רצונו של היועמ"ש להעניק כוח לערכאה לא-נבחרת הקובעת את "מהות" הדמוקרטיה הוא משולל כל יסוד, ועומד בניגוד לעקרונות שלטון הרוב והפרדת הרשויות
משטר טוב ומשטר דמוקרטי אינם בהכרח אותו הדבר. מבחינה לוגית והיסטורית, משטרים שאינם דמוקרטים יכולים להטיב עם המוני העם לא פחות ולעיתים אף יותר ממשטרים דמוקרטיים. כזה היה המצב כאשר השלטון הקיסרי בגרמניה, בהובלתו של ביסמרק, ייסד צורה בוסרית של מדינת רווחה שנעדרה בשעתו מן הדמוקרטיה האנגלית והאמריקנית,.
כך היה גם עם האבסולוטיזם הנאור של המאה ה-18, כמו במקרה של יקטירינה הגדולה שליטת רוסיה, שקידמה מודרניזציה חסרת תקדים ותרמה לאמנות ולתרבות הרוסית יותר משעשו דמוקרטיות מסוימות. לו סוקרטס היה מוצא את עצמו תחת שלטונה, או תחת שלטונו של רודן נאור אחר כמו פרידריך הגדול מלך פרוסיה, יתכן וסופו היה מר פחות מזה שנגזר עליו תחת הדמוקרטיה האתונאית.
להוציא אם כן קנאים דמוקרטיים, כל בר-דעת מבין או צריך להבין שדמוקרטיה כשלעצמה איננה ערובה לחירות ושגשוג, כשם ששלטון יחיד או אצולה מטיבה אינם מתכון וודאי לשעבוד ונחשלות. מן הסיבה הזו דבריו של היועמ"ש אביחי מנדלבליט, אשר ציטט את ז'בוטינסקי וכתב ב'ידיעות אחרונות' כי "גם שלטון הנתמך על ידי רוב יכול לשלול את החופש ואכן, היכן שאין ערובה לחופש הפרט – שם אין דמוקרטיה", אינם אלא טְרוּאיזם.
אחרי הכל, שלטון הנתמך על ידי רוב עלול לשלול לא רק את החופש, הוא יכול לשלול גם את החיים עצמם. אין זה סוד שמשטרים דמוקרטים, בדומה לבני אדם, עלולים להתאבד, וההכרה בכך שסכנת העריצות אורבת לכל צורת משטר באשר היא, הינה עתיקה כימי המחשבה המדינית עצמה.
דא עקא שהבחנה נכונה אינה ערובה למסקנה מוצקה, ומסקנתו של היועמ"ש לפיה המזור לסכנות בדמוקרטיה דכאנית טמון בערכאה לא-דמוקרטית (הוא לא קורא לה כך, כמובן) שתפקידה להגן על זכויות האדם במדינה, לא רק שאינה מוצקה – היא משוללת יסוד.
אליבא דמנדלבליט, אלמלא יוכל בית המשפט להגביל ואף לבטל כליל את החלטותיה של הכנסת והממשלה, תשרור בישראל דמוקרטיה "פורמלית" בלבד, להבדיל מדמוקרטיה "מהותית". והיות ומדבריו עולה כי דמוקרטיה "פורמלית" היא איננה דמוקרטיה כלל, נראה כי היועץ המשפטי לממשלה סבור כי תנאי לקיומה של דמוקרטיה הוא קיומו של פוסק אחרון שאיננו דמוקרטי. מבולבלים? אתם לא לבד.
הונאה נבזית
לפני למעלה ממאה שנים עמד הפילוסוף האמריקני צ'ארלס סנדרס פירס על החשיבות של מה שכינה כ"אתיקה של הטרמינולוגיה". האתיקה הזו מופרת, בין היתר, בכל פעם שמישהו מקנה משמעות שונה ויוצאת דופן למילה בעלת משמעות יציבה ומוכרת. במקרים קיצוניים, השחתת הטרמינולוגיה עלולה להגיע לכדי שיחדש אורוויאלני שבמסגרתו מלחמה הופכת לשלום ושלום הוא מלחמה.
השימוש במושג "דמוקרטיה מהותית" היא דוגמה קלאסית לפגיעה באתיקה של הטרמינולוגיה. קורא שיחליט לתור אחר המושג החדש והמוזר בכתביהם של תומס ג'פרסון, אברהם לינקולן וג'ון דיואי – אם נמנה רק חלק מהדמויות המזוהות עם המסורת הדמוקרטית – יתאכזב מהר מן הצפוי.
כולם אמנם דיברו וכתבו על דמוקרטיה, אך כזו שמנדלבליט ואחרים מחוגו מכנים כיום בבוז "דמוקרטיה פורמלית". לא רק שאיש מאותם הוגים לא דיבר או כתב על "דמוקרטיה מהותית", הם לא היו מעלים על דעתם לכנות את הגבלתה של הדמוקרטיה באמצעים אריסטוקרטיים כסוג של דמוקרטיה נעלה יותר. בעיניהם, תעלול רטורי שכזה לא היה אפילו שְׁגִיה, כי אם נונסנס גמור או חמור מכך – הונאה נבזית.
"סבירות" ו"מידתיות"
זכויות האדם והאזרח שלנו הן חשובות, אך אין הן מוחלטות. היות ואין מנוס מלפגוע בהן כאשר האינטרס הציבורי מחייב זאת, עולה מעצמה השאלה הבאה: בסמכותו של מי לקבוע מהי פגיעה סבירה ומידתית בזכויות אדם? מי יקבע, למשל, האם פגיעה של מס חדש בזכות הקניין הינה סבירה ומידתית, או האם זה מידתי וסביר למנוע מיהודים מלעלות להר הבית ממניעים של ביטחון ושלום הציבור?
מנדלבליט סבור שסמכות זו צריכה להיות של בית המשפט, אך מניין הערובה שבית המשפט ידע טוב יותר מנבחרי הציבור לקבוע מתי זה סביר ועד כמה זה מידתי לפגוע בזכויות? כביסוס לכך היועמ"ש מצטט את אריה נאור, פרשנו של ז'בוטינסקי, שכתב כי "סמכותה של המדינה להגביל את החירות מותרת רק במקרה של הכרח מוחלט". בסדר גמור, אך מי יקבע מהו הכרח מוחלט? היועמ"ש, בית המשפט, או המחוקק המעמיד את עצמו לבחירה מחודשת אחת לארבע שנים, ושעל כתפיו מוטלת הדאגה לאינטרס הציבורי?
אך העובדה שהרוב יכול לנהוג לעתים בטיפשות לא מובילה בהכרח למסקנה כי הוא זקוק לאפוטרופוס, או במקרה שלנו לבית משפט, שלו שמורה המילה האחרונה בכל הנוגע לאיזון שבין זכויות לאינטרס הציבורי. אחרי הכל, מה מבטיח לנו שאותו אפוטרופוס לא ינהג בטיפשות? מניין לנו שבית המשפט יקבל את ההחלטה הנכונה היכן שהמחוקק קיבל החלטה שגוייה? בהינתן ששופטי ישראל הם חלק מהגזע האנושי המועדים לטעות (בדיוק כנבחרי הציבור שלנו) – מה הופך אותם למגינים אמינים יותר של זכויות האדם? מנדלבליט לא מתייחס לכך.
עליונות המחוקק
יש מן המגוחך בכך שבעוד מנדלבליט מחזיק בעמדה מפוכחת וביקורתית בכל הנוגע לנבחרי הציבור (ובצדק), כאשר הדברים נוגעים לרשות השופטת – הפיכחון והביקורתיות מתנדפים ואת מקומם תופסת רומנטיקה נאיבית. הוא אמנם לא מציין זאת במפורש, אך מדבריו (כמו גם מדבריהם של חסידי בית המשפט העליון באופן כללי) משתמע כי שופטי ישראל חסינים מצרות מוחין, דעות קדומות, שיקול דעת לקוי, ביטחון עצמי מופרז, קנאות וקטנוניות, גאוותנות ושאפתנות.
באופן אישי, אני כופר לחלוטין בעמדה הגורסת כי בית המשפט ולא בית הנבחרים הוא מבצר החירות בשיטת המשטר שלנו. בשיטת המשטר הדמוקרטית, על כל הרשויות מוטלת החובה להגן על חירות האדם והמשימה הזו איננה נחלתו הבלעדית של בית המשפט.
זהו המקום לתקן אי-הבנה רווחת נוספת הבאה לידי ביטוי בדבריו של מנדלבליט ולפיה הפרדת רשויות משמעה שוויון בין הרשויות. ההפרדה נועדה אמנם להגביל את כוחן של כל הרשויות השונות, אך אין היא באה ליצור ביניהן שוויון בכוח. היועמ"ש אמנם צודק בכך שבית המשפט צריך לשמש "בלם מאזן" לכוחן של יתר הרשויות, אך ההפך נכון גם הוא: יתר הרשויות רשאיות וצריכות לשמש בלם מאזן לכוחו של בית המשפט.
למרות כל זאת, יש להדגיש כי במשטר דמוקרטי בית הנבחרים הוא הרשות העליונה – לא כל יכולה אך עדיין עליונה. בעיקר חשוב לזכור כי בהעדר חוקה, כוחה וסמכותה של הרשות השופטת בישראל נובע מן הכנסת, והעם דרך נציגיו הוא שמגדיר את המותר והאסור לרשות השופטת. כוחה של האחרונה, בניגוד לדברים של חסידים שוטים מסוימים, לא הגיע אליה מן השמיים.
כותב שורות אלו סבור שהשלטון בישראל אינו מוגבל דיו וכי טוב יעשה הימין לו ידבר על "משילות לצד חירות" ולא על "משילות" בלבד. אך הדרך להגבלת השלטון – וביקורת שיפוטית היא רק אמצעי אחד לשם כך – אינה יכולה להתבצע במחטף ותוך עיוות מובנה של הדמוקרטיה.
מנדלבליט טועה ומטעה כשהוא טוען שזוהי "שטות" לזהות את שלטון הרוב עם תמצית הדמוקרטיה והחירות. בניגוד לדבריו, שלטון הרוב הוא הוא תמצית הדמוקרטיה. רק על ידי שכנוע הרוב כי יש מן הטעם והתבונה להגביל את השלטון, נוכל לבסס במחוזותינו אחת ולתמיד דמוקרטיה ליברלית ראויה לשמה וללא קיצורי דרך.
שגיא ברמק הוא דוקטורנט להיסטוריה אמריקנית באוניברסיטה העברית ועמית מחקר בקרן תקווה.
הצעה פשוטה והוגנת להחזרת האיזון בין הרשויות בהקשר לפסילת חוקים ופסקת ההתגברות:
קביעה בחוק יסוד שכשם ששופטי העליון בעבר ובהווה דורשים לפחות 80 חברי כנסת להעברת פסקת ההתגברות,שני שליש מכנסת מלאה,כך יידרש העליון לרוב של 10 שופטים לפחות מתוך 15 לפסילת חוק שנחקק על ידי הכנסת,תמיד בהרכב מלא של 15 שופטים לדיון בהחלטה קיצונית של פסילת חוק,אחרת נראה את חיות ממנה את עצמה,פוגלמן ודומיהם בהתאם לפסיקה הרצויה לה. זה חיוני ליצירת איזונים ובלמים ביחסי הגומלין בין הרשויות.
צעדים חיוניים נוספים:
1. פיצול משרת היועץ המשפטי לממשלה לשני נושאי תפקיד: יועץ משפטי לממשלה שהוא במשרת
אמון של ראש הממשלה וראש התביעה,מצידי שיקרא פרקליט המדינה.
2. קביעה בחוק יסוד שיעוץ משפטי בכל הרמות,ממשלה ומשרדי ממשל הוא יעוץ,לא הנחיה
לביצוע ומתן אפשרות לשרי הממשלה לקבל יעוץ משפטי שתומך בעמדותיהם בבית המשפט
אם היועץ המשפטי של המשרד מתנגד לעמדה.
3. החזרת עקרון "זכות העמידה". לבג"ץ יפנו רק מי שנפגעו בעצמם מהחלטה שלטונית.
4. קביעה בחוק שוועדת איתור חייבת להציע לפחות שלשה מועמדים או מועמדות ראויים
לבחירת בעל סמכות המינוי. זה אלף בית של משילות.
5. הפסקת השימוש הנרחב בבית המשפט בקריטריונים סובייקטיביים בעליל כמו:
"סבירות","מידתיות" לפיהם שמים השופטים את שיקול דעתם במקום זה של נבחרי
העם והופכים עצמם לשחקנים ראשיים במגרש הפוליטי בלי שקיבלו את אימון העם.
6. ביטול הוועדה המופקרת לסינון מוקדם של מועמדים לשפיטה,ללא שום בקרה ועדכון של הוועדה
למינוי שופטים,וועדה המכונה "וועדת השתיים".
אין בכלל זכות המיעוט. זו טעות לוגית. יש רק זכות הפרט, לא בכדי, מנדלבליט ודומיו משתמשים במושג, הגנה על זכות המיעוט, מיתוס מופשט בלתי קונקרטי הפוטר אותם מהגנה על זכות הפרטי. כשמפקיעים ממך אדמה לטובת איזה מיתוס הנקרא, זכות הציבור, זו לא פגיעה בזכות המיעוט אלא בזכות הפרט, כל מיעוט ואו רוב מורכב בעצם מפרטים רבים או מעטים, הקובע הוא זכות הפרט ולא איזה זכות כוללת של מיתוס מופשט. בית המשפט העליון נמנע מלהגן על זכות הפרט, נוח שיתפס בהקשר של מיתוסים נבובים ומופשטים, למי למשל יש זכות לתקשורת "ציבורית"?
דיקטטורת אהרון ברק היא ממש כמו אחותו התאומה הגמרתית שמדכאה נשים שסוגדת לרבנים במקום לאלוהי צבאות ישראל שניהם פגניות אליליות. אנחנו נישלטים על ידם מיזה שיבעים שנה מאז מפאי והרב שך וצאצאיהם היום אהרון ברק והגמרתיים. מי שניפח אותם זה ביבי והליכוד ולא סתם מי שמימש אותם זה ביבי והליכוד ולא סתם.
אין באמת דמוקרטיה במוח היהודי אחרי אלפיים שנה. אבל באמת היגיע הזמן שהעם יקבע. אהרון ברק לא רוצה שהאמונה תהיה בחזית תישתתף באחריות תישא בעול אז זרק את המיזרחים אליה ואחר כך את המיתנחלים כמובן בעזרת סיעניו הליכודניקים ומנהיגהם. אבל זו טעות.
אמונה אמיתת משולבת בהוויה ועוד איך לא גטואית הולכת לצבא ועוד איך אין בה שום תורתם אומנותם ועובדת ולא סתם, מכספה בילבד חיה. זו אמונת התנך. נידחקנו לשני פרוזדורים רדיקלים קיצונים גלותיים אנטי לאומיים שממאנים לשחרר. כמה אני שמחה שהרקע המיזרחי שלי היפנים בי שאין שום סתירה בין הליכה לצבא אמונה עבודה קידמה והשכלה. להישתאאות מצורת החשיבה הזו שיש בה הרבה מהנכות המנטלית. למה ככה .אבא נימצא בכל דבר ואני שוקדת להבין מיהו. וכל הזמן מחפשת כלים של הבנה. דווקא ההויה הפנטסטית מאדירה אותו גם אם היא מדורדרת. עכשיו אני בנסיעות בזמן מבינה שזה ליסוע בזמן, ושפה מכונת זמן אדירה רדומה. אנחנו זקוקים לחילופי האליטות כי הם כולם ישנות. אני מקווה שעמי שלי יתעשת יבין ויפקח עיניים . ואז השמים הם הגבול אבל גם לא. נגיע לשמים ושמי שמים וזה לא יהיה הייטק או כדומה אלא מניפלאות וזוהר האידיאל.
יחי ההבדל הקטנטן
שלטון הרוב ברוח הדמוקרטיה הישראלית, אם יחרוג בפרט אחד מכללי הדמוקרטיה לא יבחר שנית, חרב הבחירות מתנוסס מעליו כל ארבע שנים (ולעיתים פחות)
בעוד שלטון המשפטוקרטיה הוא נישואין קתולים בל ינותקו
הגיע הזמן להרים את הכפפה ולבדוק איזה NGO מעבירים תקציבים לכיסו של מנדלבליט, כמו מקביליו הפקידים הבלתי-נבחרים בחו״ל. מעניין איך זה מרגיש לבגוד במדינה שלך תמורת בצע כסף?
מקצינים את התגובה לאזור דמדום ופנטסיה לא אמינה כדי לרוקן את הביקורת הנכונה והאמיתית מכל כוח
אמת ויציב.
זו מלחמת מאסף של החתרנות השמאלנית/קומוניסטית במדינת ישראל ואזרחיה.
החונטה תעשה ככל יכולתה לחסל את המדינה כפי שאנו מכירים אותה כעת.
שילטון ללא מעצורים, של אנשים שלא נבחרו, בעזרת כסף אנטישמי זר.
יפה. מאמר שכתוב במילים גבוהות ואעפ"כ יש בתוכו תוכן ייחודי.
הרעיון התמציתי שאני קלטתי:
המדרג אצל מנדלבליט וחבר מרעיו: השופטים הינם בעלי בינה עליונה וחודרת ועליהם לרסן את האנימל-אינסטינקט ההמוני, שמכתיב את המהלכים של נבחריו.
המדרג המוצע: האינסטינקט ההמוני, במקום לבוז לו (מתוך שטיפת מח משפטית ארוכת שנים על סיאובו ועריצותו), יש לכבדו ולתת בו אמון. לא לאיים עליו כל הזמן שבתוכיותו שוכן רוע שבסוף יצא אל הפועל בנאציזם; אלא להתבונן ולהעמיק כיצד הבינה-הציבורית מנהלת את חיינו, ההולכים מעשור לעשור ומתקדמים לטובה.
מתוך זה – הבנה כי הערובה היחידה לעתידנו המוצלח הוא *כבוד עמוק* זה שעלינו לרחוש כלפי האינטואיציה המוסרית של ההמון.
זה שייך כמובן למבט של אמונה בנצח ישראל ולערכו העתידי לעצמו ולעולם כולו כמנוע ההתפתחות המוסרית והופעת החופש האנושי הטהור.
היום יותר מתמיד אני מבינה את ההפגנות מול ביתו של מנדבליט.ההתנהלות שלו ממש בזיון. הוא ממש מתחנן להציל את עורה וכבודה האבוד של שרה נתניהו ויותר מזה ממש שותף לכל התרגילים וההסחות של ביבי כדי להמלט מעמידה וכאילו אין משמעות לחסינות כי בכל מקרה "חוק ההתגברות" שאמור לבטל את כוחו של בג"ץ וכך להכשיר ולהטיב עם חשודים בפליליים, של הנציגים שלנו
בממשלה , לתפארת מדינת ישראל" לסיכות: ביזיון!! זורים חול בעיני אזרחי ישראל.
פרסמו ללא אימל.
דמוקרטיה בלי בג"צ שיכול לפסול חוקים זה כמו כבש ושני זאבים שמצביעים מה לאכול לארוחת ערב.
אני לא סומך על חברי הקואליציה שיגנו על הזכויות המינימליות ביותר של המיעוט.
רק למשל פסק הדין של בג"צ שאישר למפונים בהתנתקות פיצויים גדולים יותר ממה שקבע החוק שייצג את דעת הרוב… זאת רק דוגמא לכך שבלי בג"צ הרוב יכול גם לזרוק את המיעוט מהבית בלי פיצוי סביר.
מה כאן לא ברור.
מנדלבליט, כמו כל רועץ משפטי רוצה להיות שופט בעליון.
ברגע שזה מה שבראש שלו, הוא כבר מוטה, יש לו נגיעה בדבר ו"פסול לעדות" (בדיוק כמו שי ניצן וחבריהם).
העימות הזה הוא עימות שדורש הכרעה כוחנית. אין טעם בויכוחים אידאולוגיים. האידאולוגיה משרתת את שאיפת הכוח. את מנדלבליט צריך לפטר, לא להתווכח עימו. את מי הוא מייצג? הוא לא נבחר ע"י הציבור. הוא מדבר בשם הציבור. איך הציבור שהוא מדבר בשמו מפטר אותו? את מסכת חוסר היושרה שמאחורי הטיעונים שלו חושפים בקלות ע"י העלאת מצב היפותטי שבו לבג"צ אותו כוח בלתי מרוסן שיש לו היום, אבל במקום שיהיה מפוצץ באנשי שמאל, יהיה מורכב מאנשי ימין שכופים אידאילוגיה ימנית (לאומית או דתית) בצווים על הציבור כאשר באותו זמן מכהנת ממשלה שמאלנית שנבחרה ע"י הציבור. תארו לכם בג"צ שמבטל את חוק יסוד כבוד האדם וחרותו כחלק מעתירה נגד החוק. תארו לכם בג"צ שפוסל סעיפים בחוק יסוד חופש העיסוק ואוסר על אוניברסיטאות לקיים לימודים אקדמיים בפמיניזם. תארו לכם בג"צ שמחייב שר שמאלני למנות איש ימין לחבר במועצת הנגידים ישראל-גרמניה.
אפשר הפניה\קישור להרחבה לגבי
"הפילוסוף האמריקני צ’ארלס סנדרס פירס על החשיבות של מה שכינה כ”אתיקה של הטרמינולוגיה”."
ליברמן יודע שחוץ מקומץ פנסיונרים אף אחד לא מתרשם מהישגיו הפוליטיים. לכן החליט לעשות מעשה שרון ולבגוד בצבור בוחריו בתקווה שיזכה לאותו תגמול מהחונטה שלו זכה שרון. לחונטה המשפטית לא אכפת משופטת הסמס וגם לא שוויתרו לחברה רות דוד. שי ניצן מודה, בראיון למקור ראשון, שהוא מפעיל את החוק באופן תקדימי רק על נתניהו. הוא מוותר ליש לפיד שהיה פעיל בחוק ישראל היום ונפגש עשרות פעמים עם ארנון משה בדירת מסתור. לפי הטלפון של אפי נווה, קידום הוא לפי שוחד מיני. ואם אתה לא אשה ורק שופט אז תנדב את האישה. לאן הגענו כבר לא מספיק להיות שמאל קיצוני בשביל לקבל גוב במערכת המשפט, צריך גם לתת את האישה.
ליברמן אינו יודע מאומה
סתם דביל שהחרדים קידמו וכעת עלה לו ה…לראשו החלול
אני חולק על ההנחה שהיועהמ״ש תומך ברטוריקה של דמוקרטיה ״מהותית״ מול ״פורמלית״. הרטוריקה הזו מופיעה באידיאולוגים של השמאל, אבל לא מצאתי את זה בנאום שלו. קריאה של פסקי דין מראה שגם שופטי בית המשפט לא דוגלים בגישה זו. למשל, מרית נאור (בג״צ המסתננים) אומרת: ״…כשם שאין אנו בוחנים את תבונת החוק כך אין אנו שמים עצמנו במקום המחוקק. תפקידנו הוא לבדוק את חוקתיות החוק.״
בדיקה של פסקי דין של בית המשפט שפסלו חוקים מראה שהם מצייטים באדיקות לכנסת – לחוק יסוד כבוד האדם, אשר נוסחו מגביל חקיקה שסותרת אותו (החקיקה צריכה לעבור ברוב של 61 ולציין במםורש שהיא מתגברת עליו). כל שצריך כדי שביהמ״ש יםסיק לפסול חוקים היא שהכנסת תשנה את חוק זה.
יש חריקות ויש מקום לשינוי. אהרון ברק הרחיק לכת בגישתו האקטיביסטית, וצריך לגוון את השופטים כי לא תמיד ניתן להפריד בין חוק לאידיאולוגיה.
אבל המקרים המדוברים הם נקודתיים. העליהום על בית המשפט לא מוצדק.
צריך להזהר לא לפגוע על ידי שינויים דרמטיים. אנחנו צריכים את בית המשפט שיהיה חזק קודם כדי להלחם בשחיתות – אנשים בכירים כמו אולמרט, קצב, הירשזון, דרעי, אשר ידלין, הרב מלצר וכו׳. השחיתות בארץ היא חלודה מסוכנת. מעבר לכך, צריך את בית המשפט כדי שיגן על זכויות המיעוט שכבר מצויים בחוק הקיים.
אני גם לא מקבל את טענת נתניהו שהוא ״נרדף״. היועץ המשפטי מונה על ידי נתניהו, והוא דתי מאמין. המפכ״ל רוני אלשייך היה מתנחל דתי. אלה לא מתנגדים פוליטיים של נתניהו. ניסוי מחשבתי: לפי נתניהו, מהו הפרופיל של בן אדם שכן אפשר להאמין לו?
חבר יקר הידעת שהשופטת ברון כללה את הbds במתחם חופש הדיבור? אין צורך בפרופיל נכון, צריך כמו שאומר מילטון פרידמן, להביא את האנשים הלא נכונים לעשות את הדברים הנכונים. העברת סמכות המינוי לידי הכנסת או הממשלה, הגבלת כהונה בשנים, כשלאחריה צריך לעמוד לבחירות חוזרות בידי גוף פוליטי תעשה את העבודה.
הדמוקרטיה המהותית האמיתית
בישראל לפי השמאל ובתוכו בית המשפט מחייבים את התערבות בית משפט בשם "דמוקרטיה מהותית" מהי להגדרתם דמוקרטיה מהותית זו ולעומת מה? ישנה הגדרה של דמוקרטיה רשמית (פורמלית) לעומת דמוקרטיה מהותית. ההגדרה של השמאל ובתוכו בית המשפט ניתן לחלק לקרטריונים: ——–
#מטרת קיומה של המסגרת המדינית לטענת השמאל לפי הדמוקרטיה הרישמית: – על השלטון להבטיח את קיומם של כלי המשחק הדמוקרטיים במיוחד את ריבונות העם באמצעות נהלים והסדרים. ואילו לפי הדמוקרטיה המהותית – המדינה קיימת כדי לממש את זכויות האדם.————
#עקרונות דמוקרים מרכזיים לפי הדמוקרטיה הרישמית: – הכרה בציבור האזרחים כריבון המהווה את מקור הסמכות לשלטון, קיומן של בחירות דמורטיות והכרעת הרוב כדרך לקבלת החלטות. ואילו לפי הדמוקרטיה המהותית לטענת השמאל – המדינה עושה זאת באמצעות הגבלת כוחו של השלטון והבטחת קיומן של זכויות האדם והאזרח. כלומר הממשל הוא מטבעו לשיטת השמאל נגד זכויות אדם.————
#מרכזיותם של זכויות אזרח: – לפי חלוקה זאת בדמוקרטיה רישמית זכויות אזרח אינן חשובות. ואילו בדמוקרטיה המהותית – מערכת הערכים במדינה שבה הדמוקרטיה מהותית מבוססת על הכרה בערך האדם בכבודו ובחירותו..
קווים אלו נלמדים בבתי הספר תחת פיקוחו של שר החינוך בנט———
את מי מציע בית המשפט שיהיה אחראי על קיומה של "הדמוקרטיה המהותית"? כמובן את עצמו בלבד כפוסק אחרון ללא ערעור! אם נבחן עד כמה שומר בית המשפט על זכויות אדם ואזרח למשל בתחום שהוא אמור להיות אמון עליו במשפט עצמו נראה שהמצב הפוך בית המשפט נוהג כבמדינות הפאשיסטיות הגרועות ביותר אין למתדיינים זכויות בפני השופטים וודאי שאם הם נאשמים אז הם מיידית נחשבים לאשמים. נבחן טענה זו בעניין בג"ץ – עצם קיום ערכאה כזו שדנה ללא בחינת עובדות ללא הוכחות הינה עולה שלא תתואר והיא שריד של השלטון הקולוניאלי הבריטי שלא הביא לכאן שופטים מקצועיים. נבחן את ההחלטות של אותו בג"ץ זכויות של מי נשמרות? של תוקפים מאפריקה, של מרצחים ערבים. לא זכויות של האדם היהודי הישראלי נשמרות. אלא שזהו נושא לדיון ארוך נפרד.
מה הן ההגדרות המקובלות בעולם לדמוקרטיה רשמית לעומת מהותית? יש לזכור שדמוקרטיה פרושה שלטון העם.
דמוקרטיה מהותית הינה צורת דמוקרטיה בה התוצאה של הבחירות הינה יצוגית של העם. במילים אחרות, דמוקרטיה מהותית הינה צורה של דמוקרטיה הפועלת לפי רצון הנשלטים. למרות שמדינה עשויה להרשות לכל האוכלוסיה להצביע, מאפיין זה אינו בהכרח הקובע את היותה דמוקרטיה מהותית..
בדמוקרטיה מהותית לאוכלוסיה הכללית יש תפקיד אמיתי בהוצאה לפועל של עניינים מדיניים. כלומר המדינה אינה רק מראית עין של דמוקרטיה אלא היא מתפקדת ככזאת בהתאם. ניתן להתיחס לדמוקרטיה זו גם כדמוקרטיה תפקודית. תוצאות הבחירות הנן רק תחילתו של ההליך, אם על העם לשלוט עליו להשתתף יותר בתהליכי קבלות ההחלטות. כך יהיה שלטון העם בידי העם. זה כמובן סותר לחלוטין את טענת השמאל ובתוכו המשפטנים. אסור להשאיר החלטות על ניהול המדינה בידי משפטנים יהיו אלו יועצים משפטיים הפועלים לפי רצון בית המשפט או בית המשפט עצמו. על העם להיות פעיל בקביעת גורלו. ————————————-
ההיפך מדמוקרטיה מהותית הינה דמוקרטיה רשמית (פורמלית) בה הצורות המתאימות לדמוקרטיה קיימות אך אינן מנוהלות באופן דמוקרטי. ניתן לאפיין את ברית המועצות לשעבר כדמוקרטיה רשמית (פורמלית), מאחר והחוקה היתה במהותה דמוקרטית אך המדינה נוהלה על ידי עלית פקידותית. זה דומה מאוד לשלטון הפקידים אצלנו. בדמוקרטיה רשמית או דמוקרטיה של הליכים הינה דמוקרטיה בה לעם או לתושבים פחות השפעה מאשר בדמוקרטיות מסורתיות ליברליות. דמוקרטיה מהסוג הזה מאופיינת בכך שמצביעים בוחרים להצביע לנציגים בבחירות חופשיות ולא יותר מזה.
בדמוקרטיה של הליכים (הדמוקרטיה הרשמית), מניחים שהליך הבחירות הוא לב הסמכות של הנבחרים תוך הנחה שכל הליכי ההצבעה הושלמו כנדרש. בדמוקרטיה של הליכים קיימים רק המבנים והמוסדות הבסיסיים. תנאים אלו מתקיימים בישראל. בישראל ישנה כנסת אחת קטנה של מאה ועשרים חברים שאינה יכולה מפאת קוטנה והנושאים הרבים שעליה לטפל בהם לתפקד תוך קשר עם הבוחרים. בדמוקרטיות בעולם הפרלמנים גדולים הרבה יותר ביחס לאוכלוסיה ובדרך כלל יש גם פרלמנט נוסף הוא הפרלמנט העליון המפקח על הכל. בדמוקרטיה של ההליכים – זו הרשמית, הנציגים הנבחרים משתמשים בהליכי ההצבעות כדי לשמור על מעמדם כנגד רצון העם. כך מונעים הם דמוקרטיה מלאה. דמוקרטיה של הליכים שונה מדמוקרטיה מהותית המתקיימת בעזרת השתתפות שווה של כל הקבוצות בחברה בהליך המדיני. כלומר אכן ישנן דמוקרטיות רשמית ומהותיות כפי שטוען בית המשפט, אך הכונה הפרוש של מושגים אלו שונה לחלוטין ואף הפוך מאלו שהוצגו על ידי בית המשפט. הפרוש האמיתי של דמוקרטיה מהותית הוא שהעם באמת שולט. לעומת זאת הפרוש שנותן לזה בית המשפט הוא, שהוא בית המשפט צריך לשלוט ולקבוע ללא עוררין כיון שהוא בעל הערכים העליונים בניגוד לאוכלוסיה.
בישראל הדמוקרטיה אכן רק רשמית היא דמוקרטיה של הליכים אך לגמרי לא מהסיבות שמונה אותם השמאל בראשות בית המשפט אלא להיפך. שופטים עושים כדי לגרום לנו לחשוב באופן מוטעה בעזרת הצגת הדברים שלהם. שופטים הרי רגילים לגנוב דעת, לגרום לאחרים לחשוב באופן מוטעה. אין בישראל דמוקרטיה מהותית לכן אפשר להטעות את הציבור בקשר למהותה (של המהותית). בישראל ישנם רק המוסדות הבסיסיים ביותר, לכן יכולים שופטים לקבוע בזלזול שתוצאות הבחירות הן רק פורמליות. משמע כיון שהדמוקרטיה הינה חלקית וחלשה הם עושים לבטלה כליל ולא להתחשב ברצון העם – לקחת ממנו את כבשת הרש. זאת תוך הצהרות הפוכות שהם אלו הדואגים לדמוקרטיה. אילו היו בארץ יותר מהמוסדות הבסיסיים ניתן היה גם לפקח על המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט (גם על הממשלה) ובזאת שופטים אינם מעוניינים כלל.
דמוקרטיה, תקשורת וכסף
הדמוקרטיה נתפסת אצל שפנגלר כנשק פוליטי בידי בעלי ההון. אלה בתורם, משתמשים באמצעי התקשורת במטרה להשפיע על המערכת הפוליטית. לדעתו של שפנגלר, הדמוקרטיה היא בעצם שלטון בעלי הממון, אשר עושים שימוש בכספם לצורך צבירת עוצמה פוליטית, אולם מציגים תהליך זה כחלק מחופש הבחירה לשיפור איכות החיים של כלל האזרחים בחברה.
שפנגלר טוען כי עקרונות הבסיס של השיטה הדמוקרטית כגון : שוויון אזרחי, זכויות טבעיות, זכות הצבעה לכל,ותקשורת חופשית כולם משמשים כמסווה למלחמת מעמדות בין המעמד הבורגני לאריסטוקרטיה.
המונח חופש מקבל משמעות שלילית בהיותו מחסום לקיומה של מסורת. בהתאם, חופש עיתונות דורש אמצעים כספיים ובעזרתם ניתן להשפיע על התכנים התקשורתיים. חופש הבחירה גורר לתעמולה אשר עוצמתה רבה יותר כאשר היא נתונה בידיהם של העשירים. חופש העיתונות מקבל גם הוא משמעות שלילית בטענה שבאמצעות הכסף של בעלי אמצעי התקשורת לא ישמש להפצת דעות אלא ליצירתן של דעות מוכוונות.
שפנגלר רואה את השלב האחרון של תרבות דמוקרטית כמאבק על העוצמה השלטונית בין קבוצה מצומצמת של אילי הון. מצב זה לא נתפס בעיניו כשחיתות או ניוון מערכתי אלא כשלב הכרחי בדרך לסופה של תרבות.
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%A7%D7%99%D7%A2%D7%AA_%D7%94%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%91#%D7%93%D7%9E%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%94,_%D7%AA%D7%A7%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%95%D7%9B%D7%A1%D7%A3
ברור שאת צודקת בעניין חשיבות שלטון הרוב, אבל נניח שהרוב יחליט שכל המיעוט נכנס לכלא כי ״בא לו״ – זה מותר? ברור שלא. יש גם למיעוט זכויות. איפה עובר הקו? כרגע, בישראל, נכון שהכנסת תקבע.
חייבים להיות זהירים עם העובדות – בשמאל אבל גם בימין.
אם מקבלים את התזה שלך שהשופטים מזלזלים בכנסת, אז נכון שצריך לרסן אותם. אבל לא. הם פשוט מצייתים לחוק יסוד כבוד האדם, שמגביל חקיקה של הכנסת. חוק היסוד הזה קובע שחוק שסותר אותו צריך רוב של 61 ונוסח החוק צריך לציין במפורש שהסתירה נעשתה במודע. ברגע שהכנסת תשנה את חוק היסוד (ברוב של 61), השופטים יפסיקו לפסול חוקים. למה אנחנו מסתבכים עם ״פסקת התגברות״? אני לא יודע.
אני גם לא מסכים עם הזיהוי המוחלט של בכירי מערכת המשפט עם השמאל. את לא תראי את הרטוריקה של דמוקרטיה ״מהותית״ ו״פורמלית״ בנאום היועץ המשפטי או בפסיקות שלהם. היועץ המשפטי מנדלבליט והמפכ״ל לשעבר אלשייך (מתנחל דתי) – שני אנשים שבוודאי אינם שמאלנים. אגב, גם ברטוריקה של המרכז (להבדיל מהשמאל), לא תראי כאלה התבטאויות.
ביום שמישהו בעולם יחוקק חוק כזה, תעדכן אותנו.
עד אז אנא חסוך מאיתנו דמגוגיה ברמת גן ילדים
למה לא מקימים גוף חקירה כדי לבדוק אחת ולתמיד את שאר גופי החקירה והמשפט
נכון, גוף כזה צריך להיות מתוך נבחרי העם. למשל ועדת חוקה חוק ומשפט, אך זה גדול עליה. לכן במשטרים דמוקרטיים תקינים ישנו בית נבחרים גבוה. גוף כזה חייב לקום גם בישראל. מקום מושבו צריך להיות על הגבעה העליונה בגבעת רם – היא מקום מושבו הנוכחי של בית המשפט העליון!
למה לא מקימים גוף חקירה שיבדוק אחת ולתמיד את ההאשמות כלפי שאר גורמי החקירה והמשפט
החשודים בתפירת תיקים ורדיפה פוליטית בעבר ובהווה.
שיתנקו מאשמה או ימצו את הדין
הרי מי שאמונים על חקירות בעצמם לא יתנגדו לבדיקה ושקיפות
נכון, גוף כזה צריך להיות מתוך נבחרי העם. למשל ועדת חוקה חוק ומשפט, אך זה גדול עליה. לכן במשטרים דמוקרטיים תקינים ישנו בית נבחרים גבוה. גוף כזה חייב לקום גם בישראל. מקום מושבו צריך להיות על הגבעה העליונה בגבעת רם – היא מקום מושבו הנוכחי של בית המשפט העליו
אולי
שקרנות עיוות המציאות של השמאל
כמה שקרנות כמה עיוות המציאות אפשר בהצהרה אחת! שלטון החוק??? כל מה ששופטים עושים הוא בעיני השמאל "שלטון החוק" גם אם הם פורעי חוק הרי שופטים הם אלה שאינם מקיימים את החוק החוק הינו כפי שכתוב בספר החוקים, כפי שהכנסת חוקקה. החוק נכנס לתוקפו באם יש רוב לחוקקו לעומת מתנגדים לו אם ישנם. לכן חוקי הכנסת הם ביטוי לרצון העם ברובו מה שאינו מוצא חן בעיני האופוזיציה והמשפטנים הדוגלים בה. הם שופטים מחליטים על דעת עצמם לפסול חוקים שהכנסת חוקקה. הם מתנהגים כאילו אין חוקים. אך זה אינו הכל, איש לא הסמיך את בית המשפט לעשות זאת! לגוף שלטוני מותר לעשות רק מה שהחוק הסמיכו מפורשות. לכן פעמיים השופטים הם פורעי חוק. התרוץ המגוכך לכך הינו שדמוקרטיה איננה שלטון הרוב אלא שלטון הערכים שלהם כמובן. בניגוד לטענה שקרית זאת דמוקרטיה פרושה שלטון העם ושלטון העם פרושו רוב העם, לכן מתקיימות בחירות כדי לקבוע מי ישלוט לפי רצון רוב העם! זאת גם אם היועץ המשפטי מנדנבליט שואף להבחר לשופט על ידי השופטים והוא רוצה להשביע את רצונם.
פסקאת התגברות? באמת אין צורך בה כי היא רק תתן גושפנקא לבית המשפט כאילו מעשי השופטים פורעי החוק שאין גבול לחוצפתם הם חוקיים. במקום זאת יש לחוקק את חוק יסוד החקיקה ולקבוע מפורשות שאסור לשופטים לפסול חוקים לכל היותר אולי מותר להם להעביר ביקורת על חוקים ולהמליץ דבר זה או אחר. החוקים הקיימים צריכים להספיק לכך שלשופטים אסור לנהוג בניגוד לחוק, אך שופטים הם פורעי חוק חוצפנים. לחוק צריכה להתוסף פסקאת עונש חמור. העונש צריך להיות פיטורין מיידיים ללא פיצויים, ללא גמלא וקנס כבד!
בנתיים כיון שבית המשפט שם את עצמו מעל לכנסת, הוא השליט את עצמו על העם. כאשר מתנגדים לרודונות השופטים מייד הם מזכירים את הדמוקרטיה שהיתה גרמניה ואת הנאצים שביטלוה. אכן ישראל היא דמוקרטיה והמשפטנים עושים הכל לבטלה לבטל את הכנסת ולא לאפשר לה לשלוט. זה בדיוק כפי שהיטלר עשה כאשר ביטל את הפרלמנט.
מדהים, מסתבר שההר הוליד עכבר. הפגנה, צעקות, אנשי משפט מזועזעים, התלהמות. ואז לאט לאט מגיעות תגובות של אנשי חוק, עורכי דין, משפטנים, ואפילו פוליטיקאים שלא מתים על ביבי, שלא מבינים על מה המהומה. בית המשפט היה לנטל , הפך לשנוא נפשם, ששכח את מעמדו. רצה להפוך לשליט המדינה. בית המשפט הפך למפלצת בעיני מביני עניין. הבלון של לפיד התפוצץ, החסינות היא לא מה שניסו בכל מחיר להציג אותה. החסינות עיצבנה את השמאל, זה לא החסינות, זה ביבי. רק ביבי.
כמה נקודות:
1. שופטים הם הס"כ עורכי דין, ולאו דוקה המשובחים שבהם
2. מאיפה המושג "שופט עליון" ? למה לא שופט בכיר כמו שיש רופא בכיר ( מקצוע לא פחות חשוב.. )
3. בישראל כמות מטורפת של פי 6 עו"ד לאלף תושבים ביחס לאירופה.