גורל, מאבק וערכים: שנה למותו של צ'רלס קראוטהמר

צ'רלס קראוטהמר היה אחד הפרשנים הפוליטיים החשובים בדורו, לא רק בגלל מה שכתב אלא בעיקר בגלל איך שחשב

הכרה בחולשת האדם. צ'רלס קראוטהמר | צילום מסך

לחצו כאן להורדת גרסה נוחה להדפסה וקריאה

צ'רלס קראוטהמר, שהלך לעולמו בחודש יוני בשנה שעברה בגיל 68, היה הפרשן הפוליטי החשוב ביותר של העידן שלאחר המלחמה הקרה. למעשה, הוא זה שנתן לאותו עידן את שמו. במאמר שפרסם בכתב העת 'Foreign Affairs' בשנת 1990, הוא ציין את לידתו של רגע ייחודי בהיסטוריה, בו אמריקה עמדה לבדה ללא אתגרים משמעותיים מבחינה פוליטית, כלכלית ותרבותית. במאמרים וטורים אחרים בהמשך, קראוטהמר שרטט מדיניות חוץ של ראליזם דמוקרטי באמצעותו תוכל ארה"ב להאריך את אותו רגע ייחודי, כחלק מהמטרה השאפתנית (והשנויה במחלוקת) אותה הגדיר כ"שליטה אוניברסלית".

אך קראוטהמר היה גם מבין הראשונים לטעון כי אותו רגע מיוחד עומד כנראה בפני סיום. בשנת 2008, המלחמות במזרח התיכון דשדשו, רוסיה של פוטין פלשה לגיאורגיה והמשבר הכלכלי העולמי ערער את הביטחון בהנהגה אמריקנית גלובלית. קראוטהמר ביטא אז בכתביו ונאומיו את החששות בקרב השמרנים מפני העתיד שיביא עמו ממשל אובמה.

במילים אחרות, צ'רלס קראוטהמר היטיב לבטא יותר מכל אחד אחר את רוח ההיסטוריה, וחייו האישיים הדגימו את הזרמים הפוליטיים של התקופה. קראוטהמר היה חלק מדור הבייבי-בומרז שהחלו את חייהם הבוגרים כדמוקרטים שגדלו על ברכי לינדון ג'ונסון ו'החברה הגדולה', וסיימו אותם כשמרנים רפובליקנים בסגנון רונלד רייגן. ילדים רבים שגדלו בשנות השישים, מימין ומשמאל יחדיו, חלקו את המחויבות לחירות הפרט. קראוטהמר, בן להורים שנמלטו מהרייך השלישי, למד מהם את הטבע של משטר טוטליטארי, את אימי הפשיזם והקומוניזם ואת הצורך בציונות.

חייו הציבוריים כאינטלקטואל היו מקבילים לקשת ההתפתחות של הפוליטיקה האמריקנית, מעלייתו של רייגן ועד לעלייתו של טראמפ. אך מי שנחשב לאחד מבכירי המלומדים השמרנים לא תמיד חש בנוח בתוך התנועה השמרנית.

כאשר אוסף כתביו הראשונים ראה אור ב-1985, ב'נשיונל רוויו' היו חשדנים. "צ'רלס קראוטהמר כל כך מחושב שהוא גורם לג'ורג' וויל להראות כמו מתאבק בבוץ", כתב אז אחד מהמבקרים בכתב העת. "שיקול הדעת שלו מביט ממרחק על השמאל והימין, ונראה כי הוא מבטא את המרכז הפוליטי בכל הנושאים". שלושה עשורים לאחר מכן, בספר שהתפרסם לאחר מותו של קראוטהמר ונערך בידי בנו דניאל, ב'נשיונל רוויו' כבר לא היו כל כך מאופקים. "בנוף להיותו ספר יוצא מן הכלל, זהו שירות לציבור: המשך נייד של צ'רלס עצמו", כתב אז ג'יי נורדלינגר.

כיצד ניתן להסביר את השינוי הזה בגישה? כיצד הפך קראוטהמר מליברל דמוקרטי לשמרן רפובליקני? התשובה שהוא עצמו נתן לעתים קרובות כאשר נשאל איך התגלגל מכתיבת נאומים עבור סגנו של קרטר, וולטר מונדייל, להופעות מדי ערב ברשת 'פוקס' הייתה: "הייתי פעם צעיר".

אך אידאולוגיית נעורים ההופכת בהדרגה לראליזם בוגר אינה מספרת את כל הסיפור. למעשה, קראוטהמר תמיד היה מציאותי לגבי טבע האדם והפוטנציאל הטמון בו. אז אם היה שמרן, באיזה סוג של שמרן מדובר? חייו, הקריירה שלו, האבולוציה הרעיונית שעבר והרקע הפילוסופי, מזכירים לנו כי קראוטהמר היה חשוב לא רק בגלל הגותו, אלא בגלל הדרך בה חשב וכתב.

שלושה דברים אפיינו את חייו של צ'רלס קראוטהמר: גורל, מאבק ופלורליזם. הביוגרפיה שלו וההיווצרות של רעיונותיו הציבוריים הם סיפור השילוב בין שלושת המרכיבים האלה.

***

"אני רואה את החיים כתאונה אחת גדולה", אמר פעם, והאירועים הגורליים החלו עוד בטרם נולד. אמו של צ'רלס, תיאה הורוביץ, נולדה באנטוורפן בראשית שנות העשרים, והפלישה הגרמנית ב-1940 שלחה את משפחתה היהודית לגלות בניו-יורק. אביו, שולים קראוטהמר, נמלט גם הוא מהנאצים אחרי שפלשו לצרפת. הם נפגשו במהלך ביקורה של תיאה את הוריה בהוואנה, שם שהו בשל דחיית אשרת הכניסה שלהם לארה"ב.

שולים היה מנהלו של מפעל ליהלומים עבור הצבא האמריקני. הם נישאו והחלו חיים משותפים שלקחו אותם מסביב לעולם. אחיו של צ'רלס, מרסל, נולד בריו דה-ז'נרו ב-1946, ארבע שנים לפני שצ'רלס נולד בניו-יורק. המשפחה עברה למונטריאול כאשר היה בן חמש, אך חזרה מדי קיץ ללונג איילנד.

הבית היה בית יהודי אורתודוקסי והשפה המדוברת בו הייתה צרפתית. "בסוף חייו, אבי דיבר תשע שפות שונות, ובסוף האמיתי של חייו דיבר את כולן בבת אחת", סיפר צ'רלס בראיונות. "המוטו שלו היה: 'אני רוצה שתדע הכל'. אתה לא חייב לעשות את הכל אבל אתה חייב לדעת את הכל".

בגיל 20, קראוטהמר היה כבר סטודנט באוניברסיטת מקגיל, שם החל לאמץ את הפוליטיקה של הפלורליזם. כאשר קרא את 'ארבע מסות על חירות' של ישעיה ברלין "ערפל גדול שהורכב מהתלהבות נעורים, היבריס ותמימות, הוסר לפתע", סיפר. "נשבעתי אמונים כתומך של ממשלה מוגבלת וחוקתית – רעיון שנחשב באותה תקופה כפגום ומתועב".

בשנתו האחרונה באוניברסיטה הפך לעורך עלון הסטודנטים, שבוע לאחר שהאגודה פיטרה את העורך הקודם בטענה שהעיתון "חסר מעוף והומור ומלא במאואיזם בלתי נסבל". המאמר הראשון של קראוטהמר בעיתון נשא את הכותרת "סופו של המונולית", והדגיש את החשיבות של מגוון דעות.

עבור קראוטהמר, משמעותו של המרכז הפוליטי לא הייתה נקודת אמצע רעיונית בין שני צדדים דומים יחסית. לטענתו, מרכזיות משמעותה "לבחון כל עמדה ודאית בחשדנות תוך הכרה (מצערת ומוצקה כאחת) באי-שלמותו של האדם ובמגרעות של מוסדות, והטבע הטראגי של ההיסטוריה".

לאחר מכן עבר קראוטהמר להיות תלמיד מחקר באוקספורד, שם המשיך להתעמק בשורשי המחשבה המדינית. הוא חקר את ג'ון סטיוארט מיל, שספרו 'על החירות' הפך להיות טקסט מכונן עבורו. המנחה שלו באוקספורד היה ג'ון פלמנאץ, שהעיר לקראוטהמר על אחד מחיבוריו כי הוא "לא בטוח לגבי היצירתיות שלך, אבל אתה בהחלט יצירתי באיות". "זה העמיד אותי במקומי", סיפר קראוטהמר, "אך לקרוא ביחד איתו במשך שנה שלמה הייתה התנסות ראשונה בהרחבת האופקים בתיאוריה פוליטית. התקופה הזו נשארה עמי לכל החיים".

הרקע החינוכי של קראוטהמר כמי שגדל כילד בחבר העמים הבריטי לא רק השפיע על ההתפתחות שלו, אלא גם סייע לבדל אותו מעמיתים עתידיים בתנועה האינטלקטואלית השמרנית באמריקה. שמרנים אמריקנים רבים (ולמעשה החלק הארי שלהם כיום) שואבים השראה מהאבות המייסדים ומהצהרת העצמאות, ובהתאם לכך מציעים טיעונים במסגרת המושגית של זכויות טבעיות. למרות שהיגר לארה"ב ולא נולד בה, להוגה ליאו שטראוס יש תרומה גדולה להיווצרות אופן המחשבה הזה.

אך קראוטהמר לא היה מחסידיו של שטראוס. "שמרנות אמריקנית בסגנון שטראוס בכלל לא הייתה חלק מהשיח באוקספורד", סיפר בראיון. "עסקנו בעיקר בפילוסופיה אירופאית. זה לא היה שטראוס שהיית צריך לטעון נגדו אלא הֵגֶל, מרקס, רוסו. זה מה שהניע אותנו אז. גיליתי את שטראוס רק מאוחר יותר, אבל הייתי כבר מבוגר מדי כדי לספוג אותו".

קראוטהמר גם לא היה ליברטריאן. הוא אמנם העריך את ההגות הליברטריאנית והגדיר את רוברט נוזיק כ"גאון פילוסופי", אך התורה בכללה לא הייתה מספקת עבורו:

ליברטריאניזם הוא סוג של פירוש מילולי לכתבי ישעיה ברלין או ג'ון סטיוארט מיל, כמעט על סף הפונדמנטליזם הדתי. זו תורה מעניינת ומבוססת, אך היא לא מצליחה לתפוס את נפש האדם ומייצרת מציאות של עיוות פילוסופי. תמיד חשבתי שזו ביקורת טובה וחיונית על שמרנות, אך היא אינה פילוסופיה שולטת מכיוון שהיא מוגבלת ודלה מדי. היא צריכה לקחת בחשבון את מדינת הרווחה המודרנית ואת העובדה שאיננו חיים בתוך רפובליקות זעירות. החוקה האמריקנית, למשל, היא גרסה מתוחכמת של מיל: היא מכירה בתפקיד שיש למדינה ומנסה להגביל אותו בתוך משטר של חירות. אם אתה מכוון לאינדיבידואליזם טהור, בסוף תגיע כנראה לפונדמנטליזם בלתי ישים לחלוטין"

קראוטהמר שתה לרוויה את הרוח האנטי-תיאולוגית של הפילוסופיה הבריטית, והיה חשדן ואף עוין לכל גילוי של מטפיזיקה. "מעולם לא הבנתי מושגים כמו 'משפט הטבע' או 'זכויות טבועות'", אמר. "אני זוכר שלקחתי הרבה סמינרים באוקספורד בנושאים האלה, אך אף פעם לא הצלחתי להבין את הבסיס עליו הם עומדים. מי מגדיר מה נחשב לטבעי? זה היה נראה לי דבר שרירותי לחלוטין, ואני לא ממש אוהב פילוסופיות שמתחילות עם צווים שרירותיים".

אז היכן הוא מצא את הבסיס לחירות אישית? קראוטהמר סיפק רמז לכך כאשר סיפר בראיון שהוא מעדיף את המושג "Inalienable" (שלא ניתן להעברה) על פני "טבעי". זכויות, כך טען, הן חלק בלתי נפרד מהאישיות של אנשים רציונליים ובעלי בחירה. הוא הלך בעקבות אמונתו של קאנט לפיה בני אדם הם תכלית בפני עצמם ולא אמצעי. "החשיבות של עקרונות קאנטיאנים לתרבות שלנו היא עצומה", כתב. "אין ולא היה אף פשע שלא ניתן לתרץ בשם העתיד ונגד אלה החיים בהווה".

ואכן, ככל שלומדים את קראוטהמר כך מגלים את טביעות האצבע של קאנט ברקע. הוא נמצא שם בהבחנה שעשה קראוטהמר בין טבע אמפירי למחשבה סובייקטיבית, בהערכה שלו לעידן הנאורות ולרעיונותיו ובשימוש שעשה בנימוקי היגיון כדי לבסס כליים אתיים להתנהגות. הקשיבו למשל להצהרה שנתן בוועידת הנשיא לביו-אתיקה בשנת 2002:

אנחנו רוצים להוריש לילדינו עולם מוסרי, עולם שאנו חושבים שיהיה ראוי לחיות בו. אך אנחנו עלולים לסכן את האיזון המוסרי בעולם על ידי שבירת החוקים אותם שמרנו במשך דורות כדי שאנשים כמוני יהיו יכולים ללכת"

כאשר עבד על התזה שלו, קראוטהמר חווה התפכחות מפילוסופיה ונסע לבקר חבר שלמד רפואה באוניברסיטת הרווארד, תכנית אליה התקבל בעצמו בעבר. "גילתי בחדרו מדף ספרים שריתק אותי. היו שם הרצאות על אנטומיה, קרדיולוגיה וכן הלאה. חשבתי לעצמי שמי שיצליח ללמוד את כל זה יבין באמת את המציאות באופן שלא ניתן להפרכה". קראוטהמר בירר באוניברסיטה אם הרישום עדיין בתוקף, ו"שבועיים לאחר מכן מצאתי את עצמי בבוסטון, בהרצאה על אנזימים". השנה הייתה 1972.

במהלך חופשת הקיץ של אותה שנה, לאחר משחק טניס עם חברים, קראוטהמר הניח את ספריו על שפת הבריכה בקמפוס וצלל אל המים. "ידעתי מיד שמשהו קרה", סיפר. "לא הייתי מסוגל לזוז, והבנתי את המשמעות של זה". הוא מצא את עצמו משותק בתחתית הבריכה: "לא הייתה פאניקה או התרגשות, לא ראיתי את האור וחיי לא עברו מול עיניי". הוא נחבל בראשו וספג פגיעה בחוט השדרה. חברים משו אותו מהמים, ושני הספרים שנותרו על שפת הבריכה היו מבוא לנוירולוגיה ו'חיי האדם' של אנדרה מאלרו.

הוא היה מאושפז במשך 14 חודשים. "ביליתי את השנה הזו כולה בטיפולי פיזיותרפיה. התעמלתי והשבתי את כוחי", סיפר. "זה לקח הרבה מאוד זמן. זה היה יום שלם, שמונה שעות ביום על המזרן, מתאמן ומרים משקולות. בערב הייתי לומד". מוריו ארגנו לו הדרכה מיוחדת. "בתוך כמה ימים הופיע בחדרי בבית החולים מרצה להמטולוגיה, מיד אחרי שהרצה בפני בני כיתתי בקמפוס. הוא העביר לי שיעור והקרין את השקופיות על התקרה מעליי". כתב. "שכבתי מרותק למיטה אבל הם המשיכו ללמד כאילו הכל היה נורמלי". שלוש שנים לקחו לו ללמוד מחדש איך לכתוב.

בשנה השלישית ללימודים, הוא הצטרף בחזרה אל חברי כיתתו והתחתן. ב-1975 השלים את התואר ומונה לפסיכיאטר הראשי בבית חולים במסצ'וסטס. הוא היה אסיר תודה על החינוך הרפואי שקיבל: "העבודה כרופא לימדה אותי על סבל אמיתי, ועל ההבדל בינו לבין צורות אחרות של ייסורים. החיים בצל כפסיכיאטר גמלו אותי מהצורך של אדם צעיר באמת הקשה", כתב. אך לבסוף הוא הגיע למסקנה שלא יוכל לבלות את כל חייו כרופא.

מספר חודשים בטרם סיום תפקידו, אחד מהמרצים שלו מונה על ידי הנשיא קרטר כראש סוכנות פדרלית חדשה לפיקוח על מוסדות בריאות הנפש. קראוטהמר הציע את עזרתו והצטרף אליו. בשנת 1978, משפחת קראוטהמר עברה לוושינגטון. "כאשר עזבתי את הפסיכיאטריה והתחלתי לכתוב (צעד שאבי סבר שאינו מחושב), לא עשיתי זאת מתוך חרטה על שבע השנים שהעברתי בתחום הרפואה. אלו שנים אותן אני נוצר ומודה על כך שהרחיבו את הרגישות שלי. עשיתי זאת בגלל שהרגשתי שההיסטוריה מתרחשת מחוץ לחדר הטיפולים", הוא נזכר בנאום ב-2003. "ההיסטוריה הזו עוצבה באמצעות מלחמת רעיונות ואני רציתי להיות בזירה. לא עשיתי זאת לשם ההנאה האינטלקטואלית אלא כי היו דברים שהיה חשוב להגיד, דברים שהיה חשוב להגן עליהם".

קראוטהמר והנשיא רייגן, 1986 | Mary Anne Fackelman

בזמן שכיהן בוועדה לבריאות הנפש, קראוטהמר שם לב למודעה בכתב העת 'The New Republic', שקראה לכותבים לשלוח מאמרים. אשתו דחקה בו לכתוב ולשלוח, והוא עורר את סקרנותו של עורך המגזין מייקל קינסלי. המאמר הראשון פרי עטו ראה אור בספטמבר 1979. כמה חודשים לאחר מכן הוצע לו להצטרף למערכת, אך במקום זאת הוא בחר משרה ככותב הנאומים של סגן הנשיא וולטר מונדייל. היו אלה החודשים האחרונים של כהונת הנשיא קרטר, ו"כאשר הובסנו בבחירות קיבלתי טלפון מה'ניו ריפבליק' והם אמרו: 'נדמה לנו שאתה מובטל עכשיו. מה דעתך לעבוד בשבילנו?'. הסכמתי מיד". היום הראשון שלו בעבודה היה היום בו הושבע הנשיא החדש רונלד רייגן.

שנתיים לאחר מכן, הוא החל לכתוב טור חודשי במגזין 'טיים', מערכת יחסים שנמשכה עד 2008. בדצמבר 1984 הוא פרסם את טורו הראשון ב'וושינגטון פוסט', שהפך להיות מופץ בכל רחבי המדינה שנה לאחר מכן, כאשר בנו דניאל נולד. ב-1987 זכה קראוטהמר בפרס פוליצר על כתיבתו. טורו האחרון פורסם ב-8 ביוני 2018, והוא נפטר שבועיים אחר כך.

חייו של קראוטהמר היו מלאים בתחביבים, תחומי עניין, תשוקות ואמונות, ומקרה ויד הגורל שימשו להם כתפאורה. "היו אלה כמה פיתולים יוצאי דופן", כתב ב-2013. "הם יצרו בי כבוד גדול לגילויים לא מכוונים, ותפיסה סקפטית משהו כלפי השאלה האם אדם הוא אכן אדון לגורלו". כאשר צעירים שאלו אותו מה הדרך הטובה ביותר להפוך לכותב טורים, הוא השיב: "קודם לכו ללמוד רפואה".

אך עד כמה שנתיב חייו היה נתון ליד המקרה ולטרגדיות, קראוטהמר היה נחוש להוציא את המיטב מהנסיבות. הוא הראה כיצד כוח רצון מאפשר לאדם להסתגל ולפרוח גם בסביבות הכי עוינות. "דעיכה היא בחירה", אמר  באחד מביטוייו הידועים. "בחיים של כל אדם יש רגע אחד כזה", כתב. "האסון מחכה לכולנו, פנייה לא נכונה, מפגש גורלי. מה שמבדיל אותנו היא השאלה האם (וכיצד) אנחנו מסוגלים לחזור".

***

בראיון אחר סיפר כי כאשר בחר לעבור לתחום העיתונות, "החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות. המטרה הייתה לומר את הדברים שאני מאמין בהם, ולא היה ממש אכפת לי איך אנשים יגיבו. אם הייתי רוצה חיים קלים ללא סיכונים, הייתי נשאר רופא".

באופן מובן מאליו, קראוטהמר שם דגש רב על תבונה והיגיון. גם התשוקה שלו למדע הייתה גלויה: הוא היה מרותק לבהירות ולדיוק של המתמטיקה והפיזיקה, להישגי השיטה המדעית ולשיטתיות של הידע הרפואי. באופן כללי ניתן לומר שקראוטהמר היה הוגה אינדוקטיבי. הוא החזיק במעט מאוד עקרונות בסיסיים, החשובים שבהם היו אמונתו בחירות אישית ותמיכתו בדמוקרטיה ליברלית. "הרעיון המרכזי הוא שישנה סְפֶרָה של זכויות שהן קדושות, ושהאמת אינה יכולה להיכפות על אדם אלא להתגלות באמצעות ויכוח", אמר.

קראוטהמר לא היה מאמין דתי. הוא נהג להתבדח כי "אני לא מאמין באלוהים, אבל פוחד ממנו מאוד". הוא התנהל תמיד תחת ההנחה שמתודה מדעית יכולה להיות מיושמת בחיים הפוליטיים והחברתיים; היפותזות אמורות לעמוד במבחן, ראיות צריכות להיאסף, דיאגנוזות צריכות להיערך והאמת חייבת להימדד.

ג'ון סטיוארט מיל | Hulton Archive

"אני מאמין שהחיפוש אחר האמת ואחר הרעיונות הנכונים דרך דיון כנה וויכוח מוקפד הוא מטרה נאצלת", כתב בדבריו האחרונים. חמש שנים קודם לכן, הוא סיפר כי למד מג'ון סטיוארט מיל כי "האמת צומחת מתוך תחרות חופשית בין רעיונות" וש"אישיות האדם משתפרת בצורה הטובה ביותר כאשר הוא מורשה למצוא את דרכו שלו ללא כפייה".

הוא הדגיש שוב ושוב את החשיבות של בחירה אישית על פני הסמכות המסורתית של המשפחה, הכנסייה והאומה. הוא הבין שהמבט המדעי שלנו על הטבע לא ניתן לשינוי. רגע אחד אתה פועל לפי התפיסה של ניוטון על כוח הכבידה, וברגע הבא אלברט איינשטיין מסביר שהזמן והחלל הם יחסיים. "כרופא חונכתי לדבוק בעדות אמפירית", סיפר. "אם הטיפול הורג את החולה שלך, אתה מפסיק את הטיפול".

שנות השמונים הפכו לשנות התשעים, וקראוטהמר מצא עצמו נמשך להוגים כמו מנסור אולסון, צ'רלס מאריי, תומאס סואל והת'ר מקדונלד. "התחלתי לקרוא ולחשוב על הדרך בה תפסתי את החברה כפי שתופסים אותה באירופה היא הדרך הנכונה. בהדרגה עברתי אל הרעיון של ממשלה קטנה ומוגבלת יותר".

ממש כמו טכנאי רפואי, קראוטהמר הבין שיש צורך חיוני להישאר רגוע ומנותק רגשית. "אנשים, אפילו ההגיוניים ביותר שבהם, יכולים לאבד את הראש ברגע", אמר בנאום בפני סטודנטים ב-1993. "בכל פעם שאתם נתקלים בגל לאומי של אימה, שמרו על קור רוח". הוא כתב כי אחת ממטרותיו הייתה לערוך "מחקר ביקורתי על שאלות פוליטיות ומוסריות דו-משמעיות (כמו הפלות או ניסויים בבני אדם) הדורשות הבהרה יותר מאשר פתרון, שאלות שמפלגות אותנו הרבה יותר ממה שהן צריכות". הוא הוסיף: "אני מאמין כי כמה מהרגלי המחשבה שספגתי בלימודי הרפואה השפיעו על כתיבתי". זו הייתה לשון המעטה.

קראוטהמר התעניין יותר בהתנהגות אובייקטיבית מאשר במצב פנימי סובייקטיבי. "אנחנו חיים בעידן בו הצו המוסרי הנעלה ביותר הוא להתחבר לרגשות של עצמך", סיפר לאותם סטודנטים. "אם יורשה לי להתבטא כפסיכיאטר, אני מבטיח לכם שזו מטרה מוערכת יתר על המידה". בטור אחר על פרשת הקלטות של הנשיא ניקסון כתב: "לא אכפת לי מה דמות ציבורית חושבת, אכפת לי מה היא עושה. תנו לאלוהים לבחון את נשמתם ולבבם, ולי ספרו על הפעולות".

הוא נהג להשתמש בהבחנות כדי להדגיש מסקנות. לא לחינם כותרת אוסף כתביו מ-1985 הייתה 'Cutting Edges'. "הבעיה עם הבחנות מוסריות מעורפלות, אפילו עבור המטרה הראויה ביותר, היא שהן עשויות להפוך להרגל", כתב. "זהו הרגל שלא נוכל להרשות לעצמנו, כיוון שהסובלנות המודרנית להבחנות כאלה נמצאת בדעיכה".

קחו למשל את ההבחנה שערך בספרו 'Things That Matter' בין הפרקטיקה הפוליטית, אשר "דורשת כבוד לעוצמה", לבין פילוסופיה פוליטית, אשר "שואבת הערכה לרוחב יריעה ועומק, כפי שמודגמים בטקסטים המייסדים של אמריקה". באופן כללי, הוא דגל בהפרדה לקטגוריות כדי להבין טוב יותר את התשובות לשאלות.

אולי ההבחנה החשובה ביותר היא בין חירות שלילית לחירות חיובית. בפרפרזה על ישעיה ברלין, כתב קראוטהמר ב-1997: "מה שמציעים מוניסטים כמו מרקס או רוסו, ובהשפעתם שליטים כמו מאו או קסטרו – אינה חירות. יתכן שהם מציעים דבר נפלא וצודק, אבל חירות היא משהו שונה לחלוטין. משמעותה של חירות היא שהאדם נעזב לנפשו. זוהי סְפֶרָה של אוטונומיה, מרחב פוליטי פרטי שאסור לשום רשות לחדור אליו".

בין המאפיינים הבולטים ביותר בחייו וכתביו של קראוטהמר עמד כוחו של הטיעון.  כפי שכתב ג'ון סטיוארט מיל ב'על החירות': "טובתה הרוחנית של האנושות מצריכה חופש דעה וחופש להביע דעה", והוסיף: "רק מתוך התנגשותן של דעות מנוגדות יש סיכוי כלשהו שתתקיים שארית האמת". גם קראוטהמר דימה את השיח הציבורי למאיץ חלקיקים גדול, בו אנו מפגישים טיעונים שונים ומחכים לראות מה יצא.

בהספד שנשא לאביו, ציין דניאל קראוטהמר כי דבקותו של צ'רלס בחירות ודמוקרטיה, ההסתמכות על עדויות והאמונה בדיון אינטלקטואלי נבעו כולם מסקפטיות עמוקה. "התשוקה שלו להבנה הובילה אותו למה שהייתה אמונתו החשובה ביותר: ההכרה במגבלות האדם והצורך לא רק בענווה אלא גם בהערכה לדברים הלא-ידועים העומדים בפנינו, דברים אותם לעולם לא נדע".

צ'רלס קראוטהמר היה בין הדוברים והכותבים החדים והרהוטים ביותר, אך מאחורי כל שאיפתו להיגיון בסיסי עמדה ההכרה בחולשת האדם. האהבה ללא-נודע הייתה מה שאיחד את הכל. "היצירה הספרותית שהשפיעה עלי יותר מכל הייתה 'ספריית בבל' מאת בורחס", כתב. "היא מדברת בדיוק על האהבה והפחד מהלא ידוע, בתקווה שמישהו, מתישהו, יזכה לקבל את הידע הזה, להגיע לגילוי הזה שנמנע מאיתנו".

***

התפיסה לפיה חייבות להתקיים תשובות אובייקטיביות לשאלות נורמטיביות, אמיתות שניתנות להדגמה או הבנה אינטואיטיבית ישירה, שישנו עקרון המאפשר לגלות דפוס הרמוני בו כל הערכים מתפייסים, ההבנה שזו המטרה הייחודית שאליה אנו חייבים להתקדם, והאמונה שאנו יכולים לחשוף עקרון אחד מרכזי שיעצב את החזון הזה, עקרון שישלוט בחיינו – האמונה העתיקה והכמעט אוניברסלית הזו נראית לי כלא תקפה, ולעתים קרובות הובילה (ועוד תוביל) לאבסורד תאורטי והשלכות ברבריות בפועל"

כך כתב ישעיה ברלין במילים אותן קרא צ'רלס קראוטהמר בספרו 'ארבע מסות על חירות'. זהו הרעיון המרכזי השני בפילוסופיה הציבורית של קראוטהמר: ההבחנה בין פלורליזם למוניזם.

כיצד ברלין הגדיר פלורליזם? "אני לא רלטיביסט, אני לא אומר: 'אני אוהב קפה עם חלב ואתה בלי, אני מאמין באדיבות ואתה מעדיף מחנות ריכוז'", כתב בחיבורו האחרון ב-1998. "אני מאמין שישנו מגוון של ערכים שונים בהם האדם יכול לדגול ולפיהם לפעול", אך לא קיים מספר אינסופי של אותם ערכים והם אינם סובייקטיביים: "העובדה שגבר הוא גבר ואישה היא אישה ולא חתול או שולחן היא עובדה אובייקטיבית. חלק מהיותה אובייקטיבית מתבסס על קיומם של ערכים מסוימים, וערכים אלה בלבד, אותם גבר באשר הוא גבר יכול לחפש".

ישעיה ברלין | Rob C. Croes

אך ברלין מעולם לא סיפק כללים לפיהם ניתן להבדיל בין ערכים רעים וטובים, והמחסור הזה הוא שהוביל להאשמות הפלורליסטים ברלטיביזם. גם קראוטהמר היה מודע לחולשה הזו. הפלורליזם, כך כתב, "היה נהדר בפירוק הרומנטיזציה הפוליטית, אך הייתה בו בעיה לוגית. כפי שחשף ליאו שטראוס באופן מדויק את הפרדוקס המרכזי בעמדתו של ברלין: היא הפכה את הפלורליזם – ההתכחשות לערך אחד עליון ואבסולוטי – לערך העליון והאבסולוטי בפני עצמו".

קראוטהמר פגש גרסה משלו לפרדוקס הזה כאשר כתב את עבודת התזה באוקספורד על הקונפליקט בין האתיקה הפלורליסטית של מיל לבין האסתטיקה המוניסטית שלו. הוא מצא עת עצמו "עמוק בתוך חור שחור של השערות מעגליות", לא מסוגל למצוא תשובה. אז מה היה הפתרון? הוא נטש את התזה והפך להיות רופא.

אם ברצוננו לאמץ פלורליזם עלינו להיות מודעים או לפחות מוכנים לקבל את חולשותיו ואת חוסר יכולתו לספק פתרון שלם. ויש לכך השלכות: הפלורליסט מתנגד למשטרים מוניסטיים, מדינות הדורשות מאזרחיהן ציות לערך אחד עליון, בין אם מדובר במרקסיזם-לניניזם, נאציזם, יעקובניזם או אמונה דתית. הפלורליסט, על פי הבנתו של קראוטהמר, מוצא אפוא את עצמו מתנגד לליברליזם האמריקני, הידוע גם בשמו הראוי יותר: פרוגרסיביות.

"השאיפה לשלמות של הליברליזם המודרני כפי שהיא משתקפת בפרוגרסיביות מבקשת לרתום את הכוח של הממשלה, את המיסטיות של המדע ואת שלטון המומחים כדי לעצב הן את החברה והן את האזרח ולהביא את שניהם, מרצון או שלא, למצב נעלה יותר של קיום", כתב.

היה ברור כי נטישתה של המפלגה הדמוקרטית את ערכי הפלורליזם נוסח מיל לטובת תפיסה מוניסטית של שוויון זכויות וצדק חברתי, היא זו שדחקה את קראוטהמר לעבר הצד הימני במפה הפוליטית. אך מחויבותו לפלורליזם גם גרמה לכך שהוא מעולם לא התאים לחלוטין לימין האמריקני. בטור שכתב ב-1982 הסביר זאת כך:

יתכן כי ב-1790, כאשר אדמונד ברק כתב את 'מחשבות על המהפכה בצרפת', מרבית הגברים האנגלו-סקסיים המלומדים הבינו מה היא חירות טבעית ומה הוא הסדר הטבעי, וכלו לדבר בביטחון על אמיתות מובנות מאליהן. אך מאתיים שנים של אינדיבידואליזם, קפיטליזם וחילוניות, רוקנו את מושג "הסדר הטבעי" מכל משמעות שכיחה שהייתה לו. מי או מה יכול להגדיר את הסדר הטבעי בו אנו חיים כיום?"

מנגד, קראוטהמר הסביר כי טיעונים כמו זה של מייקל נובאק בעד קפיטליזם דמוקרטי משלבים בתוכם את המודל הפלורליסטי. "לקפיטליזם הדמוקרטי יכולת ייחודית להבטיח פלורליזם מוסרי", כתב. "למשל בשאלה של מטרת החיים, הפלורליזם נחוץ באופן טבעי. היחיד, המשפחה, הכנסייה, ומסגרות מתווכות אחרות – כל אחת צריכה להחליט עבור עצמה. בניית נשמה אינה דומה לבניית מדינה, ובמרכזו הרוחני של הקפיטליזם הדמוקרטי, טען נוביק, נמצא 'מקדש ריק'".

קיומו של המקדש הריק הזה הוא מעין התנגדות לטבע האדם שנראה שנוטה לעבר מוניזם. "האמת העמוקה והמפוכחת לגבי דמוקרטיה", כתב קראוטהמר ב-1990, "היא שהיא מעוצבת בבסיסה כריקה מבחינה רוחנית". הוא ציטט את ברלין והמשיך: "הטענה המגדירה את הדמוקרטיה הליברלית היא שהיא מעניקה אמצעים (בחירות, בתי נבחרים, שווקים) אך לא מטרות. הדמוקרטיה משאירה את שאלת מטרת החיים לשיקולו הבלעדי של היחיד".

יתכן שבאופן מפתיע, העוצמה של דמוקרטיה ליברלית תלויה במידה מסוימת במרכיבים של מוניזם שהתפתחו בתוכה. בטור מ-1986 שכותרתו הייתה "בשבח הקיצונית", כתב קראוטהמר כי "קיומם של המוני קיצוניים מתחרים בחברה מסייע לייצר מתינות שלא הייתה אפשרית אחרת". הענקת "הכוח לשכנע ולהתחרות" לקבוצות שונות של מוניסטים, כל עוד הן לא מאתגרות את התבנית הפלורליסטית עצמה, היא "תכנית מבריקה לרתימת האנרגיה הנמצאת בבסיסה של קיצוניות פוליטית והסטתה לייצור אפקט ממתן". לעומת זאת, "חברות בהן קיצוניים לא מורשים להתבטא ולהתחרות נועדו מראש לצלילה חופשית, כמו במקרה של התרסקות תכנית הגרעין הסובייטית".

חולשתה של מערכת פלורליסטית היא בכך שאינה מספקת כיוון סופי לחיי האינדיבידואל. כוחה הוא ביצירת המרחב ליחיד כדי לבחור את דרכו בעזרת המשפחה והקהילה, בין השאר. "פוליטיקה היא למעשה מדריך לאמצעים ולא למטרה, אך הגאוניות שבה היא שאתה יכול לבחור את המטרה בעצמך", אמר קראוטהמר.

דמוקרטיה ליברלית אינה מספקת את הצמא האנושי לוודאות. היא עשויה למנוע את הדרך לשלטון של יחידים או קבוצות המשוכנעים שגילו את האמת האוניברסלית, אך היא גם מגינה על זכויות המיעוט, כולל המיעוט של היחיד, לרדוף אחר מטרה משלו בחיים.

צ'רלס קראוטהמר הבין בשלב די מוקדם שהוא שייך למיעוט. דמוקרטיה ליברלית סיפקה את המקלט בו יהודים יכלו לחיות את חייהם בבטחה, ולמרות שלא היה אדם דתי, קראוטהמר הקדיש את עצמו ללימוד המורשת היהודית ולציונות. דמוקרטיה ליברלית ותחיית העם היהודי, כך טען, היו שלובות יחדיו.

המשיכה של הפלורליזם האמריקני הפכה את עצם קיומה של מדינת ישראל לחיוני עוד יותר. "לא תמצאו הרבה מטרות ראויות יותר מאשר מיזוג של גורל היחיד עם גורלה של אומה גדולה המוקדשת לשוויון וערך האדם", כתב במאמר בשם "ציונות וגורל היהודים" שפורסם ב-1998. "אף על פי כן, בעוד שהתבוללות עשויה להיות פתרון ליהודי היחיד, היא בבירור אסון עבור היהודים כקולקטיב בעל זיכרון, שפה ומסורת משותפים שעשויים להיכחד". גורל התרבות והדת היהודית, על מיליוני חבריה, היה תלוי בפוליטיקה. "כמובן שהדוגמה הברורה ביותר לסופיות של הפוליטיקה היא השואה", כתב בספר אחר. "בפחות מעשור נהרסה תרבות בת אלפי שנים, ונמחקו לא רק שש מיליון נשמות אלא המוסדות והתרבות של יהדות אירופה".

הסיכונים הם ברורים. ההגנה על פלורליזם ועל דמוקרטיה ליברלית אינה דבר פעוט ערך. חיינו תלויים בכך, כמו גם הדברים שעושים את החיים ראויים לחיות: "מדע, רפואה, אומנות, שירה, ארכיטקטורה, ספורט – כל הדברים שהם קשים ויפים, מבטיחים טוהר ואלגנטיות ולפעמים גם התעלות". פוליטיקה היא הרבה מעבר למאבק על כוח בין בני אדם. זו שיטה של ארגון חברתי שמעצבת את עצם האפשרות של קיומנו.

צ'רלס קראוטהמר הבין עד כמה הגורל משחק תפקיד בחיי האדם, אך הבחירות שעשה בחייו לא היו יד המקרה.


מתיו קונטינטי הוא עורך האתר Washington Free Beacon, ועמית מחקר במכון National Review. המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת National Review.

לחצו כאן כדי לקרוא מבחר מטוריו של צ'רלס קראוטהמר באתר 'מידה'.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

3 תגובות למאמר

  1. הייתי רואה אותו המון בעבר כשהייתי צופה בפוקס. מזכיר את הסגנון הריגני. אבל עכשיו זה כבר לא המדייה החזיתית כי היא כולה כושלת גם בעולם וגם בארץ.
    עכשיו מחפשים להיתחדש למי שמספק חדשות ולא מתוכנת כי יש המון המון מיתחת לשטח מוחבא מוסתר כי יש פער ענק בין הרגשת האזרח לבין מה שמשווקים לו. כל תעשיית התיקשורת שבורה הרוסה לא מדווחת מיזמן אמת . אלא בדייתית מתוכנתת מהונדסת לכך. אז הנשמה מחפשת שטה חוקרת מנסה להבין. העולם כולו משוגע לא נורמלי לא מובן. כולך בהלם אף פעם לא היה ככה.אין נשמה לעולם. כשמתכנתים במסות אדירות כאלה אי אפשר להרוויח בנשמה. והיא הנשמה הרי כח חזק מאוד. לכולם נשמה גם לעולם נשמה, אבל מפאת המציאות המשובשת נעלמה ופגה. פעם הייתי רואה המון מדייה מערבית פוקס סי אן אן וכל האם אן בי סי וכל מה שסיפקו החברות תיקשורת -צרפתית ערבית בריטית. אבל היום כבר אחרת באינטרנט אתה מחפש מה שמדבר אליך לנישמתך כי אתה מישתגע לא מבין אומלל מנסה להבין. אז בוחרים. הכי מענין זו האלטרנטיבה ביוטיוב כמו דיויד אייק ודומיו. הם מרימים מסכים מאירים חושפים.