כשפעילי זכויות באמת לחמו על זכויות: לזכרו של רוברט ברנשטיין

ארגון 'Human Rights Watch' שייסד פעל למען ערכי החירות והדמוקרטיה, אך כשהעביר את המושכות לדור הבא השתלטה עליו הטייה אנטי-ישראלית

מחויבות לערכים אוניברסליים. רוברט ברנשטיין | צילום מסך

את רוברט (בוב) ברנשטיין פגשתי לראשונה בשנת 2004, כאשר מכר משותף שכנע אותו לשמוע מה יש לי להגיד על הארגון אותו הקים – 'Human Rights Watch'. מיד עם כניסתי למשרד, הוא ירה: "איש צעיר (הוא עצמו היה אז בן 81), יש לך חמש דקות להסביר את עצמך". הוא הקשיב לדברים שאמרתי, אולי כמה דקות מעבר להקצבה, עיין במסמכים שהגשתי לו והראה לי את הדלת.

חמש שנים לאחר מכן, בין השאר בעקבות שיחות רבות שקיימנו, פרסם בוב טור דעה בעיתון ה'ניו-יורק טיימס' בו האשים את הארגון שהוא עצמו הקים בניצול המשאבים והכוח שצבר למתקפה על דמוקרטיות מערביות, במקום על דיקטטורות. ההאשמה המרכזית שהשמיע ברנשטיין נגד HRW הייתה בשל הקמפיין שהוביל הארגון בניסיון להפוך את ישראל למדינה מבודדת.

ב-15 השנים לאחר פגישתנו הראשונה עד למותו לפני שלושה שבועות, נפגשנו עוד פעמים רבות. בניגוד לרבים אחרים שניצלו בציניות את שיח "זכויות האדם", הבנתי שעומד מולי אדם בעל מחויבות כנה לערכים האוניברסליים של חירות ודמוקרטיה. עבור בוב, ההכרה שהארגון אותו הקים והאנשים שבחר להוביל אותו בוגדים בערכים אלו הייתה קשה מנשוא, ואני הייתי מבשר הבשורה הראשון.

ג'ראלד שטיינברג (מימין) ורוברט ברנשטיין, 2011 | NGO Monitor

בשנות השבעים, בתור מנכ"ל חברת ההוצאה לאור Random House, ברנשטיין היה מבקר במוסקבה כדי לחתום על חוזי תרגום לספרים, אך בפועל נשאר שם גם למטרות אחרות. זו הייתה תקופה בה האמריקאים והסובייטים חתמו על "מסגרת הלסינקי", שנועדה להסדיר (לפחות על הנייר) את מצב זכויות האדם במזרח אירופה תמורת הכרה אמריקאית בשליטת הסובייטים שם. לאחר מפגשים עם גולים ומתנגדי משטר סובייטים, החליט בוב להקים גוף לניטור הפרות זכויות אדם בשם Helsinki Watch (שלימים נודע כ-HRW). כך העניק ברנשטיין משמעות מעשית להסכם הלסינקי, תוך שהוא מפרסם את כתביהם הפוליטיים של אנדריי סחרוב, נתן שרנסקי ואסירים פוליטיים נוספים.

מחויבותו של ברנשטיין למטרה הביאה תוך כמה שנים את HRW להיות אחד השחקנים המשמעותיים ביותר בזירה הבינלאומית. באמצעות כוח השכנוע שלו, הוא גרם לעיתונאים ואנשי אקדמיה, פוליטיקאים ובעלי ממון להצטרף אליו למאמץ. רבים מהמצטרפים היו יהודים אמריקנים ליברליים, כאשר הנושא המרכזי (אך לא היחיד) היה הטיפול באסירים פוליטיים תחת משטרים טוטליטריים.

בניגוד לארגון 'אמנסטי' שצמח במקביל ועסק בעיקר בקמפיינים והפגנות, ברנשטיין וחבריו התמקדו במחקר. הם הקימו סניף שעסק בדיקטטורות באמריקה הלטינית, וכך התקבע HRW כארגון בינלאומי העוסק בהפרות זכויות אדם ברחבי העולם. המחקרים אותם פרסמו מילאו חלל במוסדות הבינלאומיים, שהיו אמורים לעשות בעצמם את הניטור הזה. עם הזמן, גילו הבכירים ב-HRW שהדו"חות שלהם סייעו לעצב את האג'נדה של ועדת זכויות האדם של האו"ם (בשמה הקודם עד 2006).

הטעות הגדולה

עם סיומה של המלחמה הקרה ונפילת המשטרים הצבאיים באמריקה הלטינית, ברנשטיין החל להיות מעורב במפלגה הדמוקרטית בארה"ב (היה אחד מתומכיו הראשונים של הסנטור הצעיר ברק אובמה) והשאיר את ניהול הארגון לצוות המקצועי. בשנת 1993 מונה לתפקיד מנכ"ל הארגון החדש קן רות', משפטן חלקלק בוגר אוניברסיטת ייל, שמכהן בתפקיד זה עד היום.

לימים, ברנשטיין הודה שהעסקת רות' הייתה "אחת הטעויות הגדולות ביותר" שלו. כבר בתחילת תפקידו, רות' הראה ניכור כלפי ישראל והפך את האובססיה נגדה למיקוד המרכזי של HRW תוך שהוא ממנה מספר פעילים אנטי-ישראליים לתפקידי מפתח. וכך, במקום התמקדות בזכויות אסירים פוליטיים במשטרים חשוכים, הפכו רות' וחבריו למומחים מטעם עצמם לחוקי המלחמה, והחלו לנצל זאת כדי לרדוף פוליטית את מדינת ישראל.

קן רות' | Hildenbrand / MSC

במהלך גל פיגועי ההתאבדות בראשית שנות האלפיים, HRW הוביל קמפיין נרחב נגד ישראל, כאשר השיא היה בהשתתפות הארגון בוועידת דרבן הידועה לשמצה, שהוגדרה על ידי רבים כאחד האירועים האנטישמיים ביותר שהתקיימו אי פעם בחסות פורום בינלאומי. מספר חודשים לאחר מכן, בעקבות הלחימה בג'נין במבצע 'חומת מגן', היו אלו אנשי HRW שפתחו בקמפיין להטלת אמברגו על מדינת ישראל.

הראיות, כפי שפורסמו בזמנו במחקר של NGO Monitor, הראו ש-HRW המציא האשמות בדבר הפרות זכויות אדם נרחבות של הצבא הישראלי, במקביל לפרשנות שגויה (וגם בזדון) של החוק הבינלאומי. אך דבר לא עצר את HRW מלהפיץ אותן לעיתונאים, בכירים באו"ם ובאירופה ואנשי אקדמיה. כך קרה גם במלחמת לבנון השניה (2006), במבצע 'עופרת יצוקה' (2008) ובדו"ח גולדסטון (2009), וכמובן ב'עמוד ענן' (2012), 'צוק איתן' (2014) ובהפגנות על הגדר בעזה (2018-19). בכל המקרים האלה, הפעילות של ארגון זכויות האדם הגדול בעולם הייתה די צפויה בכל הנוגע נוגע לישראל.

השתלטות עוינת

למרות שברנשטיין סיים את פעילותו ב-HRW, הוא נשאר כחלק מהוועד המנהל בניסיון למזער את הנזק. אך בכל פעם שניסה, הוא נחסם. כאשר תורמים רבים שתמכו בו בעבר הפסיקו לתרום, נוצר משבר חמור בארגון. רות' שלח את שרה לי-וויטסון, מנהלת בכירה ופעילה אנטי-ישראלית, לביקור גיוס תרומות סודי בערב הסעודית. המטרה כמובן לא הייתה להתייחס להפרות החמורות של זכויות האדם שמתבצעות בממלכה, אלא לגייס כסף על מנת להתנגד "לקבוצות לחץ פרו-ישראליות בארה"ב, האיחוד האירופי והאו"ם".

וויטסון נשלחה גם ללוב, שם הכריזה על בני משפחת קדאפי כ"רפורמטורים של זכויות אדם". באופן מקרי, בדיוק בנקודה הזאת, HRW הפסיקו לפרסם לציבור את רשימת התורמים שלהם. זמן קצר לאחר מכן, ג'ורג' סורוס, שחולק את האובססיה האנטי-ישראלית עם רות', תרם ל-HRW מאה מיליון דולר. בכך הושלמה ההשתלטות העוינת על הארגון שהקים ברנשטיין.

במקביל, הנהלת הארגון הגבירה את תמיכתה בקמפיין ה-BDS והלוחמה משפטית נגד ישראל, תוך העסקת פעילים פוליטיים החולקים את אותה האובססיה, כמו שרי באשי (מנכ"לית ארגון גישה לשעבר) ומיודענו עומר שאקיר. תהליך זה הביא לירידה חדה באמינות הארגון, במיוחד בכל מה שקשור למזרח התיכון.

ברנשטיין נכנע לבסוף, ובעשור האחרון לחייו הקדיש את כוחו ליצירת ארגון חדש בשם Advancing Human Rights. המיקוד היה הפעם ב"אסירי סייבר" שמאתגרים משטרים דיקטטוריים דרך האינטרנט, בדומה לאסירים הסובייטים בשנות השבעים שהיו מפרסמים את כתביהם הפוליטיים ומעבירים אותם מיד ליד. אפילו בגילו המופלג, בוב שמר על אמונה והתלהבות שבסוף הערכים האוניברסליים של חופש, הוגנות וכבוד אנושי ישלטו בעולם.


פרופ' ג'ראלד שטיינברג הוא נשיא מכון המחקר NGO Monitor ומרצה בחוג למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

3 תגובות למאמר

    1. כמו מבני גנץ ואישתו הפעילה באירגון ווטש, הנוכל אהרון ברק וכו'

  1. מה שהכי מצחיק שהאו"ם עצמו הפריך את הטענות שלהם פעם אחת, בחומת מגן ומצא שהלחימה בג'נין הייתה לחימה בנויה רגילה 20 חיילים גיבורים ו 52 או 56 מחבלי אשף הרוגים

    אבל כמובן לא נוכל לצפות לדבר כזה שוב