הסכנה האמיתית של פוליטיקת הזהויות

שמרנים נוהגים לומר עד כמה הם לא אוהבים את פוליטיקת הזהויות, אך לא תמיד ברור למה בדיוק הכוונה במושג הזה. כאשר מדברים על פוליטיקה של זהויות, אקדמאים ואינטלקטואלים מדברים לרוב על דבר אחד, ופוליטיקאים ופעילים על דבר אחר.

פוליטיקאים מן המפלגה הדמוקרטית שעוסקים בפוליטיקת זהויות מתכוונים בדרך כלל ל"פוליטיקה אתנית", לפיה חברים בקהילה מסוימת מארגנים את האינטרס המשותף שלהם. שמרנים משתמשים במושג כדי לתאר תופעות דומות של פוליטיקה אתנית, אך רק כזו שלא מוצאת חן בעיניהם. מה שהם לא מציינים היא העובדה שצורה זו של מעורבות פוליטית היא עתיקה כאמריקה עצמה.

החל מהגרמנים של פנסילבניה, דרך האירים בבוסטון ובניו-יורק ועד לסקנדינבים במערב התיכון – קבוצות אתניות שונות עסקו בפוליטיקה בדיוק באותה הדרך שקבוצות מאוחרות יותר כמו אסייתים, אפריקנים, היספנים או ערבים עושות כיום. לכן אינך חייב להיות תומך נלהב של רעיון פוליטיקת הזהויות כדי להבין שלא מדובר באיום הקיומי על הדמוקרטיה אותו חלק ממתנגדיו מנסים להציג.

הבעיה העיקרית שלי עם פוליטיקת זהויות לא קשורה בהכרח לדברים כאלה, אז במקום להשתמש במושג עם כל ההקשרים הנלווים אליו, בואו נשתמש במשהו אחר. הבעיה שלי היא עם פוליטיקה של קטגוריות, או פוליטיקה של הפשטה. הכוונה היא לנטייה לדבר על שחורים, לבנים, היספנים, להט"בים, נשים וכדומה, כאילו כולן קבוצות חברתיות עמומות שמתמצות רק בצבע העור או במגדר.

רדידות פוליטית

אחד הדברים הנפלאים בתרבות האמריקנית הוא הרעיון שאתה מתייחס לכל אדם בפני עצמו. כמובן שכאומה וגם כפרטים האמריקנים לא בדיוק מגשימים את האידיאל הזה, אך עדיין מדובר באידיאל ראוי.

התפיסה לפיה כל מה שאתה צריך לדעת על אדם הוא צבע העור שלו נראית לי כדבר דומה מאוד להגדרה של גזענות, ולא משנה אם אתה מדבר על שחורים, לבנים או כל גוון אחר. אם אתה מאמין שאתה יודע מה אישה עומדת להגיד עוד בטרם פצתה את פיה בגלל שאתה סבור שכל הנשים חושבות אותו דבר, זה סימן שאתה סקסיסט. מכיוון שאני יודע שלא כל מי שמדבר כך עושה זאת מכוונה מרושעת, נניח לרגע לשאלת הגזענות או הסקסיזם. יש בעיות אחרות עם צורה כזו של מחשבה קטגורית, והעיקריות שבהן: היא לא נכונה והיא עצלה.

קחו למשל את המתמודדים על המועמדות הדמוקרטית לנשיאות שנמצאים בעיצומו של המרוץ במפלגה. כולם ללא יוצא מן הכלל מדברים על נושא כמו הפלות כאילו כל הנשים בעולם מסכימות עליו, למרות שמבחינה היסטורית נשים התנגדו להפלות רק מעט פחות מגברים. האם נשים שמתנגדות להפלה אינן נשים? אני עדיין צוחק כשאני נזכר בסופרת הפמיניסטית ונדי דוניגר שאמרה על שרה פיילין, אמא לחמישה להזכירכם, כי "הצביעות הגדולה ביותר שלה היא התחזות לאישה".

העצלות שבשימוש ברטוריקה כזו היא סימן לרדידות הפוליטית של ימינו. נדמה שפוליטיקאים פשוט שכחו איך להציג טיעונים, בין השאר בגלל שקהל המצביעים הופך לחסר סבלנות הרבה יותר לדעות הנוגדות את אמונתו. בנוסף, יועצים פוליטיים הבינו שבנושאים מסוימים, אם אתה מדבר באופן קטגורי על קבוצות, אתה יכול לזכות לתמיכתן למרות מיעוט משמעותי בתוך הקבוצות האלה שעשוי לא להסכים איתך.

כך למשל, סיסמאות רפובליקניות על ישראל נשמעות כאילו כל היהודים חושבים אותו דבר על הנושא; הם לא. סיסמאות דמוקרטיות על אפליה מתקנת מניחות שכל השחורים הם קבוצה אחת בדעתם על הסוגייה; גם הם לא. לא כל ההיספנים, אפילו לא מהגרים חדשים, רוצים להפוך הגירה בלתי-חוקית לחוקית, ולא כל הנשים דורשות שהממשלה תשלם על הפלות.

בסופו של דבר, פוליטיקה של זהויות תמיד פונה לסוג מסוים של נאמנות קבוצתית. שחורים "אמיתיים" או נשים או יהודים או להט"בים חייבים להאמין ב-X, ואם אתה לא מאמין ב-X, הרי שאתה בוגד בשבט שלך. מה שקורה בדרך כלל בצורת חשיבה כזו היא לא שחברים באותה קבוצה חשים צורך להתאחד כולם סביב קו פוליטי מסוים, אלא שקבוצות אחרות חושבות שהם צריכים לעשות את זה. ויש לכך השלכות חמורות: פוליטיקה עצלה של זהויות הופכת את המדינה שלנו ליותר גזענית וקיצונית כי היא מקדמת בדיוק את המסר לפיו אנשים לא יכולים לחשוב בעצמם.

הטור התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.