאלה שיש להם יותר והעברתו לאלה שיש להם פחות.
מכיוון שאנשים בדרך כלל לא מוסרים את כספם בהתנדבות, החלוקה מחדש של העושר חייבת להיעשות בכפייה על ידי סוכנויות ממשלה ובגיבוי של חוקים ונהלים. מה שקרה בפועל כמעט בכל משטר סוציאליסטי הוא שחברי הממשלה חילקו מחדש את העושר שנלקח בכפייה מאחרים בעיקר לעצמם ולמקורבים להם, ולא לאלה שנזקקו לו.
"שוויון" הוא ערך חשוב בתרבות המערב מאז תקופת הנאורות, אך המשמעות שלו נותרה מעורפלת. מבחינה היסטורית, ערך השוויון קודם לראשונה כשוויון בפני החוק, ומאוחר יותר התפתח לשווין הזדמנויות. מתוך כך הולידה התיאוריה הסוציאליסטית גם את השוויון בתוצאות.
מושג השוויון בתוצאות למעשה פוגע ביכולת האדם ליהנות מפירות העבודה שלו עצמו, ובמקום זאת דוגל בהחרמת הפירות כדי לחלק אותם לאחרים. מרקס עצמו ניסח זאת בסלוגן המוכר: "מכל אחד כפי יכולתו – לכל אחד לפי צרכיו". אפילו יוזף סטאלין הבין את הבעייתיות בעניין וניסה לשמר קשר כלשהו עבודה לגמול כאשר הכניס לחוקה הסובייטית את הסיסמה של מרקס אך בשינוי חשוב: "מכל אחד כפי יכולותיו – לכל אחד לפי עבודתו".
תומכי שוויון התוצאות דורשים אפילו ניתוק קיצוני יותר בין העבודה לתגמול. כך למשל, חברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו קורטז דרשה במסגרת הצעת החוק של ה'גרין ניו-דיל' כי יש לתמוך כלכלית באלה אשר "אינם מוכנים או אינם רוצים לעבוד".
ייצור וחלוקה
ההתמקדות העיקרית של הסוציאליזם היא בחלוקה מחדש של העושר. גישה זו מזניחה, לעתים עד כדי בוז, את תהליך הייצור – פעולה אותה ממשלות לרוב מבצעות באופן גרוע משום שאין עליהן פיקוח והן אינן נאלצות להתחרות בשוק החופשי.
לכן, בעיה מרכזית של כל סוציאליזם ממוסד היא מחסור בייצור ובמוצרים אותם הוא מבקש לחלק מחדש. הניתוק בין עבודה לתגמול גם מחליש מאוד את המוטיבציה לעבוד ואת הרצון לחדש. מדוע לעבוד קשה או לקחת סיכון פיננסי כאשר כל הרווחים במקרה של הצלחה ילכו לאנשים אחרים?
ממשלות סוציאליסטיות מחויבות לחלוקה הזו מחדש באש ובמים, ולכן הירידה בייצור משמעותה בדרך כלל אש ומים באופן מילולי. כאשר אתה לוקח את התמריץ לעבוד ולייצר, אתה בסוף לוקח גם את היצרנים. מבקרים בברית המועצות מספרים לרוב כיצד היו מנסים לתפוס את תשומת הלב של המלצר במסעדה: מדוע מישהו יעזור לך אם אין כל תגמול עבור העזרה?
כיום ישנו באירופה משבר בריאותי כאשר רופאים עוברים בהמוניהם מן המדינות העניות יותר באיחוד למדינות העשירות בחיפוש אחר שכר גבוה, מה שהוביל למשל לכך שבבריטניה נרשם שפל במספר הנרשמים לבתי הספר לרפואה. התהליך הזה הוא בדיוק הסיבה מדוע מרגרט תאצ'ר צוטטה כאומרת: "הבעיה עם סוציאליזם היא שמתישהו נגמר לך הכסף של אנשים אחרים".
לממשלות סוציאליסטיות יש בדרך כלל פתרון כספי לבעיה הזו: הן פשוט מדפיסות עוד כסף. זה עובד אולי לכמה רגעים, אך לאחר מכן האינפלציה דוהרת עד כדי כך שהכסף הופך להיות חסר ערך ולא ניתן לרכוש בו דבר, אם בכלל יש היכן לרכוש. כך למשל, האינפלציה בוונצואלה העשירה בנפט חצתה לאחרונה את רף מיליון האחוזים. ה"שוויון" הסוציאליסטי הופך להיות שוויון בעוני לכולם, למעט כמה ברי מזל בממשלה.
השוויון מעל הכל
אמנם שוויון הוא אחד הערכים החשובים בתרבות המערב, אך הוא בשום אופן אינו הערך היחיד. ערך חשוב אחר בתרבות המערב הוא השגשוג, ושגשוג הוא בדיוק הדבר שאובד כאשר כושר הייצור נפגע אנושות. אם שוויון הופך לערך היחיד גם היעילות אובדת, ואין פלא כי כלכלות הנשלטות בידי הממשלה הן בין הפחות יעילות בעולם. כלכלה היא דבר מורכב ומשתנה תמידית, בירוקרטים הם מגושמים ואיטיים.
חירות היא ערך חשוב נוסף, אך תחת הסוציאליזם חירות הולכת ונגזלת בהדרגה. עם החרמה וחלוקה מחדש של העושר, אנשים מאבדים את היכולת לחסוך, להמציא, לרכוש וגם לתרום מכספם. שוויון וחירות פשוט לא הולכים ביחד. משמעות הסוציאליזם היא הפקדת חירותך האישית בידי הממשלה, המתיימרת לדעת טוב יותר ממך איך לבזבז את הכסף שלך.
למרבה הצער, ההיסטוריה הוכיחה לנו שוב ושוב את ספירלת המוות הכלכלית הזו. קחו למשל את הבטחת הביטוח הרפואי לחיילים אמריקנים משוחררים: שנים של שליטת הממשלה בתחום הזה הובילה אותו למצב מזעזע וללא שום יכולת אמיתית של האזרח להשפיע בנושא כה חשוב. כעת, הנשיא טראמפ מנסה סוף סוף להתמודד עם המשבר, וכיצד? על ידי הפרטה של התחום.
גם צדק הוא ערך יסודי בתרבות המערב. אם אנו באמת רוצים שהצדק יעשה עבור כל אדם על פי המגיע לו, הרי שלקחת ממנו את העושר אותו הרוויח ביושר רק כדי לתת אותו לאחרים שלא הרוויחו אותו היא פעולה מפוקפקת ביותר מבחינה מוסרית.
משילות סוציאליסטית
ככל שהכלכלה הופכת להיות תחת שליטה ממשלתית, כך צוברים הממשלה והמוסדות השייכים לה יותר כוח. גרוע מכך, אין למעשה שום דרך להבטיח שאותה ממשלה תשמש בסמכות הרחבה שניתנה לה בצורה אחראית ושקולה. כפי שצוטט ראש ארגון המורים האמריקני לשעבר אלברט שאנקר כאשר התייחס למצבו האומלל של החינוך הציבורי בארה"ב, "ביום שתלמידים בבית ספר יתחילו לשלם דמי חברות בארגון המורים, אז אני אתחיל לייצג את האינטרסים של תלמידי בית הספר".
ההשלכות של המצב הזה הן חמורות מאוד, והפוליטיקאי הבריטי הלורד אקטון כתב עליהן כבר ב-1887: "כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט".
כפייה של שוויון כלכלי דורשת ממשלה חזקה יותר, מה שתמיד מוביל בסופו של דבר לאי-שוויון פוליטי בו מנהיגים והאליטה הבירוקרטית נמצאים בשליטה פוליטית וכלכלית. בהיררכיה הפוליטית של הסוציאליזם, בידי אלה שבצמרת נתון כוח כמעט מוחלט, ולכל מי שמתחתיהם אין כוח בכלל.
כפי שחירות ושוויון פשוט לא הולכים ביחד, כך גם סוציאליזם ודמוקרטיה לא מסתדרים היטב. מדינות סוציאליסטיות נוטות להפוך לדיקטטורות יהירות בהן קיימת רק מפלגה אחת השולטת לחלוטין בתרבות ובחברה. במשטר כזה לרוב, סוכנויות המודיעין והביטחון השונות מקבלות יד חופשית כדי לכפות על האזרחים ציות.
דעיכת הערכים
הסיבה העיקרית בגינה הסוציאליזם צבר פופולריות בצפון אמריקה היא העובדה המובנת מאליה שכולנו אוהבים "דברים בחינם" ובמיוחד "כסף בחינם", והמשיכה להצביע למי שמבטיח לשלוח לנו כסף מבלי שנתאמץ היא מובנת.
עוד רגש שתומך מאוד בנטייה לסוציאליזם הוא רגש הקנאה. קנאות לאנשים מצליחים ועשירים היא תכונה אנושית טבעית, אך ספק רב אם זהו רגש שכדאי לבסס עליו מדיניות חברתית. מבחינה היסטורית, כל חברה שאימצה את הגישה הזו סיימה לבסוף ענייה ואומללה יותר.
קהל המצביעים הוא כר נוח לפניה כזו ליצרים הבסיסיים, אך מרבית ההבטחות מתבררות בסוף כמזויפות, כפי שקרה כאשר ברק אובמה הבטיח ביטוח רפואי זול ונגיש לכולם. מצביעים חכמים צריכים להיות ערים לכך. עליית החמדנות והקנאה יכולה להיות קשורה גם לדעיכת הערכים האמריקנים המסורתיים, כפי שכתב העיתונאי מתיו קונטינטי:
ערכים בורגניים כמו כנות, נאמנות, שקדנות, איפוק, דחיית סיפוקים ושליטה עצמית שפעם משלו בכיפה, אותגרו במשך עשורים רבים על ידי האתיקה של ביטוי עצמי, התמכרות, סיפוק מיידי ודרישת הבלתי ניתן להשגה"
אחת הסיבות לדעיכת הערכים האמריקניים היא החלפת האמונה באדם ובאינדיבידואל בתורות של רלטיביזם תרבותי ורב-תרבותיות הגורסות כי כל הערכים וכל התרבויות טובות באופן שווה, ולכן לא יתכן שערכים לא אמריקניים יהיו טובים יותר מהערכים המסורתיים של ארה"ב. רבים מן האמריקנים כיום רואים בארצם ביטוי לגזענות ומיליטריזם, ולכן הפתרון הטוב ביותר לכך הוא סוציאליזם ו"דברים בחינם" לכולם.
אך עבור אמריקנים אחרים שאינם מעוניינים לצעוד בדרך להיות ברית המועצות, סין הקומוניסטית, צפון קוריאה או קובה, ישנה דרך חלופית. כלכלה של שוק חופשי ובחירה חופשית תמיד תהיה עדיפה על מערכת בירוקרטית חונקת שרק נכשלה בכל מקום בו נוסתה, ודמוקרטיה חופשית תמיד תהיה שוויונית יותר מאשר השיטה הסוציאליסטית הכוזבת שמחסלת את החירות ואת האפשרות לשגשוג.
פיליפ קארל זלצמן הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לאנתרופולגיה באוניברסיטת מקגיל. המאמר התפרסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.
אחת מהצלחות התעמולתיות הגדולות ביותר של השמרנים בארה"ב היא הזהות שיצרו בין המונחים "מרקסיזם" ו"סוציאליזם". בנסיון (לא מוצלח, במבחן התוצאה) לאבחן את הסוציאליזם המערבי מהמרקסיזם, יצרו הארופאים את המונח "סוציאל-דמוקרטיות". זה לא מפריע לכותב להמשיך לזהות את הסוציאליזם עם מרקסיזם, כי הרי המונח "דמוקרטי" בצורה מסוימת קיים גם בצפון קוריאה… יש את זה ביותר שטחיות?? מדהים לראות שהכותב מדגים את כשלון הסוציאליזם (כביכול) בכשלונות בברה"מ, צפון קוריאה וונצואלה. מה דעתו להסתכל קצת על מדינות ארופה המערבית? אולי ימצא שם סוציאליזם יותר מוצלח?
שלום דוד,
נראה שמי שמושפע מתעמולה הוא דווקא אתה, כי בוודאי תתפלא לגלות שכל המדינות שאותן אתה מחשיב ל"סוציאליסטיות" כמו דנמרק, שבדיה וכו' הן דווקא אלה בעלות הכלכלה החופשית ביותר בעולם.
מוזמן לעיין במדד החירות העדכני
https://www.heritage.org/index/
צודק 100%,מעניין גם מה האתר חושב על מדינות קפיטליסטיות כושלות ודיקטטורות!
אני לא חושב שזה לקחת כסף מהמצליחים, המצליחים עושים כסף בזכות האזרחים!!!
זה לא הכותב אלא איין ראנד שאמרה ההבדל בין קומוניזם לסוציאליזם הוא ההבדל בין רצח להתאבדות״
מדינות כושלות: קובה, ונצואלה, צפון קוריאה – בגלל קומוניזם אנטי כלכלי ומשטרים מושחתים.
מדינות כושלות: ניגריה, האיטי, בנגלה-דש – בגלל העדר יוזמה פרטית ומשטרים מושחתים.
מדינות מצליחות: דנמרק, קנדה, גרמניה – שילוב של כלכלת שוק, יוזמה חופשית, שמירה על זכויות סוציאליות ואיגודים מקצועיים אמיתיים (לא כמו ההסתדרות…) וכן משטרים ישרים.
מדינות כושלות: קובה, ונצואלה, צפון קוריאה – בגלל קומוניזם אנטי כלכלי ומשטרים מושחתים.
מדינות כושלות: ניגריה, האיטי, בנגלה-דש – בגלל העדר יוזמה פרטית ומשטרים מושחתים.
מדינות מצליחות: דנמרק, קנדה, גרמניה – שילוב של כלכלת שוק, יוזמה חופשית, שמירה על זכויות סוציאליות ואיגודים מקצועיים אמיתיים (לא כמו ההסתדרות…) וכן משטרים ישרים.
א- מחקר על הפיכות בעולם הוכיח שיוקר רב של המזון מבעיר, בדרך כלל, מהומות קשות. (גגלו:"במדינות מפותחות יש גם משטרות מפותחות כך שיש להן אפשרות לדכא, לבלום או להגביל את המהפכות, עד שלב מסוים"), לזה צריך להוסיף שיש סוציולוגים שטוענים שאם צריך לבחור גורם מנבא יחיד מבין כל הגורמים שמנבאים מלחמת אזרחים הרי זה אי-השוויון הכלכלי. (יש לציין שב"מדד הדמוקרטיה" 2010, שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה, המקיף 35 דמוקרטיות מערביות, מובילה ישראל במדד השסעים החברתיים, בחברותא עם צרפת ותאילנד).
השפעתה של מלחמת אזרחים על צמיחה כלכלית היא כשל דלקה בעצי פרי, בין אם היא גלויה בין אם היא מוסווית כשגשוג הפשיעה. יתר על כן, המשקיעים, עיניהם בראשם, יקדימו ויבריחו את הונם מ"משק שסובל מאי-יציבות פוליטית וחברתית".
בישראל, מדינה שבה הפער הכלכלי-חברתי הוא מהגדולים בעולם, סכנת מלחמת האזרחים עדיין כבושה תחת מכסה סיר הלחץ של הצורך להתאחד מול אויבים חיצוניים, אבל אני לא סומך על מכסה זה שעלול להחלש עם התמשכות תהליך התפוררות החברה ואולי אף להתבטל עקב (אשליה של) שלום. קל וחומר כאשר העושר מחולל קשרי הון-שלטון שמעוררים זעם בגלל שהם משנים את כללי המשחק כך שהעשירים יעשירו והעניים יענו מסבות שלא קשורות לתחרות הכלכלית (למשל תופעת ה"נימבי").
"מדאיג הגידול באי השוויון ובפערים החברתיים, שבמוקדם או במאוחר עלולים לערער את היציבות החברתית בישראל" (-פרופ' ליאו ליידרמן כלכלן ראשי של בנק הפועלים, ע"י אתי אפללו ב TheMarker 13.12.10)
"עלינו לשכנע את העולם שאנחנו לא יושבים על חבית אבק שריפה חברתית. כלכלה משגשגת, צדק חברתי ושלום יחזירו המשקיעים" ( -יו"ר הבורסה בת"א, סם ברונפמן בפתיחת כנס "איך להחזיר את המשקיעים לבורסה בתל אביב". ע"י שהם לוי, כלכליסט 19.06.12)
|
ב- פסיכולוגים טוענים שאושרו וצערו של אדם נקבעים במדה רבה מאד ע"י מעמדו החברתי וע"י תחושת ההצלחה שלו ביחס להצלחת האחרים. לפי זה, אי-שוויון כלכלי גורם אושר למעטים וצער לרבים. לדעתי, הכלכלה צריכה לשרת את האושר ולא להפך. מהבט הצמיחה הכלכלית עלי לציין שבהעדר אושר מחלת הדכאון מתפשטת והולכת ללא מעצור עד כדי כך שהיא מכונה "המגפה של המאה ה-21" והיא גורמת להפסדים כלכליים אדירים לכלל המשק, ותורמת את חלקה להפסדים גם החרדה שנגרמת לפרטים מסכנת ההפסד בתחרות.
פרופ' חיניץ ופרופ' צ'רניחובסקי במאמרם ב"הארץ" / דעות 19.08.13 כותבים: "מעבר לעצם הירידה בהכנסה, גם הגדלת האי-שוויון בהכנסות והעמקת הפערים בין עניים לעשירים, היא גורם סיכון בריאותי. דשא ירוק יותר אצל השכן מפריע לאדם נפשית ובריאותית, כפי שעולה ממספר גדל של מחקרים בנושא"
ג- פסיכולוגים הראו באמצעות נסוי שתנאי תחרות גורמים לבני אדם להרגיש עוינות זה לזה גם בתחומים שאינם קשורים בתחרות. נראה לי שהצגה לראוה (צרכנית) של תוצאות התחרות מחמירה נזק זה של התחרות. העוינות יכולה להביא לגרימה הדדית של הפסדים, להוצאות רבות להתגוננות מפשיעה, לענישה באמצעות כליאה יקרה (כל אסיר עולה עשרות אלפי דולרים לשנה), לחקירות ולשפיטה יקרה וכיו"ב. מלבד זאת, עוינות גם מחמירה את מגפת הדכאון הנ"ל.
|
ד- אי-שוויון כלכלי, מלבד השפעתו השלילית הידועה לשמצה על התחרות בגלל שהוא יוצר חסמי כניסה לשוק בפני מתחרים חדשים, הוא גורם גם, בדור הבנים, לאי-שוויון בהשכלה וכך הוא מדיר מן התחרות הכלכלית את המוכשרים שבבני העניים, מאחר שהם נאלצים להתפרנס מעסוקים אשר אינם מעמידים בתחרות את כשוריהם האבודים. סלוקם של מתחרים מצמצם את התחרות ומפחית את תרומתה לצמיחה.
(נראה לי שלכך כיוון חתן פרס נובל לכלכלה פרופ' ג'וזף שטיגליץ. גגלו: 01.05.11 " inequality is the flip side of something else: shrinking opportunity").
סלוק מתחרים, צמצום התחרות והפחתת תרומתה לצמיחה הם תוצאה של מנגנון נוסף שהתגלה במחקרם של דייוויד סטאקלר וסנג'י באסו ("זכה לסיקור רחב בעולם" ותומצת ע"י פרופ' חיניץ ופרופ' צ'רניחובסקי במאמרם ב"הארץ" / דעות 19.08.13): "החוקרים הראו כי קיצוצים דרסטיים בתקציבי הבריאות והרווחה בכמה מדינות..הובילו לעלייה בהתאבדויות ובשימוש בתרופות נגד דיכאון, וגרמו לירידה כללית בבריאות הציבור ואף לנזקים ארוכי טווח. החוקרים קובעים כי כל דולר המושקע בבריאות הציבור, מניב שלושה דולרים בצמיחה כלכלית. הימנעות מהשקעה כזו מביאה להפסד בהתאם". (לצרך הענין אני מניח שהקצוץ בבריאות מגדיל את האי-שוויון והוא תוצאת ההחלטה שלא למסות באופן יותר פרוגרסיבי את רווחי העשירים).
|
ה- לדעתי, האפשרות לחנך להתחשבות בזולת ולשמירת נורמות תלויה מאד במוטיבציה של הילדים להתחנך לערכי החברה כדי להצליח להתקבל אליה בבגרותם, מוטיבציה זאת, מצידה, תלויה בכבוד שרוחשים הילדים לחברה שאליה יהיו עשויים להתקבל בהצליחם להפנים את ערכיה. לעומת זאת, העדר שוויון ההזדמנויות, הוא דבר שבגיל הילדות עדיין איננו ניתן להצדקה מוסרית, לכן, בתודעתם של ילדים שחשופים להעדר שוויון ההזדמנויות חברה כזאת נתפסת כ"סדומית", ומתעורר בלבם של הילדים רגש דחיה טבעי כלפי החברה ונעקרת מלבם המוטיבציה להתחנך כדי להשתיך אליה. בהעדר אפשרות לחנך היטב לערכים כלשהם, צומחים להם פרא דורות של לקויי ערכים, ואווירת השחיתות משתררת ובין יתר נזקיה היא גם מכבידה על שתוף פעולה בין בעלי עסקים (הוכח במחקר) ומבריחה משקיעים וגם מאלצת להעביר חלק גדל והולך של התוצר הלאומי מן ההשקעות מחוללות הצמיחה אל רשויות אכיפת החוק ולמשימות שקום.
(באשר להשפעה על מבוגרים בלבד גגלו: " שטיגליץ מאמר במגזין "ואניטי פייר" שבו פירט לפחות ארבע סיבות לכך שהעלייה באי-שוויון פוגעת בכלכלה " 10.06.12 )
|
ו- עשירים משתמשים ביתרונם (לרבות האפשרות לספק משרות ומשכורות ענק למי שחפצו ביקרו) כדי להשפיע על רשויות השלטון ועל התקשורת שמצדה משפיעה על תוצאות הבחירות. כך, למעשה, מאחורי מסוה של דמוקרטיה, הם אלה ששולטים בהחלטות הרשויות, כדי לעשוק את רכושם של העניים ושל העמלים ( למשל, החלטות ה"nimby" או חוקי מס שמפנים את כספי המסים ששולמו ע"י מעמד הביניים, ל"עדוד", במדה מוגזמת, של השקעות וחסכונות ). ( דעה דומה יש לחתן פרס נובל לכלכלה פרופ' ג'וזף שטיגליץ. גגלו:"הפוליטיקה היא בעלת תפקיד מהותי" + "בשכתוב החוקים כדי להגדיל רווחים" 21.11.12, גגלו: "המאיון העליון ממסגר את התפיסה הכלכלית" 21.11.12 ).
בנוסף, דוקא העושר מאפשר התעשרות על חשבון העניים: חסכון בהוצאות בנק, תשואות גבוהות על השקעות שמצריכות סכום מינימלי גבוה, השגת מידע פנים (לא דוקא פלילי), ובנית מנגנוני המנעות ממס שהמחוקק לא מבטלם כי קיומם נחוץ (או לא). גם בענינים אלה מסתיעים העשירים בתמיכת הממשלות עקב קשרי הון-שלטון ( גיא רולניק בדהמרקר 28.06.13: "ב'להציל את הקפיטליזם מהקפיטליסטים' שכתבו רגוראם רג'אן ולואיג'י זינגלס, שני פרופסורים לכלכלה…מסבירים…כיצד טייקונים…ושאר בעלי אינטרסים…'להם…כוח פוליטי להשפיע על..הממשלה כך שלא תעסוק בבניית מוסדות [שיאפשרו תחרות]' ".
עושק מסוג אחר, פלילי מובהק, משגשג בגלל שהפער בעושר הוא כר פורה לשמוש בשוחד ובגלל שהיתרון ביכולת ההשפעה משמש להשגת מידע פנים שחסר למתחרים חלשים.
גם תופעות אלה מרפות את ידיהם של אנשים יצרניים ומבריחות אותם מהארץ.
|
ז- חתן פרס נובל לכלכלה פרופ' ג'וזף שטיגליץ משלב את העובדה הידועה שצריכה היא אחד ממנועי הצמיחה עם כלל כלכלי ידוע אחר שהון שנמצא בידי עשירים תחת שימצא בידי עניים, שעור הצריכה ממנו יותר קטן משהיה אילו אותו הון היה משמש את העניים (במקביל, שעור החסכון ממנו יותר גדול), נראה לי שהוא מניח מראש ששעור הצמיחה מצריכה גדול משעור הצמיחה מחסכונות ששמשו להשקעות, או שלא הבנתי את דעתו.
(גגלו: "שטיגליץ מאמר במגזין "ואניטי פייר" שבו פירט לפחות ארבע סיבות לכך שהעלייה באי-שוויון פוגעת בכלכלה" 10.06.12 )
|
ח- הסכומים הנחוצים לקיום מינימלי בישראל גבוהים בהרבה מאשר בעזה. זאת רק דוגמה להמחשת הטעון הבא: במשק שמונע ע"י בקושים של העשירים ושל המעמד הבינוני ובו כח הקניה של העניים אינו בעל השפעה רבה על גורמי היצור, כח הקניה הכללי ("מצרפי") מגביר את לחצי הבקוש על מט"ח ועל גורמי היצור שבו ומעלה את איכותם של המצרכים ואת מחיריהם עד שלא נותר מקום, במשק כזה, למצרכים תחליפיים זולים (מצרכים נחותים בתקני בטיחות או דלי עלויות שווק, קרקע לבנית צריף שהיא זולה עקב רחוקה הרב ממקום שמאפשר השתכרות גבוהה, עגלות חמורים, ארגזי קרח) ורק מצרכים יקרים, יחסית, נתנים להשגה בו. יוקר של מצרכים הכרחיים לקיום שמתקים בצדו של פער הגדול ביכולת ההשתכרות, גורם לכך שהעניים אינם יכולים להשיג מעבודתם את שהכרחי לקיומם (או שרוב צבור הבוחרים חושב להכרחי לקיומם הסביר; שהרי על רקע הנורמות שהתקבעו בתודעת כולם עקב תעמולת הצריכה (אותה תעמולה מסחרית במסגרת התחרות על כספם של העשירים שאף היא תוצאת לואי בלתי נמנעת של עושר) צבור הבוחרים אינו יכול להשלים עם מצוקה מוגזמת של העניים). הצריכה המינימלית שיש הכרח להבטיח לבעלי כשר ההשתכרות הנמוך, ובעקר לילדיהם, מסופקת ע"י הסדרי רווחה, דא עקא, כאמור לעיל, אי השוויון במשק מביא לכך שאין להשיגה אלא ביוקר, ולכן סכום תשלומי הרווחה אינו נמוך בהרבה, לפעמים אף גבוה, מהסכום שעובדים בעלי כשר השתכרות נמוך, יכולים להשיג בעבודה. כיון שכך, אצל רבים מאלה פוחתת המוטיווציה לעבוד ובעקבות זאת, במשך השנים, משתרשת נורמת האבטלה ואז גם פוחתת והולכת הבושה שלא לעבוד. התוצאה הסופית של השפעה זאת של האי-שוויון מנוגדת לצמיחה כלכלית: מחד גיסא גדלות והולכות הוצאות הממשלה לרווחה ומאידך גיסא קטנים והולכים שעור ההשתתפות בכח העבודה והתמ"ג.
|
ט- לו העושר במשק היה מחולק באופן יותר שוויוני, אז לא היו בו עשירים שמשתלם להם לצרוך את אותם שרותים שמזיקים לכלל (כדלקמן), אבל במשק שבו פערי העושר גדולים, לחלק מהעובדים לא כדאי לעסוק במה שתורם לצמיחת המשק, כי הם מפותים, במשכורות היותר גבוהות המוצעות להם ע"י העשירים, לעסוק במה שמיטיב עם העשירים דוקא, לרבות בשרותים מסוימים של עו"ד, רו"ח ויח"צ שמבזבזים משאבים לשם העברת שעור גדול יותר של עוגת התוצר לבעלותם של העשירים, משאבים שהיו יכולים להועיל לכלל ולצמיחה. (נראה לי שלכך כיוון חתן פרס נובל לכלכלה פרופ' ג'וזף שטיגליץ. גגלו: rewards, have gone into finance rather" 01.05.11")
י- אחתום בהעתקת מלות סיום של חתן פרס נובל לכלכלה פרופ' ג'וזף שטיגליץ, במאמרו " Of the 1%, by the 1%, for the 1%": "כסף לא יכול לקנות: את ההבנה שגורלם של האנשים במאיון העליון מחובר לשאלה איך חיים 99 האחוזים האחרים. לאורך ההיסטוריה, זה משהו שהמאיון העליון לומד בסופו של דבר. מאוחר מדי"
א. בבחינת ההיסטוריה של מלחמות אזרחים ידועות (ארה"ב במאה ה 19, אנגליה במאה ה 17, ספרד במאה ה 20), הסיבות לפרוץ המלחמות לא היו קשורות למחסור במזון בכלל, אלא למחלוקות אידאולוגיות:
בארה"ב, מחלוקת לגבי זכות הממשלה לכפות איסור על עבדות על מדינות שבקשו להצטרף לאיחוד.
באנגליה, מלחמת דתות בין הקתולים לבין הפוריטנים.
בספרד, המלחמה התפתחה כתוצאה מדיכוי חלקי של נסיון הפיכה צבאי. היא תודלקה בשל ההתפוררות האידאולוגית של החברה הספרדית, ובעזרת מתנדבים מרחבי אירופה שרבים מהם הושפעו מרעיונות מרקסיסטיים והודרכו על ידי רוסיה הסובייטית במסגרת מאמצי הקומוניזם להשתלט על העולם.
גם המהפכה האמריקנית והמהפכה הצרפתית היו מונעות יותר על ידי אידאולוגיה מאשר על ידי רעב. האפליה הכלכלית שעליה מוחים האפודים הצהובים בצרפת, למשל, היא אפליה במשאבים ובתעדוף אזורי, המהומות באנגליה בשנות השמונים המוקדמות באו במחאה על הפרטת הכלכלה האנגלית והעברתה לפסים קפיטליסטיים וביטול המערכת הסוציאליסטית ששלטה עד אז, ואפילו האביב הערבי הונע יותר על ידי לחצים חברתיים מאשר כלכליים.
הלחצים החברתיים בארץ נובעים במידה מרובה מהבדלים תרבותיים (ולאו דווקא כלכליים) בין הקבוצות השונות שמהוות את הפסיפס החברתי הישראלי. סיר הלחץ הזה, לדעתי ולהבחנתי, מנוטרל במידה גדולה לא רק על ידי הצורך להתלכד מול אויב חיצוני, אלא על ידי הסובלנות הגדולה שמאפיינת את החברה הישראלית ככלל כלפי הבדלים ושונות. הסובלנות הזאת והפתיחות לשינוי הם אחד הבסיסים לחדשנות ולשגשוג של ישראל בימים אלה. "חבית אבק השריפה החברתית" מתועלת למעשה למרוץ להשגים ולהתפתחות אישית שנעשו אפשריים יותר בזכות הנטיה כיום לכלכלה חופשית יותר בהשוואה למיטת הסדום הסוציאליסטית שבה הכלכלה הישראלית היתה כלואה בעשורים הראשונים למדינה.
ב. אני לא פסיכולוג ולא משכיל בתחום מחקרים פסיכולוגייים, אבל לעניות דעתי (שהתהוותה בכמה עשורי חיים), אושר והצלחה או שגשוג לא בהכרח קשורים זה בזה. "איזה הוא עשיר? השמח בחלקו" כבר אמרו חז"לינו. לדכאון שממנו סובלים כל כך הרבה אנשים בימינו יכולים להיות סיבות שונות: מחסור בויטמין די או מחסור בסרוטונין (שנובעים מאורח חיים לא בריא), בדידות או בידוד חברתי (בעיה רצינית לקשישים או מי שאיננו נייד מספיק או אינו מדבר את השפה, למשל), חשיפה מוגזמת לתכנים קשים או קודרים (למשל צעירים שגולשים שעות ארוכות במרשתת), שכול, התפרקות המשפחה (גירושין, למשל) ועוד. אי שוויון כלכלי לא בהכרח גורם לדכאון.
ג. "דשא ירוק יותר" הוא ביטוי מכובס לקנאה. כבר העיר מחבר המאמר שאחד היסודות לתאוריות המרקסיסטיות הוא קנאה. שוב – על בסיס נסיון אישי בלבד, הייתי אומר שהקנאים שהכרתי התאפיינו בדבר אחד: עצלות. עצלות לקום, להשקיע מאמץ, להתחרות, להסתכן. הרבה יותר קל לתרץ כשלון כלכלי אישי בהצלחה של אחרים. לא תשמע תרוצים כאלה מהמצליחים, שלא כולם נולדו עם כפית של כסף בפה.
ד. אתה מניח שהקיצוץ בתקציב הבריאות הוא תוצאה אחת של החלטה לא למסות באופן יותר פרוגרסיבי את הכנסות העשירים. כדאי שתבדוק את ההנחה הזאת. שיטוט קצר במרשתת העלה את המאמר הזה, http://theconversation.com/do-tax-cuts-stimulate-the-economy-more-than-spending-80950, שאמנם איננו נוגע ישירות בנושא אבל מציג בזהירות עובדה אמפירית שהתגלתה, והיא שכל דולר שקוצץ מהמס על המעמד הבינוני תאם עליה כפולה בתל"ג לעומת הוצאה ממשלתית זהה, ושלהורדת מסים לחמישון העליון היה אפקט קטן יותר אך עדיין תאמה עליה בתל"ג פי 1.4 לעומת הוצאה ממשלתית זהה.
איכות שירותי הבריאות בכל ארץ תלויים לא רק בתקציב הממשלתי. גורמים אחרים נכנסים לעניין וכדאי ללמוד את הנושא בזהירות. מערכת הבריאות האנגלית המסובסדת מאוד, לעומת מערכת הבריאות האמריקאית (שמסובסדת הרבה פחות) הן שתי מערכות ששוות השוואה. האנגלית לא מגישה בהכרח שירותים טובים יותר לציבור הנצרכים לה.
ה. אתה מכליל כאן הכללות כאלה שקצרה היריעה להגיב עליהן. לעניות דעתי, יש יותר תואם בין השכלה ומעמד כלכלי לבין יחס הילד להוריו ומעמד כלכלי. לגבי תחושת שייכות לחברה ונכונות לשמור על ערכיה ולתרום לה, יש לעניות דעתי משקל רב יותר לאישיות האינדיוידואלית מאשר לשוויון כלכלי.
ו. הכללת שוב הכללות שמתקבל הרושם שהן בונות על תפיסת עולם מרקסיסטית ("העשירים עושקים את העניים והעמלים"). שוב, קצרה היריעה מלהגיב. אומר רק, שלא צריך להיות עשיר גדול כדי לדעת להשקיע, או לחסוך בהוצאות בנק, או להשיג תשואות גבוהות. מספיק להשכיל קצת בנושא. לגבי המערכת בארץ, כדאי להשוות את המערכת שלנו שבנויה על יסודות סוציאליסטיים מרובת עמלות, למערכת האמריקאית או האוסטרלית שבנויות על יסודות קפיטליסטיים, ולראות כמה יותר קל ל"עני העמל" להשקיע ולקבל תשואה נאה בארה"ב או באוסטרליה לעומת ישראל.
ז. אני לא מבין הרבה בצרכנות, אבל אני כן יודע שעשירים מוכנים לשלם פי כמה וכמה על שעון יד או מוצרים דומים, שלא-עשירים משלמים עליהם הרבה פחות. אז לאן הולך הסכום הגדול הזה? הוא הולך למי שייצר את המוצר, למי ששיווק אותו, למי שמכר אותו. כלומר, בדרך ישירה למדי, ההוצאה הגדולה יותר של העשיר מתחלקת באותו אופן כמו ההוצאה הקטנה יותר של ה"עני", אבל בסכומים גדולים יותר. אדם עשיר אולי תורם פחות לכלכלה בסיסית מאשר עשרה אנשים בעלי הכנסה רגילה, אבל הוא תורם הרבה פחות לכלכלה הגבוהה יותר, שממנה גם אחרים נהנים.
אני מוכרח לומר, ששוב מתקבל הרושם שהסעיף הזה מונע על ידי קנאה, לא של זה שאין לו בזה שיש לו, אלא של הנחשל במסוגל (ואין כוונתי אליך אישית).
ח. הסכומים בארץ גבוהים מאשר בעזה מפני שבארץ מתקיימים חסמים רציניים מאוד להורדת מחירים לרמה סבירה, ואלה כמה מהם: מיסוי גבוה במיוחד (שנובע לא רק מצרכים בטחוניים אלא גם מצרכים פקידותיים שאבד עליהם הכלח), אסדרה מוגזמת וקלוקלת (למשל משק החלב והביצים), חוסר יעילות משווע בתהליכי ייצור ושיווק, העדר תכנון, בזבוז משאבים, מאבקי כוח של גורמים במשק (למשל ההסתדרות וועדי העובדים הגדולים). יחד עם זאת, מי שרוצה להשיג מוצרים זולים יותר יכול לעשות זאת כיום ולהזמין ישירות מסין בעזרת המרשתת.
אני חולק על דעתך שאנשים מאבדים רצון לעבוד עקב אי יכולת להשיג מוצרים זולים. תלות בסעד בארץ נובעת משני גורמים, לדעתי: אלה שבאמת זקוקים לסעד (נכים, קשישים חולים, ניצולי שואה, למשל) ואלה שבאופן עקרוני מעדיפים לחיות מחוץ לשוק העבודה. הקשר בין הפחתת הקיצבאות ושילובם הגובר של החרדים והערבים בשוק העבודה מתברר יותר ויותר.
ט. לו העושר במשק היה מחולק באופן יותר שוויוני, היינו כולנו עניים. זו המשמעות של חלוקת עושר שוויונית. הרעיון הזה יושם במספיק ארצות וכלכלות בעולם כדי שיהיה ברור שחלוקת עושר שוויונית היא גורם מספר אחד להתנוונות כלכלית.
כמו שציינתי כבר, הרעיונות שלך הם רעיונות מרקסיסטיים. ההיסטוריה הוכיחה שהם רעיונות שגויים. אני מפנה אותך להיסטוריה של המאה העשרים.
י. המאיון העליון משתנה כל הזמן. במאה ה 19, משפחות רוטשילד ורוקפלר היו בין העשירים הגדולים. במאה העשרים הם ירדו מגדולתם, ולקראת סופה הוחלפו על ידי עשירים כגון אונאסיס, באפט, גייטס, ג'ובס. כיום ג'ף בזוס הוא העשיר הגדול ביותר בעולם, למיטב ידיעתי.
המשמעות של זה היא, שבהחלט יכול להיות שמישהו שיושב כיום בין ה 99% הנותרים, יהיה מחר המאיון העליון.
שוב, הקנאה מבצבצת מבין מילותיך.
"הטלוויזיה עשתה את הדיקטטורה לבלתי אפשרית ואת הדמוקרטיה לבלתי נסבלת." ~ שמעון פרס
"אין לראות דמוקרטיה מוחלטת כצורת שלטון לגיטימית, לא יותר מאשר מונרכיה מוחלטת היא לגיטימית." ~ אדמונד ברק
זכור, דמוקרטיה אף פעם לא מחזיקה מעמד הרבה זמן. היא תיהרס במהרה, מותשת, תרצח את עצמה. עדיין לא הייתה דמוקרטיה שלא התאבדה." ~ ג'ון אדמס, במכתב לג'ון טיילר
https://he.wikiquote.org/wiki/%D7%93%D7%9E%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%94
דמוקרטיה, תקשורת וכסף
הדמוקרטיה נתפסת אצל שפנגלר כנשק פוליטי בידי בעלי ההון. אלה בתורם, משתמשים באמצעי התקשורת במטרה להשפיע על המערכת הפוליטית. לדעתו של שפנגלר, הדמוקרטיה היא בעצם שלטון בעלי הממון, אשר עושים שימוש בכספם לצורך צבירת עוצמה פוליטית, אולם מציגים תהליך זה כחלק מחופש הבחירה לשיפור איכות החיים של כלל האזרחים בחברה.
שפנגלר טוען כי עקרונות הבסיס של השיטה הדמוקרטית כגון: שוויון אזרחי, זכויות טבעיות, זכות הצבעה לכל,ותקשורת חופשית כולם משמשים כמסווה למלחמת מעמדות בין המעמד הבורגני לאריסטוקרטיה.
המונח חופש מקבל משמעות שלילית בהיותו מחסום לקיומה של מסורת. בהתאם, חופש עיתונות דורש אמצעים כספיים ובעזרתם ניתן להשפיע על התכנים התקשורתיים. חופש הבחירה גורר לתעמולה אשר עוצמתה רבה יותר כאשר היא נתונה בידיהם של העשירים. חופש העיתונות מקבל גם הוא משמעות שלילית בטענה שבאמצעות הכסף של בעלי אמצעי התקשורת לא ישמש להפצת דעות אלא ליצירתן של דעות מוכוונות.
שפנגלר רואה את השלב האחרון של תרבות דמוקרטית כמאבק על העוצמה השלטונית בין קבוצה מצומצמת של אילי הון. מצב זה לא נתפס בעיניו כשחיתות או ניוון מערכתי אלא כשלב הכרחי בדרך לסופה של תרבות.
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%A7%D7%99%D7%A2%D7%AA_%D7%94%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%91#%D7%93%D7%9E%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%94,_%D7%AA%D7%A7%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%95%D7%9B%D7%A1%D7%A3
"כלל הברזל של האוליגרכיה" נוסח על ידי הסוציולוג הגרמני רוברט מיכלס בספרו "מפלגות פוליטיות". לפי כלל זה, היווצרות אוליגרכיה בארגונים המתנהלים באופן דמוקרטי היא בלתי נמנעת, והיא תוצאה של סיבות טכניות.
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%9C%D7%9C_%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%96%D7%9C_%D7%A9%D7%9C_%D7%94%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%92%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%94
מסקנה :
אין לראות בדמוקרטיה שיטה בעלת אפשרות קיימות.
דמוקרטיה הינה רק שלב ביניים
שלב ביניים זה הינו מימוש הזכות לבחור בשיטה טוטליטרית לא דמוקרטית שתחליף את שלב הביניים הדמוקרטי.
הקישור לציטוט של אלברט שאנקר ("“ביום שתלמידים בבית ספר יתחילו לשלם דמי חברות בארגון המורים, אז אני אתחיל לייצג את האינטרסים של תלמידי בית הספר") הוא לקטע שדווקא טוען שהציטוט הוא שגוי. נחמד.
המאמר מדבר היסטוריה
אין אדם רציני גם שמגדיר את עצמו סוציאליסט שלומד כלכלה מברית המועצות או מקוריאה הצפונית. זה טיעון לא רציני
התוצאה של מאמרים כאלה היא שבאמת מישהוא יחשוב שישנן שתי כלכלות. צפון קוריאה וקפיטליזם ואז הבחירה היא ברורה.
המדינה חייבת לטפל בכשלי שוק גם בכלכלה קפיטליסטית וכן זה בכפייה אבל על ידי מנגנונים דמוקרטים.
הויכוח יכול להיות על מידת האחריות של המדינה לקיומם של כל אזרחיה, על קיומה של רשת ביטחון כלשהיא למי שהקפיטליזם לא מתאים לו ועל שאלות שהפתרון שלהם נמצא על רצף אפשרויות ולא שחור או לבן.