המשפט של טומי רובינסון והיום בו הצדק בבריטניה מת

צעד אחר צעד, שקר אחר שקר, הממסד הבריטי הפך את טומי רובינסון לסמל של נחישות שקטה, אומץ ואהבה לחירות – בדיוק התכונות בהן בריטניה נודעה בעבר אך כיום אותו ממסד מנסה לעקור אותן בכוח. גם אלו מאיתנו שעקבו מקרוב אחרי היחס לו זכה רובינסון מבתי המשפט הבריטיים בשנים האחרונות, שנראה שעוסקים יותר בהשתקה וברדיפה אישית ופחות בצדק, היו המומים מפסק הדין שניתן בסוף השבוע שעבר במשפטו הקצר.

היה זה למעשה שימוע מחדש לאותו תיק מהשנה שעברה שהוביל למאסרו של רובינסון, ניסיון מזעזע ממנו יצא שבור פיזית אך בלתי שביר מנטלית. ההאשמות עצמן היו מגוחכות: רובינסון נעצר אז מחוץ לבית הדין בלידס, בשעה שדיווח על משפט שנערך שם לחברי כנופיית אונס ממוצא מוסלמי. הוא לא אמר או עשה שום דבר שכל עיתונאי אחר לא היה עושה, אך הוא נעצר בכל זאת, בתואנה כי הוא עלול להשפיע בדרך כלשהי מן הרחוב על המשפט המתנהל בפנים, ונטען כי הוא גרם "אי נוחות" לחברי הכנופיה שעמדו לדין.

המהירות בה רובינסון נעצר, נשפט, הורשע ונכלא תוך כמה שעות הייתה מהממת ומבעיתה. הוא שוחרר לאחר חודשיים, שאת חלקם בילה בבידוד מוחלט, בעקבות התערבות של נשיא בתי המשפט שפסק באופן יוצא דופן כי כל התהליך היה לא חוקי והורה על שחרורו המיידי.

הבלחה קצרה זו של הוגנות נטעה את התקווה שרובינסון עשוי לזכות לבסוף במשפט צדק בשימוע החוזר לגבי אותם אישומים קלושים. העיתונאי הקנדי (שהוא גם משפטן) עזרא לבנט דיווח מהמקום ואמר כי "זה הדבר הקרוב ביותר למשפט מזויף שראיתי במדינה דמוקרטית מערבית".

לבנט העלה נקודה נוספת – דומה למה שכתבתי בעצמי במאמרים קודמים על הפרשה – לפיה אם משפט כזה היה מתנהל במדינה כמו רוסיה, ארגוני זכויות אדם בינלאומיים היו צורחים עד השמיים על רדיפה פוליטית מצד משטר רודני. התחושה הכללית הייתה חיובית, המערכת הייתה נגדו אבל רבים בציבור עמדו מאחורי רובינסון. למשך יומיים בבית המשפט בלונדון, האישומים נגדו נגלו במלוא חולשתם והרשעה נראתה דבר בלתי אפשרי.

אך בסופו של היום השני במשפט נגוזה כליל התקווה. הרכב השופטים קבע כי רובינסון אשם והוא עשוי לספוג עונש של עד שנתיים מאסר. בדיווחים שהעבירו מהמקום כתבי המשפט הבריטיים – אותם אנשים שעושים מדי יום בדיוק את הדבר בגינו רובינסון נעצר – אי אפשר היה לפספס את השמחה לאיד על מה שהם תיארו כעונש הולם.

רוצים שינוי

אך כל אותם שופטים, פוליטיקאים ואנשי תקשורת שהיו בטוחים שניצחו, טועים בגדול. הודות לפחדנות וליהירות שלהם, טומי רובינסון הפך לסמל, דמות שכל הבריטים שעדיין נחושים לשמור על תרבותם מפני שחיתות האליטות יכולים להזדהות איתה בקלות, האיש שהשמיע את האזעקה ובדיוק בגלל זה הפך לאיום עבור אלה שבשלטון.

הפעילה החברתית ואלרי פרייס שנכחה במשפט סיפרה לי שלאחר שניתן גזר הדין ששלח את רובינסון בחזרה לכלא, היא חששה שזעם הקהל שהתאסף בחוץ עלול להצית מלחמת מעמדות: "הם כעסו מאוד ונראה שהיו מוכנים להסתער על הבסטיליה". באיזשהו מקום, הייתי רוצה לקוות שתומכיו של רובינסון אכן יאבדו יום אחד את הנימוס הבריטי, כי זה יהיה הדבר היחיד שיוכל להזיז משהו בחלונות הגבוהים. מי יודע, אולי אפילו המלכה תזרוק מבט לכיוון בזמן שהיא לוגמת מהתה.

אך גם זה כנראה לא יספיק. האפשרות היחידה להציל את בריטניה מהגורל ממנו התריע טומי רובינסון תגיע מתהליך עמוק של שינוי פוליטי שישליך את שתי המפלגות הגדולות אל פח האשפה של ההיסטוריה ויעלה במקומן ממשלה חדשה, כזו שבאמת מייצגת את הבריטים ותהיה אמיצה מספיק לבצע את רצון העם.

הטור התפרסם לראשונה באתר 'Front Page Magazine'.