מנהיגי המעצמות מתכנסים מדי שנה ודנים בנושאים ברומו של עולם, אך ההיסטוריה מוכיחה כי החלטות המתקבלות בפסגה חסרות כל השפעה במציאות
עיתונאים ברחבי העולם נוהגים להתייחס לזמן הזה בשנה, בליבו של הקיץ, כ"עונת המלפפונים" – תקופה של מספר שבועות בהם לא מתרחשים אירועים משמעותיים, לפחות לא בחזית הפוליטית. זו בדרך כלל התקופה בשנה בה הכותרות עוסקות בכבשה בעלת שני ראשים שנולדה בניו-זילנד, גילוי שרידי העיר האבודה אטלנטיס במדבר סהרה, או כדי להוסיף קצת עניין – התאבדותו של מיליארדר פדופיל בבית כלא שמור היטב באמריקה.
לכן ניתן לומר שוועידת ה-G7 שנפתחה אתמול (שבת) בעיר ביאריץ אשר בדרום-מערב צרפת היא אירוע יוצא דופן בעונה זו. האמנם?
הרעיון לכינוס ועידת ארגון המדינות המתועשות היה פרי מוחו של נשיא צרפת ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, שאירח את הכינוס הראשון שלה בשנת 1975, בו השתתפו נציגי בריטניה, איטליה, יפן, מערב גרמניה וארה"ב. המחשבה המקורית הייתה להתמקד בנושאים כלכליים גלובליים שעלו לאחר המיתון שנוצר ממשברי הנפט הגדולים בראשית העשור, אך תוך שנה או שתיים הפסגה החלה לכלול גם את קנדה ואת נציגי הקהילה האירופית והרחיבה את דיוניה גם לסוגיות פוליטיות משמעותיות. עד שנת 1978, בה נערכה הפסגה באי גוואדלופ, ה-G7 הפכה למעין פרלמנט בינלאומי שמתווה את הדרך לעולם כולו.
באחד מהפיתולים האירוניים הנפוצים כל כך בהיסטוריה, ככל ששאיפות חברי קבוצת ה-G7 לשלוט בעולם הלכו וצמחו, כך פחת הלך ופחת כוחה האמיתי להשפיע על מגמות גלובליות. כך למשל, חברי הארגון עמדו חסרי אונים מנגד בזמן שברה"מ פלשה לאפגניסטן ובהמשך התפרקה בעצמה, כאשר ברית ורשה התמוטטה או כשכוהני הדת הקיצוניים תפסו את השלטון באיראן, בזמן שסין הפכה למעצמה עולמית ובמהלך המלחמות במזרח התיכון ועליית הטרור האסלאמי הבינלאומי. אולי חשוב מהכל, הפרלמנט הבינלאומי לא שיחק כלל תפקיד במהפכת המידע הטכנולוגית הדרמטית ביותר שעברה על העולם מאז ימי המהפכה התעשייתית.
לאחר נפילת ברה"מ צורפה גם רוסיה לארגון שהפך ל-G8, ושוב ל-G7 עם סילוק רוסיה לפני חמש שנים. עם הזמן, ועידות הפסגה הפכו יותר למפגש ידידותי והזדמנות לצילום עבור מנהיגי המדינות החברות, ופחות לפורום בעל השפעה רלוונטית ושליטה על העולם החדש. בפסגה שנערכה ב-1996 בליון בצרפת, קיבלו המשתתפים החלטות לגבי כמעט כל נושא תחת השמש, אך ידעו כי אין להם כל כוונה או יכולת לפעול לפיהן באמת.
השפעה מועטה
אז עד כמה רלוונטית פסגת ה-G7 בימינו? התשובה הקצרה היא: לא במיוחד. עובדה זו הפכה ברורה יותר כאשר בפסגה בקנדה בשנה שעברה אנגלה מרקל ועמנואל מקרון ניסו לחנך את דונלד טראמפ לגבי עובדות החיים הפוליטיות כפי שהם רואים אותן, רק כדי לספוג בתגובה סדרת התקפות אופייניות לנשיא האמריקני.
המפגש כולו הסתיים כפארסה כאשר הנשיא הקנדי חסר הניסיון ג'סטין טרודו ניסה לשלוף עוד תעלול והקריא את ההחלטות הסופיות של הוועידה בסגנון שובב ומוחצן. כאשר טראמפ שמע על כך הוא כבר היה על סיפון מטוסו וצייץ בתגובה כי הוא דוחה לחלוטין את כל ההחלטות.
תחת נסיבות רגילות, סקנדלים כאלה היו מסיימים אחת ולתמיד את מופע העמדת הפנים שהחל לפני חצי מאה, אך כפי שקורה תמיד במוסדות בירוקרטיים – מרגע שקיבלו חיים הם פשוט מסרבים למות.
הוועידה שנפתחה בסוף השבוע האחרון אמורה להתמקד בארבעה נושאים עיקריים. הראשון הוא המשך החיפוש אחר סוג של חוק וסדר בעולם הדיגיטלי החדש שמתעלה מעל גבולות מדינות הלאום ומפרק מוסדות קבוצתיים כמו האיחוד האירופי. כפי שנראה כרגע, סביר מאוד להניח כי שום דבר שייאמר או יוחלט בביאריץ ייצור השפעה כלשהיא על הנושא או יעניק לבירוקרטים בבירות העולם את ההשפעה עליה הם חולמים.
הנושא השני בו ידונו בוועידה הוא הנושא התמידי של המלחמה בטרור. כל עשרות ההחלטות שהתקבלו בפסגות ה-G7 בנושא בעבר לא יושמו מעולם, וארגוני טרור משגשגים כיום אף יותר מן הימים בהם הנשיא הצרפתי ז'אק שיראק התפאר בפסגה ב-1996 כי ימחה אותם מעל פני האדמה בתוך שנה או שתיים.
הססנות מול איראן
הסוגייה השלישית בה ידובר היא התוקפנות המתגברת של איראן. האירופאים, אולי מלבד ראש הממשלה הבריטי הטרי ג'ונסון, שואפים להמשיך לשלם מס שפתיים לעסקת הגרעין הגוועת אותה ירשו מברק אובמה, בתקווה להימנע ממשבר כולל במזרח התיכון. האיחוד האירופי במיוחד, פגוע ממיתון כלכלי ומסאגת הברקזיט, מהסס עדיין להפעיל לחץ רב יותר על האייתוללות, אך יחד עם זאת חסר את האומץ כדי להציע גלגל הצלה אמיתי למשטר הטובע בטהרן. ממשל טראמפ לעומת זאת, או יותר נכון הנשיא טראמפ עצמו, צריך לחכות ולהביט כיצד הסנקציות מכריעות אט אט את הרפובליקה האסלאמית.
הנושא הרביעי בו מתכננים משתתפי הוועידה לעסוק הוא מלחמת הסחר בין סין לארה"ב. גם כאן אין כמעט דבר אותו יכולים חברי ה-G7 לעשות כדי להשפיע על מהלך העניינים והאירועים, ובטח שלא על התוצאה. המציאות הכלכלית היא שקובעת את קווי המתאר למאבק המכסים של טראמפ נגד סין, אשר בסופו של דבר מסבסד את הצרכן האמריקני דרך מחירי מוצרים נמוכים ורכישת אגרות חוב.
המפגש הנוכחי יספק גם הזדמנות טובה לבוריס ג'ונסון להתוודע לנשיא טראמפ, בזמן שהוא פועל מול מקרון ומרקל כדי לקדם את יציאת בריטניה מהאיחוד האירופי, ומנסה לפלס את דרכו מסבך קורי העכביש שהברקזיט הפך להיות בשנים האחרונות. אך אחרי ככלות הכל, יתכן כי ההחלטה החשובה ביותר שתתקבל בימים הקרובים בביאריץ תהיה קביעת המועד והמקום לפסגה בשנה הבאה, וגם אם תענה דרישתו של טראמפ לצרף את סין לארגון, לא נראה שיהיה בכך להשיב לו את הרלוונטיות.
בינתיים, בתקופה בה אנו לא זוכים לקבל חדשות משמעותיות, הכתבים המדווחים מן הפסגה יהיו יכולים להנות מארוחות משובחות באחד מבתי המלון היוקרתיים בעיר. זהו גם רגע שיא בעונת המלפפונים.
אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. הטור התפרסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.
