האיש שפשוט אהב לכתוב: לזכרו של הרמן ווק

במבט לאחור, ניצחון הספרות היהודית-אמריקנית במאה ה-20 נראה כמו דבר שנחרץ מראש. קחו קבוצת אנשים, במקרה הזה יהדות מזרח אירופה, שתמיד הוקירה את המילה הכתובה, ותנו להם את החירות שמעולם לא הייתה להם. התוצאה היא התפוצצות יצירתית: 'מותו של סוכן', 'הרפתקאות אוגי מארץ', 'מה מעיק על פורטנוי', 'התפסן בשדה השיפון', וזה עוד בלי להזכיר את מחזות הזמר בברודווי והסרטים בהוליווד.

מדוע אם כן הסופרים היהודים האמריקנים המצליחים ביותר, אלה שכיום נחשבים לקלאסיקות, מעולם לא כתבו בעצמם על נושא ההצלחה? נהפוך הוא, הם כתבו בעיקר על כישלון, ניכור, הפרעות נפשיות ואשמה – עד כדי כך שנושאים אלה הפכו להיות מזוהים עם הסטראוטיפ של יהודי באמריקה. אז אם הסיפור של יהדות אמריקה הוא מוצלח ושמח בסך הכל, מדוע הספרים שלנו כה אומללים? היכן הסופרים היהודים היציבים והמאוזנים?

התשובה היא שכותבים כאלה אכן קיימים, אבל הם פשוט לא שימושיים עבור המבקרים שמכתיבים את תפיסת הספרות לדורות הבאים. הביטו למשל בהרמן ווק. סול בלו ופיליפ רות, עם כל הפופולריות שלהם, מעולם לא שלטו ברשימות רבי-המכר במשך שנים כפי שעשה ווק עם ספריו, הן אלה שעסקו ביהודים במובהק ('מרג'ורי מורנינגסטר') והן אלו שעסקו בנושאים אחרים לגמרי ('המרד על הקיין').

למעשה, המספר העצום של קוראים אליהם הגיע ווק במשך תקופה של ארבעה עשורים מראים כי הוא השפיע יותר מכל סופר יהודי אחר על עיצוב הדימוי היהודי בעיני האמריקנים. בספריו על מלחמת העולם השנייה כמו 'רוחות מלחמה' או על ישראל כמו 'התקווה', ומעל לכל ברב-המכר שלו על יהדות 'זה אלי', ווק הציג חזון של יהדות שלמה עם עצמה: גאה במסורת, קנאית לעבר, מסורה לציונות אך יחד עם זאת פתוחה לחלוטין לחוויה האמריקנית ולגמול שהיא מציעה.

בספר הזיכרונות הקצר אך מקסים שפרסם לפני מותו, 'מַלָּח וכנר', ווק מראה כי התיאור שלו את היהדות היה גם התיאור של דמותו הוא. אם מישהו מעולם חי במלואו את החלום האמריקני, הרי שהיה זה הרמן ווק. בזכות כוח הדמיון שלו הוא הפך לעשיר, מפורסם ואהוב, ונהנה מנישואים ומשפחה מאושרת. הטרגדיה היחידה אותה הוא זוכר הייתה מותו של בנו הבכור, שטבע בבריכת שחייה בגיל חמש. ווק מעולם לא כתב על החוויה הזו בעבר, והוא מתייחס אליה באיפוק ובקצרה בספר הזה.

כאשר הפילוסוף ישעיה ברלין הציע לווק לכתוב עליו ביוגרפיה, אשתו שרה אמרה לו: "יקירי, אתה לא אדם כזה מעניין". ווק הסכים אבל חשב שספר זיכרונותיו של סופר שבע יכול להיות מעניין ולו רק משום הניגודיות: "ביוגרפיות של סופרים היו אז באופנה, ספרי וידוי על כותבים יהודים שהיו מלאים בזעם. אני לא הייתי אחד מאלה, אז האם אין בעצם העובדה הזו חידוש פיקנטי?".

שלום עליכם בערב שבת

אושר ובחינה עצמית בדרך כלל לא הולכים ביחד, כפי שהוכח במקרה של ווק. מדוע היה ווק יהודי אדוק כל חייו, בזמן שמרבית היהודים האמריקנים בדורו הלכו והתרחקו מן הדת? ההסבר היחיד שהוא נותן הוא שאביו היה קורא לו מספרי שלום עליכם: "אפילו כשאני קורא אותם היום, אני שומע בפרוזה הבהירה את קולו החם של אבי בערבי שבת – שלום עליכם אהב דמויות ומסורות יהודיות, היה ציוני ואופטימי חסר תקנה, ופטריוט אמריקני נאיבי ששחרר את עצמו מרוסיה הצארית".

זהו אולי תיאור קצת מטעה של שלום עליכם, שהיה רחוק מלהיות אופטימיסט או אמריקני נלהב, אך הוא מספר הרבה על ילדותו של ווק בבית דובר יידיש. "עבור כמה מחברי האליטה הספרותית, הספרים שלי היו מחוץ לקאנון של מחאה וניכור", הוא לועג. "הם נחשבו לספרים של מפונק. אבל המבקרים מעולם לא  שמעו את אבי מקריא את שלום עליכם בערב שבת".

כותרת הספר 'מַלָּח וכנר' מרמזת על שני המוסדות החשובים ביותר בעיצוב כתיבתו של ווק: הצי האמריקני בו שירת במהלך מלחמת העולם השנייה, והמסורת היהודית שהתבטאה ביצירות כמו 'כנר על הגג'. נכון שמרבית האינטלקטואלים התייחסו למחזמר המבוסס על סיפורי שלום עליכם כקיטש, אך ווק ויהודים רבים אחרים ראו בו תיאור אותנטי ומרגש של עברם.

בספרו 'זהו אֵלי', ווק מאחד את השניים בדימוי שתמיד אהבתי: עבורו, להיות יהודי אורתודוקסי היה כמו להיות קצין בכיר בצי. היהודים נתונים לחובות רבים, פקודות ושגרה קשוחה, אך אלה סימנים לכבוד והוקרה, והם אימצו אותם בגאווה.

בספר הזיכרונות הוא לא מפרט בהרחבה על אמונתו הדתית, אך הוא מבהיר כי הקפיד למשל על כשרות, בין אם זה בשדרה בניו-יורק או על אי בקריביים. אם היה קיים מתח כלשהו בין יהדותו לזהותו האמריקנית, בין הקפדה על מצוות לשגשוג והצלחה, הרי נראה שווק מעולם לא חש בו. אם היה מרגיש כך, ייתכן שהיה הופך לסופר אחר לגמרי.

סופר במקרה

גילוי מעניין אותו הוא חושף בספר היא העובדה שמעולם לא ראה בכתיבה את ייעודו בחיים, והפך לסופר די במקרה. ווק החל את הקריירה בתקופת השפל הגדול, ככותב מערכונים עבור תוכנית רדיו. הוא התפרנס יפה ולא מזכיר בזיכרונותיו סימן למחסור מיוחד בשנות השלושים, כמו גם חוויות של אנטישמיות.

הייתה זו אותה עבודה בה התחילו גם וודי אלן ומל ברוקס את דרכם לכוכבות, והיא החדירה בו תובנה חשובה לכל בדרן או מספר סיפורים: "הכלל החשוב ביותר: תחזיק את הקהל. ברדיו זה היה עניין של חיים ומוות". רק כאשר התגייס לצי החל לחשוב לראשונה על חיבור ספר, 'Aurora Dawn', קומדיה על עסקי השעשועים במרכזה "מטיף רדיופוני שהשיג רייטינג אסטרונומי והתעמת ישירות עם בעל הבית חסר המושג ועוזריו הפחדנים".

במבט לאחור, ווק משער כי פנה לספרות פשוט משום שהייתה זו הפעם הראשונה בה לא היה חייב לכתוב כדי להתפרנס: "אחרי הכל, הצי דאג למזון, לבגדים ולמקלט עבורי". תצטרכו לחפש היטב והרחק כדי למצוא סופר אמריקני אחר שנותן קרדיט לשירות בצבא כהשראה ולא כמכשול. בהמשך, זיכרונותיו מקפצים מספר לספר, מגלים כיצד נכתב כל אחד מהם. היו גם הפרעות בדרך, במיוחד מצד ברודווי. אחרי שמחזה המבוסס על 'המרד על הקיין' הפך ללהיט, ווק בילה שנה שלמה בעבודה על מחזה קומי שמעולם לא הוצג.

בולטים בהעדרם מהספר הם השמות הגדולים של סופרים אחרים בדורו. נראה שווק מעולם לא התרשם במיוחד מעמיתיו המפורסמים, והיו לו מעט מאוד חברים בתחום. הוא גאה הרבה יותר בידידותו עם אנשי צבא אמריקנים וישראלים, ולמעשה מקדיש את הספר לשניים מהם: מיקי מרקוס, הקצין האמריקני שנהרג במלחמת העצמאות, ואילן רמון.

אהבתו של ווק לכל הקשור בצבא אולי מצביעה גם על עמדה פוליטית מסוימת, אך בזיכרונותיו הוא נמנע לחלוטין מעיסוק בכל פולמוס. הוא היה פטריוט מהסוג הישן, וראה באומץ וכבוד ערכים שעומדים מעל לפוליטיקה. למעשה, ווק עוקף בבירור כל דבר שהיה עלול לעורר מחלוקת: אם היו לו רומנים, הוא לא מזכיר אותם; מערכת היחסים עם ילדיו לא מתוארת לעומק; הוא אמנם זוכר ביקורות רעות אך לא נראה שהוא נוטר טינה. הרושם הכללי הוא של אדם שאהב לקרוא ולכתוב רומנים היסטוריים גדולים, וזה בדיוק מה שעשה כל חייו.

רק בסופו של הספר, ווק מזכיר ברפרוף שהוא ניהל יומן מדוקדק, "המקיף יותר ממאה כרכים". ייתכן ואותם יומנים יספרו סיפור שונה מהמבט העדין לעבר שבספר, ואולי יום אחד נזכה לקרוא אותם. לעת עתה, הרמן ווק נשאר כפי שהיה תמיד: דוגמה נדירה של סופר יהודי שמח.

אדם קירש הוא משורר ומבקר ספרות. המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת 'Tablet' ואנו מודים למערכת על האישור לתרגמו.