תאוריית ההצטלבות החברתית: הנחת יסוד נכונה, מסקנות שגויות

"אינטרסקציונליות" – המושג ששימש בעבר בעיקר ככותרת לתאוריה אקדמית שולית, הפך למושא סיקור תקשורתי נרחב הזוכה גם למחוות בתרבות הפופ, ואפילו מקבל שבחים בציוצים של מועמדים אלמוני לנשיאות. חברת מרים-וובסטר הוסיפה את המילה למילון הרשמי שלה בשנת 2017, וההנחות הבסיסיות של תיאורית ההִצְטָלְבִיוּת הפכו לחלק עיקרי בפוליטיקת הזהויות של ימינו. ההשפעה התרבותית שצבר המושג היא סיבה להתחיל להתייחס אליו ברצינות, אז בואו נעשה זאת.

התאוריה הוצגה לראשונה על ידי קימברלי קרנשו, מרצה למשפטים ב-UCLA, שניסתה להדגים כיצד אספקטים שונים של זהות של אדם כמו גזע, מגדר ועוד, מצטלבים כדי להשפיע על החוויה שלו בחברה. התיאוריה מניחה כי מקומו של אדם בהיררכיה החברתית יכול להיות מובן דרך ההצטלבות של מרכיבי הזהות השונים שלו – לאישה שחורה תהיה חוויה שונה מאשר אישה לבנה, שתחווה דברים אחרת מגבר לבן וכן הלאה.

האם זהות קבוצתית מכתיבה במובן מסוים את החוויה של אדם בתרבות האמריקנית הנוכחית? ללא ספק. אבל תפיסת האינטרסקציונליות הולכת צעד קדימה, וקובעת כי הזהות היא תוצר של מבני כוח מרושעים ומערכות של דיכוי – הפטריארכיה, גזענות ממוסדת ועוד ועוד – שאורבים מתחת לפני השטח של החברה האמריקנית.

המבנים המדכאים האלה קשים יותר לאיתור מאשר פעם; חלפו להם הימים של חוקי ג'ים קרואו, ולכן חוקרי ההצטלביות מנסים למפות כיצד התרבות שלנו מעניקה בעדינות פריבילגיות לזהות אחת על פני אחרות.

עולם מעוות

אם כן, אחת מן המטרות של האינטרסקציונליות היא להילחם באפליה הקיימת במחוזות שהם מעבר להישג ידם של רשויות החוק והפוליטיקאים. לטענת קרנשו, אפילו כאשר חברה וחוקיה לא מפלים באופן ברור נגד קבוצה כלשהיא, האפליה והדיכוי עדיין קיימים מכיוון שהם ארוגים אל תוך החברה עצמה.

נניח לרגע לאיכות הטיעון הזה, ונתמקד בקושי המובנה של מעבר ממאבק באפליה אובייקטיבית למאבק במושגים סובייקטיבים שנחווים בעיקר דרך חוויה אישית של אדם – אולי הנושא העיקרי במחקר ההצטלביות כיום. כאן אנו מתחילים לגלות את המגבלות של תאוריית האינטרסקציונליות, הנשענת לאו דווקא על אמיתות של טענות אלא על העובדה שהפשטת החיים החברתיים יוצרת רצון תמידי לשיפור ובהכרח מובילה בפועל לתוצאות הרסניות.

כך למשל, התאוריה גורסת כי ייעוד של חוויות מסוימות לקבוצות מסוימות בלבד יוצר מונופול על ההתנסות החברתית של אותה קבוצה כולה. אך פמיניסטיות העוסקות בתחום ההצטלביות לא מדברות בשם כל הנשים, ומבקרי תאוריות גזע לא מדברים בשם כל השחורים. למעשה, חברים רבים במה שהתאוריה מגדירה כמעמד הקורבנות כלל לא משוכנעים שהם מדוכאים באופן שיטתי כפי שהם אמורים להיות.

יתרה מכך, כדי לקדד את ההיררכיה של זהויות ואת הפריבילגיות הנלוות להן, כפי שכתב מייקל אושקוט, יש צורך "לרדד את המגוון האדיר של חוויות חברתיות למערך של עקרונות…ללא שום התחשבות בהצטברות של חוויות, אלא רק בשימוש של חוויה שהומרה לתוך נוסחה". כתוצאה מכך, תומכי האינטרסקציונליות חייבים לעוות את העולם החיצוני על מנת שיתאים למסגרת התיאוריה, המתעקשת למשל כי לבנים החיים בקהילות כפריות עניות ונידחות איכשהו נהנים מפריבילגיות חברתיות רבות יותר מאשר אדם שחור עשיר ומצליח כמו אופרה ווינפרי.

הקומה החדשה הזאת שנבנתה על רעיונות הזהותניות גורמת נזק רב לערכים הדרושים לקיום וטיפוח חברה פלורליסטית. סובלנות, אינדיבידואליזם, ואי-הבחנה בין צבעים – כל אלה מפורקים כדי לחשוף את הכוח המדכא שמסתתר כביכול מתחתיהם. וכך, ערכים שנחשבו כליברלים קלאסיים במשך מאות שנים הופכים לפתע לכלים של רודנות ודיכוי, והעליונות של מעמד גזעי ומגדרי שולטת בכל. גם האמת מוקטנת לתוך חוויות סובייקטיביות, והופכת לדבר שכל אדם מגדיר לעצמו. כל אחד מדבר על "האמת שלו", אך בפועל נשאר משועבד לרצונם של מבני הכוח שמעבר לשליטתנו. אך אדם השואף לחירות אמיתית אינו יכול להישאר כבול להפשטות תיאורטיות; הוא צריך לצאת החוצה ולראות את העולם בעצמו.

הטור התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.