הסוציאליזם החדש מעורפל ומבולבל, אך לא פחות מסוכן

כל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו!"
– קארל מרקס

נורמן תומאס לא נרתע בקלות. בריצתו לנשיאות בשנת 1932 (אחד מבין שישה ניסיונות), שלוש שנים לתוך השפל הכלכלי הנורא אשר נראה לרבים כמשבר מערכתי שנגרם בשל קפיטליזם, קיבל מועמד המפלגה פחות קולות (884,885) מאשר למשל בהם יוג'ין דבס (913,693), מועמד המפלגה ב-1920, שנה אותה בילה במאסר הודות להיסטריה המלחמתית שקידם הנשיא וודרו ווילסון.

בשנת 1962, מייקל הרינגטון, המייסד של מפלגת הסוציאליסטים הדמוקרטיים של אמריקה (תופעה נפוצה בתחום: שני סוציאליסטים אמריקנים = שלוש סיעות), פרסם את 'אמריקה האחרת', ספר שהצית לכאורה את עניינו של הנשיא ג'ון קנדי לעוני, תופעה שלא חמקה מתשומת ליבו בעודו מנהל מסע פריימריז במערב ווירג'יניה. הרינגטון, כמו הסנאטור "הסוציאליסט-דמוקרטי" ברני סנדרס כיום, חשב שיש לקדם סוציאליזם באמצעות המפלגה הדמוקרטית.

כיום לסוציאליזם יש חסידים חדשים, כועסים יותר. דיבור בשבח הסוציאליזם מעניק לדובר את התחושה המרגשת של שובבות ואת הכיף בהתגרות ברפובליקנים כמו אלו שפרצו בתשואות כאשר הנשיא טראמפ נשבע שאמריקה לעולם לא תהפוך לסוציאליסטית.

רעיונות הסוציאליזם זוכים לרוב לשבחים יותר מאשר להגדרות מכיוון שהרעיון הפך למעורפל כל כך שקשה לסווג אותו. וכך נשיא שמנפנף בכוח ממשלתי להשפיע על הקצאת ההון ולהטיל מכסי מגן יכול להיראות כמגנו של הקפיטליזם, נגד הסוציאליסטים המבקשים להסתער על אמריקה.

סיעות כוחניות

בעבר היה זמן בו הכוונה ב'סוציאליזם' הייתה קודם כל קולקטיביזם: בעלות המדינה על אמצעי הייצור כולל קרקעות חקלאיות, חלוקת משאבים ומסחר. לאחר שכל אלו לא ממש עבדו היכן שנוסו לראשונה, לנין אמר בשנת 1922 שסוציאליזם כוונתו בעלות המדינה על "הכוכבים הגבוהים" של הכלכלה – הישויות הגדולות.

לאחר מספר רב של דילולים, עקרונותיו של הסוציאליזם כיום מסתכמים לדבר הבא: כמעט כולם יהיו נחמדים לכמעט כולם, תוך שימוש בכסף שנלקח ממעטים. זה אומר חלוקה על ידי הממשלה של העושר שנוצר על ידי הקפיטליזם בהתאם לתפיסתה את המושג "צדק".

תפיסה זו מתעצבת על ידי כמה סיעות כוחניות: הקשישים, ועדי עובדי הציבור, תעשיית הפלדה, מגדלי הסוכר וכך הלאה והלאה. חלק מהעושר מחולק לעניים והרוב הולך למעמד הביניים "המוזנח", מוזנח כל כך שהוא הדבר הכמעט יחיד שפוליטיקאים כיום מדברים עליו.

שני-שלישים מהתקציב הפדרלי (ו-14 אחוז מהתמ"ג) הולכים להעברת תשלומים, בעיקר ללא-עניים. מגזר שירותי הרפואה של ארה"ב (בערך 18 אחוז מהכלכלה) גדול יותר מכל כלכלה אחרת פרט לשלוש מדינות, ויש בו כסף ממשלתי ורגולציה. עוד לפני שהוחל 'חוק טיפול בר-השגה', 40 סנט מכל דולר במגזר הבריאות היו 40 סנט ממשלתיים. ומה עם האיכרים החסונים אשר חורשים את אדמות אמריקה? 'חוק שיפור החקלאות' מהשנה שעברה על כל 529 הדפים שלו ייושם על ידי מחלקת החקלאות, אשר לה בערך עובד אחד על כל 20 חוות באמריקה.

סוציאליסטים מחבבים מס הכנסה פרוגרסיבי ותלול במיוחד. חברי האחוזון העליון משלמים כ-40 אחוז מהמיסים, והחציון התחתון משלמים רק 3%. חמישים אחוזים מבתי האב לא משלמים מס הכנסה כלל או שמשלמים פחות מהכנסתם. כפי שהראה פרופ' ריצ'ארד אפסטין, ב-35 השנים האחרונות החלק במיסים אותו שילמו 90 האחוזים התחתונים הצטמק מיותר מ-50 אחוז ל-35 אחוז בערך.

הפיתוי הנצחי

בכרך המכסה את השנים 1896-1865 מתוך סדרת ההיסטוריה האמריקנית של אוקספורד מצוטט ג'ון בייטס קלארק, הכלכלן המוביל של אותה התקופה, כאומר ש"סוציאליזם אמיתי" הינו למעשה "רפובליקניזם כלכלי", אשר כוונתו יותר שיתוף פעולה ופחות אינדיבידואליזם. אחרים ראו סוציאליזם "כמערכת של אתיקה חברתית". הכל היה מעומעם.

הסוציאליסטים הכעוסים של היום מוחים, עם הצדקה מסוימת, נגד המערכת הממשלתית "המכורה" בשירותם של החזקים. אך כפי שג'ון ה. קוקריין טוען, "אם הבעיות המרכזיות הן ניצול כלכלי ושימוש לא ראוי בכוח המדינה כדי לספק טובות כלכליות לעשירים ובעלי עוצמה פוליטית, איך לכל הרוחות עוד ממשלה היא התשובה?".

"התעוזה" של הסוציאליסטים הגלויים והחבויים בהטלת מכס על "העשירים" היא הפיתוי הנצחי של הדמוקרטיה: הסטת הרוב לתקוף מיעוט לא פופולרי. זהו הסוציאליזם כיום: כל סיעה לפי פגיעותה, לכל סיעה לפי יכולתה להחרים.

ד"ר ג'ורג' ויל הוא סופר ופובליציסט זוכה פרס פוליצר. הטור התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'. מאנגלית: גידי גולן.