גיבורים, רשעים ומשפט ההיסטוריה: ראיון מיוחד עם ולדימיר בוקובסקי

המתנגד הנודע למשטר הסובייטי על פשעי סטאלין והשנים בגולאג, הגלות במערב, חשיפת הארכיון הסודי של ברה"מ והסכנה של פוטין

אגדה מיוחדת. ולדימיר בוקובסקי | צילום מסך

לחצו כאן להורדת גרסה נוחה להדפסה וקריאה

חייהם של כל מתנגדי המשטר הסובייטי הם אגדיים ברמה כזו או אחרת. חייו של ולדימיר בוקובסקי הם אגדה מיוחדת. שמורה לו יראת כבוד מאנשים אשר אנו, האנשים הרגילים, שומרים להם יראת כבוד: חבריו מתנגדי המשטר. בוקובסקי הוא סוג של דיסידנט הדיסידנטים.

ספרו שפורסם בשנת 1995 רואה אור בימים אלו לראשונה בשפה האנגלית, ובגינת ביתו, בינות ציוצי הציפורים, אני יושב עימו לשיחה אודות הספר ונושאים אחרים. והיכן ממוקמת חצר זו? בקיימברידג', אנגליה, בה הוא חי מאז אמצע שנות השבעים. בוקובסקי חווה מאבקים רבים הקשורים לבריאותו אך הוא נענה לבקשה להתראיין, בשמחה ובמלוא היכולת.

הוא נולד בשנת 1942 והפך במהרה למתנגד משטר. הוא התייצב ללימודים באוניברסיטה הלאומית לביולוגיה במוסקבה, אך סולק משם בגיל 19 בשל ביקורת שהשמיע על 'הקומסומול', תנועת הנוער הקומוניסטית. "האם אתה חושב שנולדת בדרך זו? נולדת להסתכן, להיכנס לצרות?" אני שואל. "כן", הוא משיב. "אין מה לעשות לגבי זה. הייתי מרגיש אי-נוחות אם הייתי מנסה להסתיר מה שאני מאמין בו. זה נוגד את הטבע שלי".

בחודש ספטמבר שעבר שוחחתי בטלפון עם בוקובסקי, והוא הצהיר: "שנותיי המעצבות היו לאחר עידן סטלין. למדנו שפשעים נוראיים התרחשו במדינה: מיליוני אנשים עונו ונהרגו. מיליוני אנשים נרקבים בגולאג. לדעת זאת היה הלם עבור כל אחד. חשתי שהיה עליי לומר משהו ולעשות משהו".

כאן בקיימברידג', הוא מספר לי על מפגש שהיה לו עם גנרל ק.ג.ב. שחקר אותו כאשר היה צעיר מאוד. הגנרל ניסה לגרום לו להתהפך ולהיות מודיע נגד תנועת המתנגדים. בחוסר זהירות המאפיין את הנעורים, בוקובסקי דחה את דרישתו. במחשבה שנייה, אני מאמין שבוקובסקי היה נוהג באופן דומה בכל גיל. בכל מקרה, בוקובסקי דחה אותו במילים הנוראיות ביותר, מילים ש"אינן ניתנות לתרגום", הוא אומר. למרבה ההפתעה, הגנרל לא נעלב. "הוא פשוט התבונן בי", הוא מספר. "זה חסך ממני הרבה צרות מכיוון שכפי שלמדתי הרבה יותר מאוחר, שתוצאה ממפגש זה הייתה הערה בתיקי האישי שאמרה: 'אינו מתאים לגיוס'. כך הם מעולם לא ניסו לגייס אותי שוב". אני מציע את דעתי ש"אינו מתאים לגיוס" היא מחמאה אדירה.

"האם אנשים אמרו לך במשך השנים, 'תודה לך על שאתה עושה את מה שהייתי צריך לעשות אך לא יכולתי או לא עשיתי?", אני שואל. "היו אנשים שאמרו את זה", הוא משיב. "אך היו יותר אנשים שחשבו כך. יכולתי לראות את המסר הזה בעיניהם, אבל הם לא יכלו לומר זאת בגלוי". לטענתו, הדבר לא הפריע לו. "כאשר אתה חי במדינה טוטליטרית, אתה לומד לא להיות שיפוטי. אתה לומד להיות זהיר מאוד מפני שאתה יודע שאנשים לעיתים מוצאים עצמם במצבים חסרי תקווה".

בוקובסקי שהה תריסר שנים בגולאג, מחנות עבודה ומוסדות פסיכיאטריים סדיסטיים. כאשר אני שואל האם חשב אי-פעם שלא ישרוד, הוא משיב מיד בחיוב: "זה היה הרעיון העיקרי". הוא חשב שהם יהרגו אותו. "רוב חבריי לא ציפו לחיות עד גיל שלושים, כולנו חשבנו שכך הם הדברים. היה זה רק מזל שאני שרדתי. רוב חבריי נהרגו".

בוקובסקי ב-1987 | (Rob C. Croes (ANEFO

אני נזכר במה שצ'רלס קראוטהמר אמר על נתן שרנסקי, שהיה אסיר בגולאג במשך כתשע שנים. הוא טען ששרנסקי יצא בלא פגע, במצב של איזון מנטלי ורגשי, "כאילו שכב על החוף בקאריביים במשך תשע שנים". בהקשר הזה בוקובסקי אומר: "זה פשוט מאוד: אם אינך שבור, סימן שיצאת ללא פגע. הם נכשלו לשבור את שרנסקי, לפיכך הוא ללא פגע. זה מאוד אישי".

אנו מדברים לזמן מה על הוריו. שניהם בתחילה חשבו אותו למשוגע כאשר הביע ביקורת על המדינה הסובייטית כפי שעשה, וחששו שהמדינה תרסק אותו. בהמשך השנים ועוד לפני ששוחרר מהגולאג – הם כבר הבינו והעריצו. בוקובסקי יצא לחופשי בשנת 1976, כאשר הוחלף בשדה התעופה של ציריך עבור לואיס קורבלן, ראש המפלגה הקומוניסטית של צ'ילה. כיצד זה התרחש? "היה זה יום טוב מאוד", הוא נזכר, "אך אם היית שואל אותי אם הייתי שמח או משהו כזה – לא. לפתע הרגשתי כמה אני עייף. עד אז, נלחמתי כל הזמן ולכן העייפות נשארה מאחור. אתה לא מתיר לה לשלוט בחייך. אתה ממשיך".

בראשית 1977, זמן קצר לאחר השבעתו, נפגש בוקובסקי עם הנשיא האמריקני החדש ג'ימי קרטר. מה חשב עליו? "נאיבי", הוא מסכם במילה. הוא מצא את הנשיא קרטר תמים וחסר הבנה, "הוא פשוט היה אטום". בוקובסקי ממשיך ואומר שיש לו "סיפור משעשע" לספר לי. "לפני שפגשתי את קרטר, פגשתי את סולז'ניצין בוורמונט". הוא שהה עם חברו מתנגד המשטר הגולה כמוהו במשך שלושה ימים, בהם דיברו "כמעט ללא הפסקה". סולז'ניצין ביקש מבוקובסקי להתקשר אליו לאחר הפגישה עם קרטר, כדי לו לספר לו כיצד עברה. "הדבר הראשון ששאל היה, 'כמה זמן ארכה הפגישה?'. אמרתי לו שהייתי עם הנשיא במשך 40 או 45 דקות. 'ארבעים וחמש דקות!' סולז'ניצין אמר. 'לא היית צריך ללכת לפגישה כזו קצרה. היית צריך לסרב'".

מה שסולז'ניצין לא ידע הוא ש-45 דקות הן נצח במובן של זמן הנשיא. מעטים האזרחים הפרטיים (אף פחות מכך אזרחים זרים) המקבלים 45 דקות מזמנו של הנשיא. סולז'ניצין לא היה יכול להבין זאת, אמר בוקובסקי. "הרעיון שלו היה שקרטר ואני נלך למקום כלשהו כפרי, נשב ונדבר לאורך חצי לילה כפי שהרוסים עושים עם בקבוק וודקה ,וכך נוכל להבין אחד את השני".

בשיחתנו הקודמת בספטמבר בוקובסקי אמר לי כך: "ג'ימי קרטר היה אדם הגון וכנה, אך לא היה לו מושג מה הוא עושה. גישתו השתנתה רק לאחר שהסובייטים פלשו לאפגניסטן". בתחילת כהונתו, אמר, "לקרטר הייתה גישה של זכויות אדם שהייתה מועילה. אך במהרה הוא זנח אותה בעבור מטרות מסורתיות יותר, במיוחד פיקוח על מרוץ החימוש. היה זה חבל מכיוון שפיקוח על נשק היה סוג של רוח רפאים, פנטזיה, יציר דמיונו של המערב".

ומה עם רונלד רייגן? "הוא היה יותר ריאליסטי. יותר מהכל הייתה לו תחושה של שליחות: תחושה שמשימתו היא לחסל את הקומוניזם. הוא כנראה לא היה האיש שהשליך את הקומוניזם לערמת האפר של ההיסטוריה, אך הוא עזר לו מאוד להגיע לשם. הוא החיש את נפילת ברית המועצות".

כאן בקיימברידג', הוא אומר לי: "היינו קוראים לו  סבא רייגן". (כאשר בוקובסקי אומר "אנחנו", הוא מתכוון למתנגדי משטר סובייטים בכלליות). "הוא היה חבר במשפחה. הוא אהב בדיחות פוליטיות רוסיות. בכל פעם שראה אחד מאיתנו, היה שואל מיד: 'יש לכם בדיחות חדשות?'".

על פי בוקובסקי, הבדיחה האהובה על רייגן הייתה זו: אדם עומד בתור לרכוש מכונית, ולאחר ששילם את הכסף עבור מכוניתו החדשה נאמר לו להגיע לאסוף אותה בתאריך מסוים, בעוד עשר שנים. "בבוקר או אחר הצהריים?, הוא שואל. "מה זה משנה?", שואל האחראי. "ובכן, אני מצפה לשרברב שיגיע בבוקר".

"רייגן היה אדיר", מספר בוקובסקי. "הוא היה אדם של אינטואיציה. הייתי חבר קרוב של מרגרט ת'אצ'ר, והיא הייתה מאוד שקולה ומחושבת, אך לא הייתה לה אינטואיציה. היא אמרה שהיא יכולה לעשות עסקים עם גורבצ'וב, ואני התווכחתי איתה בנושא במשך כמה שנים. רייגן היה הפוליטיקאי המערבי היחיד שלא בלע את מסע התעמולה של גורבצ'וב".

II

כאשר בוקובסקי שוחרר למערב בשנת 1976, הוא היה באמצע העשור השלישי לחייו. הוא רצה להמשיך את השכלתו, שהופרעה בגסות על ידי הרשויות הסובייטיות עם כליאתו בגולאג למשך תריסר שנים. הוא קיבל הזמנות משתי אוניברסיטאות: ליידן בהולנד וקינגס קולג' בקיימברידג'. הוא רצה ללמוד ביולוגיה, במיוחד נוירופיזיולוגיה, ולהולנדים הייתה תוכנית שנמשכה חמש שנים בעוד באנגליה הסתפקו בשלוש. עבור בוקובסקי, כל דקה הייתה חשובה. הוא הרגיש צורך להמשיך בחייו, ובחר בתוכנית הקצרה. הייתה עוד סיבה לבחור בקיימברידג' והיא שפת הלימוד. "הולנדית היא שפה קשה מאוד לשליטה", והוא מיאן להתחיל ללמוד אותה בגילו.

בברה"מ בוקובסקי למד אנגלית בבית הספר, אך שיטת הלימוד הסובייטית הייתה "שערורייתית". אף אחד לא באמת למד משהו: "הם לימדו אותך לתרגם מלל זר בעזרת מילון, זה היה כל הרעיון". הדבר האחרון שהם רצו הוא שתוכל לתקשר בשפה זרה. זה יכול להוביל לצרות. בוקובסקי טוען שלמד בעצמו אנגלית בבית הכלא. "הורשית להחזיק ספרים?", אני שואל. "הורשינו לרכוש ספרים שהוצאו לאור בברה"מ. לא הורשינו להחזיק ספרים שפורסמו מחוצה לה" – למרות שספרים אלו הוברחו פנימה. כמו כן, "בספריות הכלא יכולת למצוא רומנים של דרייזר ודיקנס, מכיוון שאלו הציגו את הקפיטליזם באור רע". בוקובסקי קרא את כל כתבי דיקנס ("זה היה עינוי!"), ורכש גם ידע נרחב במתמטיקה: "אני פשוט אוהב את התחום".

חזרה לשנת 1991, השנה בה התמוטטה ברית המועצות. הנשיא החדש בוריס ילצין אסר את קיומה של המפלגה הקומוניסטית וזו בתגובה הגישה תביעה. ממשלתו של ילצין ביקשה מבוקובסקי להעיד כעד מומחה והוא הסכים, בתנאי אחד: שתהיה לו גישה לארכיונים של המועצה המרכזית, ליבה השחור והפועם של המפלגה. הוא קיבל את מבוקשו.

חמוש במחשב נייד, סורק וציוד נוסף שסופק לו בידי מו"ל צרפתי, הוא יצא לרוסיה. בימים, בוקובסקי היה עובר על הארכיונים ומוצא חומרים מדהימים. "היה זה רע כפי שחשבת?", אני שואל. "גרוע מכך," הוא משיב, "גרוע הרבה יותר". השחיתות של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית הייתה למעשה חסרת גבולות, והנכונות של זרים לשתף עימה פעולה או להכילה הייתה מזעזעת לא פחות. בלילות, בוקובסקי העתיק את החומרים בחשאי, מעשה אסור בתכלית האיסור. העתקת החומר הייתה תהליך מפרך, אך הוא היה נחוש ועבד כמעט מסביב לשעון. הייתה לו תחושה חזקה שהארכיונים לא יישארו פתוחים לאורך זמן – עבורו או עבור כל אחד אחר. "היה לי חלון זמן מוגבל מאוד", הוא אומר.

המשפט? נראה שהיה למראית עין בלבד, לא ההתפכחות נוסח נירנברג לה קיוו בוקובסקי ורבים אחרים, אך הוא הצליח להבריח חזרה למערב את המסמכים יקרי הערך. הוא סידר אותם בספר ביחד עם רשימות נוספות, וקרא לו 'משפט במוסקבה'. הספר ראה אור בתשע שפות, כולל רוסית. היה זה "הודות לסולז'ניצין. הוא נתן כסף עבור המהדורה הרוסית". אך 'משפט במוסקבה' מעולם לא ראה אור באנגלית. מדוע? הוצאת 'Random House' החזיקה בזכויות לספר בארה"ב אך סירבה לפרסמו. הוא נחשב מסוכן מדי כדי לעסוק בו, וההוצאה דרשה לבצע שינויים נרחבים להם סירב הסופר. בסגנונו האופייני אמר: "בשל אירועים מסוימים שהתרחשו בחיי, אני אלרגי לצנזורה פוליטית".

'משפט במוסקבה' אינו ספר חמים ונעים. רוב מתנגדי המשטר, מניסיוני, אינם אנשים חמים ונעימים, אחרת כנראה שלא היו מתנגדי משטר מלכתחילה. זהו ספר מרשיע. כותרת המשנה שלו היא "פשעים סובייטים ושותפות המערב". אנשים רבים אינם חשים בנוח עם החלק של "השותפות", ובוקובסקי חושב שהם צריכים להרגיש כך. לאחר ש-'Random House' נסוגה מהעסקה, מוצא לאור בריטי בשם ג'ון מאריי היה אמור לפרסם את המהדורה האנגלית אך גם עסקה זו לא התממשה. "ההוצאה פשוט השתפנה", בוקובסקי ותמכיו טוענים.

"האם היה זה מתסכל שהספר אינו מופיע באנגלית?" אני שואל. "זה היה מעצבן", אומר בוקובסקי. "לא הייתי אומר שזה מתסכל. ידעתי שלא ניתן היה להסתיר ספר כזה, שהוא יחמוק החוצה איכשהו". לדבריו, "החלק המדהים הוא שלשמאל היה כל כך הרבה כוח כדי למנוע הוצאה לאור של ספר שהומלץ על ידי טובי המומחים בתחום (בין השאר שיבחו אותו אז ריצ'רד פייפס ורוברט קונקווסט). זה היה ממש כמו דיקטטורה".

קפיצה מהירה קדימה לזמננו: הפסנתרן יבגני קיסין רצה לשוחח עם בוקובסקי, לא על מוזיקה שהיא אחד מתחביביו אלא על 'משפט במוסקבה'. הספר היה בעל משמעות רבה עבורו והוא רצה לראות אותו מפורסם באנגלית. הוא החל במלאכה והפך זאת לאפשרי, בעזרת כסף ונחישות. בוקובסקי עצמו ויתר מזמן על הגרסה האנגלית. הוא עצמו לא היה טורח, הוא אומר, אך קיסין ומתנדבים אחרים רצו מאוד לטרוח. זה הפרויקט שלהם, אומר בוקובסקי, יותר משלו.

הספר ראה אור לבסוף באמצעות הוצאה קטנה מקליפורניה, במהדורה חדשה המכילה הקדמה מאת אדוארד לוקאס ואחרית דבר מאת דיוויד סאטר, שניים מחוקרי רוסיה הבולטים של ימינו. "ההוצאה ראויה לתשואות על כך שנקטה עמדה היכן שהמפלצות הגדולות של עולם הספרות רעדו וכשלו", כתב לוקאס. המהדורה החדשה כוללת גם פרק חדש, הרחבה שהייתה אפשרית הודות לפאבל סטרוילוב, עורך דין ששימש כעיניו ואוזניו של בוקובסקי ברוסיה, והשיג אלפי מסמכים דרך קרן גורבצ'וב. סטרוילוב, כמו בוקובסקי, גולה כעת בבריטניה.

III

אני מבקש ממנו לתת הערה או שתיים אודות בוריס ילצין, נשיאה הראשון של רוסיה החדשה. "הוא היה דמות טרגית, סוג של תערובת. הוא היה חלק בלתי נפרד מן המשטר הקומוניסטי ולפתע הבין שכל הדבר היה שגוי – ואז הוא היה בשני הצדדים באותו הזמן. זו הייתה הבעיה עם ילצין ומה שהפך אותו לדמות טרגית. הוא לא היה מסוגל להחליט מה לעשות עם חייו. הוא לא יכול לצאת לגמרי נגד הקומוניסטים, הוא הלך נגדם אך לא עד הסוף".

בוריס ילצין | kremlin.ru

אני שואל אותו שוב לגבי הספר החדש, והאם הכותרת הייתה רמז למשפטי נירנברג. "תיאורטית, זה מה שניסיתי להשיג, אך בפועל אין תחליף למשפט אמיתי של ממש. כולנו יודעים מה ההבדל: האחד מוסרי, האחר ממשי". ביחד עם רבים אחרים, בוקובסקי היה רוצה לראות משפט ממשי, בכל צורה. "חבר בפמלייתו של ילצין שאל אותי: 'ובכן, מי יהיו השופטים במשפט כזה?'. שאלה בעייתית מאוד. אמרתי: 'לא איכפת לי. תבחר תריסר אנשים מהרחוב וזה יהיה בסדר מבחינתי'". לדבריו, "ללא משפט אמיתי בנוסח נירנברג, המשטר הקומוניסטי עשוי לחזור", והוא מזהיר מפני ולדימיר פוטין ודרכיו הסובייטיות. "בגרמניה, אם לא היו מבצעים דה-נאציפיקציה, אם לא היינו מכנסים את משפטי נירנברג, המשטר הנאצי היה חוזר לשלטון. תחת שם אחר, תחת מעטפת שונה, אך הוא היה חוזר".

כאשר אני חושב על הנושא, אני חושב על פול הולנדר, הסופר וסוציולוג יליד הונגריה. כמו רבים מבני ארצו, הוא חי תחת הן המשטר הנאצי והן זה הסובייטי ואף אחד לא היה בקיא יותר בנושא מאשר פול. הוא נפטר לא מזמן. אני מזכיר זאת לוולדימיר, ואנו מעלים זיכרונות. בוקובסקי שיתף פעולה עם הולנדר באחד מספריו, ועם סידני הוק גם כן. בשנת 1987 שלושתם הוציאו את 'הצביעות הסובייטית ותמימות המערב'. "האם הצ'כים עשו זאת הכי טוב?" אני שואל את בוקובסקי. "האוול וחברייך האחרים שם – האם הם עשו זאת הכי טוב?" כוונתי היא, מכל המדינות באימפריה הסובייטית לשעבר, האם הצ'כים עשו את המירב להתחשבן עם העבר ועם הקומוניזם? "הם ניסו", אומר בוקובסקי, "אך הם לא הצליחו. הכל נתקע והטיהור הלך לאיבוד לגמרי בבתי המשפט. אף אחד לא עשה זאת בצורה נכונה", אומר בוקובסקי ומוסיף, כמעט כמחשבה שניה: "אף אחד לא היה יכול".

יש לו זיכרון מהגולאג. היה זה בסביבות שנת 1968. הוא היה במעבר בין בתי כלא וכמה עובדים אמרו לו: "אתה מתנגד למערכת? ובכן, טוב: אנחנו נגד המערכת גם כן. אך מה היית עושה עם אנשים כמונו אם היית עולה לשלטון?". בוקובסקי התבונן בהם ואמר: "האם שמעתם פעם על משפטי מושבעים?". הם מעולם לא שמעו על המושג. בוקובסקי בילה "שעה תמימה" כדי להסביר להם כיצד צדק עובד במערכת דמוקרטית.

האם אנו לא יכולים פשוט להתקדם מברה"מ וההיסטוריה הכואבת שלה? האם איננו יכולים להשאיר את העבר בעבר ולהמשיך עם חיינו? בוקובסקי ממש מתפוצץ למשמע דבר זה, ומסיבה טובה. אלה הם הרגעים בשיחה בהם הוא נראה הכי נלהב. "לומר דבר כזה היום זה מגוחך". תסתכל על ונצואלה, הוא אומר. תראה את רוסיה. ברוסיה, בוקובסקי רואה את תחייתה מחדש של המערכת הסובייטית.

ללא ידיעת העבר, כיצד אתה יכול להתמודד עם פוטין כעת? "פוטין יתגרה במערב שוב ושוב", אומר בוקובסקי. "הוא מנסה עכשיו להגיע לסף עימות. הוא ידחוף דברים לקצה – לבחון את עוצמתו ונחישותו של המערב". הפוליטיקאים של היום לא יודעים איך להתמודד עם דברים כאלה, הוא אומר, חלק מזה כתוצאה מכך שהם בורים לגבי העבר. לפי בוקובסקי, פוטין הוא איש סובייטי, "תוצר של המערכת", שלא לחינם בילה את כל השנים האלו בקג"ב. "כל מה שקשור אליו נושא חותם סובייטי". בימיה של בריה"מ, הוא אומר, המנהיגים הסובייטים היו מדברים על "כיתור": ברית המועצות הייתה למדינה הראשונה בהיסטוריה שקמה עבור הפועלים והאיכרים, בעוד הקפיטליסטים היו קנאים ומלאי טינה ולכן הם "כיתרו" אותה.

פוטין משתמש באותו הטריק, אומר בוקובסקי, גם אם בשפה שונה מעט, אך רעיון "הכיתור" עדיין קיים. לפי תעמולת הקרמלין, המערב תמיד זומם נגד רוסיה, עוין תמידית. אבל במציאות, אומר בוקובסקי, למערב לא איכפת מרוסיה. הוא יודע זאת, מכיוון שהוא חי במערב יותר מארבעים שנה. אך תעמולה זו משאירה את ההמונים מיושרים, ומסיחה את דעתם מהרבה בעיות מסביבם.

אני שואל את בוקובסקי האם הוא מרגיש חיבור כלשהו לרוסיה – חיבה כלשהי, סימפתיה, תחושת אחווה. לא עוד, הוא משיב. "היא הרוויחה זאת ביושר. למען השם, מדוע מדינה שסוף סוף השתחררה מהקג"ב תבחר בסגן אלוף מהקג"ב בתור נשיא? האם תוכל לדמיין דבר דומה הקורה בגרמניה? קצין מהגסטאפו נבחר לקנצלר? מסופקני – אפילו בגרמניה". אם בוריס נמצוב,דמוקרט ליברלי ומנהיג האופוזיציה, היה מתמנה לאחר ילצין במקום קצין הקג"ב פוטין, רוסיה הייתה יכולה להיות שונה לגמרי? "זה בכלל לא היה על הפרק", אומר בוקובסקי. "כל מתנגדי המשטר והפעילים הדמוקרטיים היו חברים קרובים שלו וכולנו קיווינו שיום אחד הוא יהיה נשיא רוסיה. הוא היה אדם הגון, אך הדבר מעולם לא היה ממשי, לא אמור היה להתממש".

נמצוב נהרג כמובן מול הקרמלין בשנת 2015. האם הממשלה הרגה אותו? "הו, אני בטוח", אומר בוקובסקי. "הממסד של פוטין הרג אותו. אם מישהו נהרג בכיכר האדומה, הרוצח או הרוצחים צריכים לקבל אישור מהקרמלין. הכיכר האדומה היא המקום היחיד בכל רוסיה שכל מילימטר ממנו מנוטר. שום דבר לא יכול לקרות בכיכר האדומה ללא ידיעתם של הרשויות, אתה מבין?".

IV

אנו משוחחים כאן בחצר האחורית בקיימברידג', אך כפי שהזכרתי שוחחתי עם ולדימיר בוקובסקי גם בטלפון בספטמבר שעבר. שאלתי אותו אז על חצי-האי קרים והשתלטותו של פוטין על חבל הארץ הזה. הוא אמר שפוטין "עשה זאת מסיבותיו הפנימיות שלו". הוא רצה להראות לרוסים, כמו גם לעולם, "שלא אכפת לו מאף אחד או מהחוק הבינלאומי". הוא איש חזק ש"משחק על רגשות של אנשים". לדברי בוקובסקי, הסיפור של קרים הוא מבחן. פוטין שבר את הטאבו שהיה מקובל לגבי שינוי גבולות בינלאומיים וצחק בפניו של המערב. הוא הראה שהוא פושע ושהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, מבלי שיעמדו בדרכו. מכאן והלאה, כל שינוי גבולות הופך לקל יותר. זה מתקשר גם לרעיון של החזרת הגדולה של ברה"מ עד כמה שניתן. כל פיסה קטנה ממנה עוזרת.

ולדימיר פוטין | kremlin.ru

אתם זוכרים את אלכסנדר ליטביננקו, עריק המודיעין הרוסי שנרצח בשנת 2006? הוא ובוקובסקי היו חברים. במאי 2015 בוקובסקי היה אמור להעיד בחקירה הבריטית על הרצח, אך אז המשטרה פשטה על ביתו ומאוחר יותר הוא הואשם "שהיו 'תמונות אסורות' על מחשבו". ישנה אמונה רווחת שבוקובסקי הופלל על ידי הקג"ב, בשיטה המוכרת של שתילת עדויות מזויפות, כנראה הקלף המלוכלך ביותר באמתחתו של הקרמלין. הרי אדם המואשם בפשעים שכאלו מוכתם לתמיד, והרעיון שמתנגדים לקרמלין הם סוטים מיניים עם חיבה לפדופיליה היא תמה מוזרה אך חוזרת על עצמה בתעמולה הרוסית, כפי שקרה רק לאחרונה עם יורי דמטרייב.

בראיון ל'ניו-יורק טיימס' ב-2016, התייחס בוקובסקי לפרשה ואמר: "זה ממש סיפור קפקאי. אתה לא רק צריך להוכיח שאתה לא אשם אלא שאתה חף מפשע". הוא התעקש שנפל קורבן לגלגול חדש של תכסיס מלוכלך וישן של הקג"ב. בפברואר 2018, תיקו של בוקובסקי נסגר בשל בריאותו הרעועה. המקרה עורר את זעמם של חבריו, אך כמובן שימח את אויביו. בוקובסקי הגדול מוכתם, בשנות חייו האחרונות? חלום סובייטי שמתגשם. דיברתי עם בוקובסקי על המקרה בשיחתנו הטלפונית בספטמבר. הוא אמר שאינו יכול לומר הרבה, בהתאם להגבלות משפטיות וזהירות מצידו, אך אמר דבר מעניין בנושא של הוכחת החפות: "כפי שאנו אומרים ברוסיה, 'אדם אינו יכול להוכיח שהוא אינו גמל'".

כאן בקיימברידג', אני שואל את בוקובסקי "כיצד רוסים מחוץ לרוסיה מתייחסים אלייך?". ""זה תלוי מי, כמובן". הוא משיב. "הייתי מופתע כאשר חליתי מאוד והזדקקתי לניתוח לב יקר, והרבה פליטים רוסים עשירים תרמו. זה היה מדהים. אפילו לא הכרתי אותם, אך מסיבה כלשהי הם הרגישו מחויבים לעשות את זה, כולל חודורקובסקי". כוונתו למיכאל חודורקובסקי, איל ההון שנכלא על ידי פוטין לעשר שנים ועתה מתגורר במערב ומוביל את ארגון 'רוסיה הפתוחה'. "האם אתה מקבל דואר מאוהדים?" אני שואל. "נהגתי לקבל", הוא משיב, "אך עתה זה פסק, מכיוון ששיניתי את הכתובת שלי מספר פעמים". "האם אתה מקבל דואר שטנה?" אני שואל. "כבר לא במשך הרבה זמן", הוא אומר. "הפעם האחרונה הייתה לפני חמש שנים בערך. האשימו אותי שאני מרגל ציוני".

כאשר הוא מדבר על הממשלה הרוסית עם תכסיסיה הישנים, הוא שוב מזכיר את טענת ה"כיתור". הם תמיד חייבים להעמיד פנים שהזאב המערבי מחכה על הסף, להחזיק את ההמונים עצבניים ומוסחים. הם גם מקשקשים על כך ש"רוסיה שונה מבחינה רוחנית מהמערב וזה מה שמקשר אותנו ביחד". בוקובסקי מעיר על כך שהקרמלין "מנסה להפוך את הכנסייה האורתודוקסית למובילה האידאולוגית של רוסיה". הוא נזכר בצחוק עוקצני, "איך הכנסייה שרה שירי שבח בשמו של סטאלין! מחצית מהם היו סוכני קג"ב!". "האם היית מתישהו דתי?", אני שואל. הוא משיב בשלילה.

אנחנו משוחחים גם על המחלוקת הקשה בין היסטוריונים וסופרים בנוגע לרוסיה. ריצ'רד פייפס, למשל, טען  כי שורשיה של ברה"מ מקורם בהיסטוריה הרוסית ולכן רוסיה הסובייטית שיקפה דפוסים מעברה ההיסטורי. אחרים כמו סולז'ניצין חשבו שמדובר בהכפשה אדירה והוצאת דיבתו של העם הרוסי. מה חושב בוקובסקי על הוויכוח? "תראה, שניהם היו חברים טובים שלי, בייחוד פייפס. עם סולז'ניצין, למען האמת, לא יכולת להיות חבר. מספיק שלא היית מסוכסך איתו וזה כבר היה הישג אדיר. הצלחתי לצבור כמה ריבים איתו אבל אחר כך יישבנו את המחלוקות. פייפס ואני היינו פתוחים מאוד אחד כלפי השני, חברים טובים ממש, אך במקרה הזה הוא טעה. אנחנו מדברים על אומה שערפו את ראשה. שעברה רצח עם. אחרי דבר כזה, לא הוגן לשפוט".

אני מעלה את הנושא של צרות אופקים, מהשמאל ומהימין. הוא מזכיר את הממשלה הפולנית ואת ממשלתו של אורבן בהונגריה. אנשים מסוימים הרחיקו לכת, הוא אומר, עם היותם אנטי-האיחוד האירופי ואנטי שמאל. זו הצהרה מעניינת מפי מי שהיה שותף לכתיבת הספר 'השורשים הסובייטים לאינטגרציה אירופית'. בכל מקרה, אנשים מסוימים, בחכמה או שלא, נדחפים לעבר זרועותיו של ולדימיר פוטין. לדבריו, אם אורבן לא ייזהר "מדינתו תיבלע על ידי הקג"ב, והוא לא יוכל אפילו לשים לב שזה קרה. מכיוון שהוא חבר קרוב שלי מזה שנים רבות, אמרתי לו זאת".

ומה בוקובסקי חושב על דונלד טראמפ?

ובכן, אני אוהב את כל העניין, בעבורי זו בדיחה טובה מאוד. חבריי האמריקנים כועסים ורבים איתי ואומרים שאסור לי לצחוק על זה, אבל אני אכן צוחק. זה כמו פיל בחנות חרסינה. טראמפ אינו פוליטיקאי. הוא מרוכז מדי בעצמו, הוא מדבר יותר מדי – אדם כזה מעולם לא היה אמור להיבחר לכל משרה ציבורית. אך הדבר הטוב זה שהוא הפריע לקונצנזוס של הביצה. הוא שיבש לפתע את הקונצנזוס האוניברסלי על תקינות פוליטית, וזה טוב מאוד שהוא פוצץ את העניין. מישהו היה חייב לעשות זאת"

בוקובסקי, אגב, מעולם לא היה אוהד של ארה"ב, והוא פתוח לגבי זה כפי שהוא פתוח בכלליות. אז מה לדעתו צריכה להיות עמדת המערב כלפי פוטין?

לא להאמין לכל הבלופים שלו. האיש שקרן טוב מאוד. יש אנשים שחוששים שפוטין יתחיל מלחמה באירופה או במזרח התיכון או משהו כזה – אלו שטויות. הוא לא יסתכן לצאת להרפתקה שכזו. אבל הוא כן ינסה ללכת כל הזמן על הסף, הוא תמיד יבחן את כוח הרצון של המערב אבל לא ייקח צעד מעבר לקצה"

כולנו מכירים את הגיבורים המפורסמים של ברה"מ כמו סולז'ניצין או סחרוב, ואני שואל את בוקובסקי האם יוכל לספר על אנשים פחות ידועים אך לא פחות אמיצים. "הייתה קבוצה נרחבת של 'בולשביקים ישנים' אשר לחלוטין לא הסכימו עם סטאלין ויצאו כנגדו", הוא אומר. "רבים מהם נרצחו ועברו עינויים. הייתה לי הזכות להכיר כמה מהם ששרדו. הם היו אנשים גדולים למרות שלא הסכמתי כלל עם הפילוסופיה שלהם".

לדבריו, חלקם הציעו לו להצטרף למפלגה הקומוניסטית. מדוע? "הם טענו שהמפלגה הפכה לרקובה, אז היא צריכה זרם חדש של אנשים הגונים כדי להחיות אותה מבפנים". הוא מספר שחברו אנטולי יעקובסון (שעלה לישראל ונפטר ב-1978) אמר: 'זה כמו לנסות לרפא גברת החולה במחלת מין על ידי כך שתשכב עימה. כנראה שלא תרפא אותה, אך כנראה שכן תידבק במחלה'. "הוא צדק לחלוטין", אומר בוקובסקי, "אך בכל מקרה, כיבדתי את האנשים האלה". בוקובסקי מזכיר כמה שמות נוספים, כולל את זה של סרגיי פיסרב, "בחור שעונה בצורה כל כך קשה. הם שברו לו את עמוד השדרה ולמשך חייו היה חייב לחבוש מחוך מיוחד, אך הוא לא חתם על שום מסמך או על האשמות מזויפות והם לא יכלו לשבור את רוחו. הוא היה 'בולשביק ישן', אך אני חייב להודות שהיה אדם גדול".

למרות הנושאים הכואבים עליהם דיברנו, אני חייב לציין שבוקובסקי הוא אדם לבבי מאוד. יש לו בעיות בריאות אך הוא צוחק הרבה. מעת לעת הופך למחוספס וזועף לכמה רגעים, אך לרוב נותר חביב. כאשר עזבתי לבסוף את קיימברידג' אמרתי לאחד מעוזריו: "אני מבין מדוע אתם אוהבים אותו כל כך".


הראיון התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'. מאנגלית: גידי גולן.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

4 תגובות למאמר