חירות, מצפון ופצצות מימן: על חייו ופועלו של אנדריי סחרוב

במערב, אנדריי סחרוב נחשב ובצדק לאחד הרוסים הדגולים של המאה העשרים. פיזיקאי מבריק ששיחק תפקיד מרכזי בפיתוח פצצת המימן הסובייטית בראשית שנות החמישים, סחרוב הפך בהדרגה למבקר חריף של הדיכוי בברה"מ ושל שאיפות ההתפשטות של מוסקבה. המשטר הקומוניסטי רדף אותו, אך הוא התמיד במאבק עבור זכויות אדם וחופש הביטוי, ועל כך הוכרז כחתן פרס נובל בשנת 1975.

מאז מותו של סחרוב ב-1989, לא עמדו מחסומים בפני שיחות עם אנשים ברוסיה שהכירו אותו, ומרבית החומר הארכיוני אודותיו הפך נגיש, אך חלפו מספר שנים בטרם התפרסמה ביוגרפיה מקיפה על חייו באנגלית. על כך עלינו להודות לריצ'רד לורי שספרו 'Sakharov: A Biography', מילא את החלל הזה והעניק לנו דיוקן מלא חיים של הענק המוסרי והאינטלקטואלי שהיה אנדריי סחרוב.

לורי חיבר בעבר מספר ספרים על ברה"מ, בין השאר על הדיקטטור הרצחני יוזף סטאלין, וכאשר חקר את טבעה של קיצוניות הרשע הוא למד להכיר גם את אלו שהתנגדו לה. רבים ממתנגדי המשטר הפכו לחבריו הקרובים, והוא סייע להם להבריח כתבי יד למערב. אות הכבוד הושלם כאשר נעצר ונחקר על ידי הק.ג.ב.

כך הכיר לורי גם את אנדריי סחרוב ואת ילנה בונר, אשתו השנייה ושותפתו להתנגדות הפוליטית. לורי תרגם לאנגלית את זיכרונותיו של סחרוב שראו ב-1990, והביוגרפיה הרחבה שחיבר יורדת לפרטי פרטים יחד עם תיאור רחב של הטרגדיה הרוסית במאה העשרים. למעשה, המדינה עצמה היא הגיבורה השנייה בספר, פחות נערצת מסחרוב אך לא פחות מרתקת.

המושיע של רוסיה

אנדריי דמיטרייביץ' סחרוב נולד במוסקבה בשנת 1921, תקופה בה רוסיה עדיין התאוששה מההרס שחוללו המהפכה הבולשביקית של 1917 ומלחמת האזרחים שבאה בעקבותיה. אירועים אלו, יחד עם מגפות ורעב המוני, גבו את חייהם של כ-15 מיליון בני אדם. אימו של סחרוב, בת לגנרל בצבא הצאר ובוגרת בית ספר לגברות אריסטוקרטיות, הסתגלה במהירות לזמנים המודרניים והפכה למורה לחינוך גופני. אביו היה פיזיקאי וחבר טיפוסי בשכבת ההשכלה הרוסית שאהב לשוחח על שירה, פילוסופיה ומוזיקה בזמן שהוא נאבק לשרוד ולמצוא מזון למשפחתו. הוא נחשב למורה מצליח אך היה חסר את החריצות למחקר מדעי אמיתי. בנו המוכשר אנדריי הפך לתלמידו הטוב ביותר, כזה שיום אחד יגשים את שאיפות אביו.

אנדריי סחרוב החל במהרה לעשות זאת, ובבית הספר התיכון ובאוניברסיטה הבדיל את עצמו מהאחרים בשיעורי המתמטיקה והפיזיקה. חבריו לכיתה לשעבר עדיין זוכרים כיצד הוא פתר את הבעיות הקשות ביותר במהירות מהממת ובדרכים שהיו נשגבות מבינתם. לורי מתאר את סחרוב הצעיר כגאון מדעי של ממש, כזה שהיה יכול לתרום תרומה אדירה לתחום הפיזיקה התיאורטית האהוב עליו, אילולא היה נדחף להפוך ליצרן פצצות.

קשה היה לנבא אז כי אותו סחרוב הצעיר יהפוך למתנגד משטר שיקרא תיגר בפומבי על מנהיגי אחת מהאימפריות החזקות והרודניות בהיסטוריה. באותן שנים ראשונות הוא פיתח רגש חזק של חובה חברתית ואדישות להצלחה חומרית, יחד עם דחייה מאי-צדק. למרות שהיה חלש פיזית (הוא ירש מאביו מחלת לב) ומגושם (מעולם לא למד לשחות או לרקוד), הוא לא הראה פחד מהבריונים בחצר בית הספר ושרד בעקשנות את כל התלאות והמחסור בשנות השלושים. ייתכן שהיו תלמידים רבים נוספים שהחזיקו באותן תכונות, אך אף אחד מהם לא הפך לגיבור מורד.

למשך תקופה ארוכה, גם סחרוב עצמו לא היה כזה. כתלמיד הוא קרא את יצירות החובה של קארל מרקס ולנין, והשתעמם מהקונספט המדעי הפרימיטיבי והתיאוריות הפשטניות. למרות זאת, הוא האמין שהסוציאליזם שנבנה בברה"מ הוא גל העתיד, הן עבור רוסיה והן עבור העולם כולו. הוא מעולם לא הצטרף לארגוני הנוער הקומוניסטיים או הפך לחבר במפלגה, אך כפי שהעיד היה זה בעיקר בשל סיבות של "אינרציה".

לאחר תקופה פורה של עבודה במפעל תחמושת במהלך מלחמת העולם השנייה, סחרוב חזר לתחום הפיזיקה התיאורטית רק כדי להיות מופקע שוב לתחום המחקר הגרעיני ב-1948. למרות שלא נשאל להסכמתו, לסחרוב לא הייתה התנגדות. הוא האמין כי ביטחון המדינה, שבאותה העת עדיין לא פיתחה נשק גרעיני, יכול להיות מובטח רק על ידי שוויון כוחות עם ארה"ב, שכבר אספה עשרות פצצות אטום בארסנל. כמו רבים מעמיתיו, סחרוב עבד עבור המטרה הזו במה שהוא כינה מאוחר יותר כ"מחויבות טוטאלית".

עולמם המוזר של יצרני הפצצות הסובייטים נשלט בידי לַברֶנטי בֵּרִיַה, בן חסותו של סטאלין והמפקד האכזרי של המשטרה החשאית (נ.ק.ו.ד). מתקני המחקר והפיתוח היו ממוקמים בלב יערות הפרא, מוקפים בגדרות תיל ושומרים חמושים. אסירים פוליטיים, "צועדים בשורות ארוכות כשכלבי שמירה מזנבים בהם" כפי שתיאר סחרוב, נוצלו עבור בנייה וכריית אורניום. כל פיסת נייר עליה שורבטו כמה מילים נחשבה כסודית ביותר, והמשטרה החשאית דאגה להעלים את שמות העיירות הסמוכות מהמפות הרשמיות של ברה"מ.

כמה מרעיונותיו המקוריים של סחרוב הובילו לפריצות דרך בעיצוב פצצת המימן. ב-2 באוגוסט 1953, פחות משנה אחרי שהאמריקנים ערכו ניסוי מוצלח בנשק תרמו-גרעיני, הסובייטים ערכו אחד כזה משלהם בקזחסטן. לאחר שהתקבלו תוצאות הניסוי, ראש המחקר הגרעיני איגור קורצ'טוב השתחווה בפני סחרוב וכינה אותו "המושיע של רוסיה". באותה שנה, סחרוב נבחר לחבר מן המניין באקדמיה הסובייטית למדעים, והיה לאדם הצעיר ביותר שזכה לכבוד הזה בגיל 32 בלבד. המדליות והפרסים זרמו, וחייו של סחרוב הפכו למפוארים בסטנדרטים סובייטיים: לימוזינה צמודה עם נהג, גישה לחנויות בהן נמכרה סחורה מערבית וחופשות באתרי נופש השמורים לחברי האליטה של המפלגה. הוא היה נשוי באושר ואב מסור לשלושה ילדים, אם כי נעדר לרוב מהבית בענייני עבודה.

אך בתוך כל ההצלחות והשבחים, סחרוב החל לפתח ספקות לגבי תפקוד המערכת הסובייטית. לאחר שסטאלין מת במרץ 1953, תגובתו של סחרוב הייתה צער ("חשבתי על האנושיות שבו"), אך עם זאת הוא לא שכח את מה ששמע מעמיתיו המבוגרים על מה שהתרחש בטרם המלחמה: האמת הנוראה על ניסיונות הקולקטיביזציה של האיכרים, הטיהורים הנרחבים בשורות המפלגה, מחנות ריכוז ומרתפי הוצאות להורג. כאשר פגש פעם אחת את בֵּרִיַה פנים אל מול פנים, סחרוב חש כי הוא נמצא בנוכחותו של "אדם מחריד".

לכן, כאשר ניקיטה חרושצ'וב החל בתהליך הדה-סטליניזציה במחצית השנייה של שנות החמישים, סחרוב תמך בו במאת האחוזים. הוא אפילו פתח בקמפיין משלו – להגן על המדע, "אבן הראשה של התרבות", מפני כפייה מפלגתית ומפני שרלטנים שנתמכו בידי אידאולוגים. מחקר הגנטיקה סבל במיוחד תחת סטאלין, ומדענים רבים שעסקו בתחום נרצחו או נשלחו למחנות כאשר ניסו להגן על הגנטיקה המודרנית מפני נוכלים כמו חביבו של סטאלין טרוֹפים ליסֵנקוֹ. סחרוב שיחק תפקיד מרכזי בשכנוע בכירי המפלגה להחזיר למעבדות מדענים אמיתיים ולאפשר להם ליצור קשרים עם עמיתיהם במערב.

אך דאגתו העיקרית של סחרוב באותה תקופה הייתה הקרינה המשתחררת לאטמוספירה במהלך ניסוי גרעיני. הוא חישב ומצא כי עבור כל מגהטון שמתפוצץ, כ-10,000 בני אדם ימותו מסרטן בעתיד, לפעמים מבלי לדעת מדוע. ב-1961 סחרוב כתב לחרושצ'וב ודרש ממנו לשים קץ לניסויים, בטענה שהם לא מספקים נתונים מדעיים חדשים ורק מסכנים את השלום העולמי.

במכתב זה עשה סחרוב צעד לתוך זירת מדיניות החוץ, אזור שהיה שמור באופן בלעדי להנהגת המפלגה הקומוניסטית. חרושצ'וב דחה את הפנייה והבהיר היטב את חוסר שביעות רצונו מהתנהלותו של סחרוב, אך הודות להצלחות המדעיות המתמשכות שהציג ולרגע של הגינות מצד מנהיג המפלגה, היחסים הטובים שוקמו. שנתיים לאחר מכן ברה"מ וארה"ב חתמו על אמנה האוסרת ניסויים אטמוספריים, הסכם מציל חיים שעבורו סחרוב ראוי לקרדיט גדול.

"אויב הציבור מספר אחד"

בשנת 1964, ליאוניד ברז'נייב הפיל את משטר חרושצ'וב ותפס את השלטון בקרמלין. במשך שני העשורים הבאים, סחרוב מחה בפומבי נגד התחדשות הסטליניזם והצנזורה המשתקת, וקרא לחופש דיון מוחלט ולזרימה חופשית של מידע מהמערב. מתנגדי משטר שנאסרו ומשפחותיהם פנו אליו כדי שיחתום על עצומות לטובתם, והוא גם השמיע את קולו פעמים רבות בעד הגירה חופשית של יהודים מברה"מ לישראל. סחרוב פעל גם למען חזרה של טטרים שגורשו מחצי האי קרים בידי סטאלין, כתב למען שמירה על איכות הסביבה והתנגד לעונש מוות.

אנדריי סחרוב ידע מן ההתחלה כי הוא עתיד לשלם מחיר על השמעת קול מצפונו. עד שנת 1968, הק.ג.ב עקב אחריו באופן סדיר, והוא הופשט בהדרגה ממעמדו הבכיר בקהילה המדעית. עמיתים וחברים נמנעו מלפגוש בו, אך הוא לא היה לבד. לאחר שאשתו הראשונה קלאבה נפטרה מסרטן, סחרוב מצא חברה נאמנה ותומכת בקרב חבריו מתנגדי המשטר, או "החושבים החופשיים" כפי שקרא להם. רבים מהם היו מדענים כמוהו.

עם הזמן הוא הפך גם לסופר בסגנון ה'סָאמִיזְדָאט' – כתבים שנאסרו בידי השלטון ושוכפלו והופצו באופן עצמאי. הוא הדפיס והדפיס מחדש מאמרים על הצורך ברפורמה דמוקרטית, ואלו הופצו בקרב אינטלקטואלים רוסיים שהיו ביקורתיים כלפי השלטון, וחלקם אף מצאו את דרכם לתקשורת במערב ולבתי הוצאה לאור. באחד מהמזכרים הפנימיים, בק.ג.ב התחייסו לסחרוב כ"אויב הציבור מספר אחד", ובמשך השנים שלחו אליו מספר איומים "אנונימיים" על חייו.

בסוף שנות השבעים, סחרוב הפך לדמות בינלאומית ידועה ונערצת – לא רק חתן פרס נובל אלא גם מקבלם של מספר רב של עיטורים על פועלו למען זכויות אדם. יחד עם זאת, גברה בו ההבנה כי המערב לא עומד לשנות את מדיניות הדטאנט של הפשרת היחסים עם משטר ברז'נייב או להשקיע מאמץ בקידום שינוי משמעותי בתוך ברה"מ. למרות שהפך פסימיסט בהרבה לגבי האפשרות של שינוי כזה, סחרוב מעולם לא שקל לוותר על המאבק.

ואז, בדצמבר 1979, ברה"מ פלשה לאפגניסטן. בראיונות שהעניק לתקשורת במערב, סחרוב הוקיע את המהלך כ"ניסיון להתפשטות" רוסית, ודרש נסיגה מיידית של הכוחות הסובייטים. בתוך חודש, וללא שום הליך חוקי או משפטי, ברז'נייב הגלה את סחרוב יחד עם אשתו השנייה ילנה בונר לעיר גורקי (כיום ניז'ני נובגורוד), מרכז צבאי ותעשייתי שהיה מחוץ לתחום לאזרחים זרים.

בעצתה של בונר, סחרוב ניצל את הבידוד כדי לכתוב את זיכרונותיו. סוכני הק.ג.ב גנבו פעמיים את כתב היד עליו עבד וגרמו לו צער גדול, אך הוא סרב לאפשר להם "לשדוד את הזיכרון שלי". בכל פעם הוא החל לכתוב מחדש, ולבסוף השלים את הספר שהוברח למערב וראה שם אור.

בסיפור חייו המרתק סחרוב לא ניסה להסתיר את האשליות הפוליטיות מעברו, אך הוא נבדל מחסידי קומוניזם אחרים שהתפכחו בכך שסרב לעסוק בהלקאה עצמית או חיפוש בנבכי הנפש. הוא גם לא דיבר על המנהיגים הסובייטים שרדפו אותו במונחים של שנאה או מרירות. סחרוב היה, וכך הוא מצטייר מכתביו והכתבים עליו, אדם נאור אמיתי: רגוע ורציונלי, מביט לעבר העתיד ומוכן לפיוס פרגמטי כל עוד הוא לא כולל פשרה מוסרית.

במשך שנות הבדידות והמאבק בגורקי, ילנה בונר הדגימה שוב ושוב מסירות לבעלה ורוח לחימה משלה. כאשר סחרוב פגש אותה לראשונה ב-1970, היא הייתה רופאת ילדים, גרושה ואם לשניים ותומכת ותיקה באסירים פוליטיים. בניגוד לבעלה המחושב יותר שעסק בעניינים ברומו של עולם, בונר הייתה בעלת מזג חם וחשיבה פוליטית וטקטית מפותחת. מכיוון שבאופן רשמי סחרוב נשלח לגלות לבדו, בונר הייתה יכולה לנסוע באופן חופשי יחסית למוסקבה ולשמש כשליחה יעילה של כתביו ומסריו.

אביה של בונר היה ממוצא ארמני ואמה הייתה יהודייה, שתי עובדות שהודגשו היטב בתעמולת המשטר הסובייטי שטענה כי בונר אינה פטריוטית ומשפיעה לרעה על סחרוב התמים. בונר גם הסתכסכה עם מתנגדי המשטר השמרנים והלאומיים יותר, וביניהם אלכסנדר סולז'ניצין הידוע. אך הן הסובייטים והן מתנגדי המשטר האחרים לא הבינו עד הסוף את מערכת היחסים בין בונר לסחרוב, שבעיקרה לא הייתה כלל פוליטית. כפי שבונר עצמה סיפרה, הייתה זו "קרבה אנושית יוצאת דופן שהגורל העניק לאנדריי ולי".

בגורקי, סחרוב הרגיש לעתים כמו "עכבר בתוך צנצנת זכוכית ששואבים ממנה את האוויר". למרות שהיה בעל מבנה גוף רזה וחלש הוא פתח בכמה שביתות רעב, והצליח בין היתר להשיג אישור יציאה מהמדינה עבור בתה הנרדפת של בונר. בשביתה אחרת, סחרוב ניסה למנוע מהק.ג.ב להמשיך ולחקור את אשתו, אך המשטר כפה עליו הזנה בידי רופא באופן מכאיב ומשפיל. המלחמות האלה החלישו את ליבו, וגם בריאותו הכללית הלכה והתדרדרה.

בפברואר 1986, זמן קצר לאחר שמיכאיל גורבצ'וב עלה לשלטון, סחרוב כתב לו מכתב בו דרש את שחרור כל אסירי המצפון. גורבצ'וב אפשר לסחרוב לחזור למוסקבה, ובחודש אפריל בשנה שלאחר מכן מרבית האסירים הפוליטיים שוחררו. בתמורה, סחרוב פנה למערב וביקש להביע תמיכה במנהיג הסובייטי החדש, אך לא היו לו אשליות. הגישושים של גורבצ'וב לקראת שינוי היו מוגבלים וזהירים מאוד, אבל בנסיבות הקיימות הם ייצגו צעד גדול קדימה. גם לאחר שאימץ אותם, סחרוב לא הפסיק את המאבק למען רוסיה חופשית באמת, ובאפריל 1989 נבחר כחבר בפרלמנט החדש, בו שימש כדובר משפיע עד שנפטר מאוחר יותר באותה שנה.

אובדן לאנושות

בספרו על סחרוב, ריצ'רד לורי מציג תמונה אינטליגנטית ויוצאת דופן של האיש. הוא מצליח לא רק לתפוס את גיבור הספר באופן מעורר הערצה, אלא גם מציג רגישות לרקע החברתי והפוליטי של חייו, כמו גם את התערובת של פחד והתרפסות יחד עם נדיבות ואומץ שאפיינה את העם הרוסי. בין היתר, לורי מקים לתחייה את האופן בו המשטר הקומוניסטי רדף והגביל את מדעניו, ולעתים אף עצר ורצח אותם. למרות זאת, אלו ששרדו הצליחו להגיע להישגים מרשימים.

המקום בו לורי נכשל הוא בהערכת המורשת של אנדריי סחרוב. האם הוא באמת השפיע על תהליכי הליברליזציה של גורבצ'וב, כפי שכמה חוקרים במערב טענו? לורי נותר דומם בשאלה זו, אך נראה כי סביר מאוד שמעשיו ומילותיו של סחרוב אכן שכנעו רבים בברה"מ לגבי הרקבון הפוליטי והמוסרי של המערכת הסובייטית, ובכך שדמוקרטיה היא הדרך היחידה מן המצר הזה. למרבה הצער, לורי גם אינו מזכיר במילה את האופן בו סחרוב ומתנגדי משטר אחרים ממזרח אירופה הזכירו לרבים את החשיבות של החירות המובנת מאליה ממנה נהנים במערב.

לטענת לורי, מותו המוקדם של סחרוב בגיל 68 היה הפסד גדול לתומכי הרפורמות הדמוקרטיות ברוסיה, שאיבדו את מנהיגם המאחד והטבעי. מעבר לכך, היה זה אובדן לאנושות כולה, ולדרך בה היא חושבת על מקומה בעולם. אפילו סחרוב, מדען רציונלי ומתנגד לכל גילוי של דּוֹגְמָה ופנאטיות, אימץ בשנותיו האחרונות מעין פתיחות מחשבה לדת, והאמין כי ישנה משמעות פנימית לטבע וכוחות רוחניים שאינם כפופים לחוקי הפיזיקה. במובן מסוים, כל חייו היו אישוש של האמונה הזו.

המאמר פורסם לראשונה בכתב העת 'קומנטרי'.