סאגת הברקזיט: הפוליטיקאים שוב בוגדים בהכרעת העם

נראה שהאיחוד האירופי הפך לשורה משירה הידוע של להקת 'האיגלס', 'מלון קליפורניה': "אתה יכול לעשות  צ'ק-אאוט מתי שתרצה, אבל לעולם לא תוכל לעזוב".

כל תקווה שממשלה בריטית אכן תתקדם הלאה ותממש את הברקזיט, שיותר אנשים הצביעו בעדו מאשר לגבי כל דבר אחר בהיסטוריה של המדינה, די חוסלו השבוע כאשר ראש הממשלה בוריס ג'ונסון ספג סדרה מרהיבה של תבוסות בפרלמנט. משפילה במיוחד הייתה העריקה של ג'ו ג'ונסון, שהעדיף להתפטר מהממשלה מאשר לעזור לאחיו לקיים את הבטחתו להביא את הברקזיט בכל מחיר עד ל-31 באוקטובר.

לאחר שרבים במפלגתו נטשו אותו (ולמעשה נטשו את מדינתם) על ידי הצטרפות לקואליציה הפרו-אירופית בפרלמנט, הצעת חוק שאמורה להפוך לחוק ביום רביעי תאלץ את ג'ונסון לכרוע ברך מול האיחוד ולבקש הארכה נוספת. מהלך זה מגביר גם את הסיכוי לבחירות חדשות.

בעצם הצהרת הפרלמנט הבריטי כי הוא מבועת מהאפשרות של יציאה מהאיחוד ללא הסכם, הוא למעשה נטל מבריטניה כל מנוף שהיה לה במשא ומתן וחיזק את הסבירות כי מהלך של עזיבה מוחלטת את האיחוד לעולם לא יתממש. מה שיקרה בסופו של דבר הוא שבריטניה תישאר חברה באיחוד בדרך כלשהיא, או שתצא ממנו בזחילה עם הסכם מהסוג אותו דחתה בעבר כאשר תרזה מיי ניסתה למכור אותו לפרלמנט.

"משאל עם פשוט יכול לפתור את תסבוכת הברקזיט", הציע ראש הממשלה לשעבר טוני בלייר בטור דעה שכתב בסוף השבוע. רעיון מצוין אבל רגע – חשבנו שכבר היה אחד כזה לא מזמן? מסתבר שעל פי בלייר וחבריו, משאל העם ההוא הביא תוצאה שגויה. אתם מבינים, העם הבריטי בחר לעזוב את האיחוד, אבל כנראה שהפוליטיקאים שלו לא ירשו לו לעשות זאת לעולם.

אחרי שהקמפיין המסיבי להפחדת הציבור הבריטי מפני עזיבה נכשל למרות שזכה לגיבוי מלא מהתקשורת, אין שום סיבה לפנות שוב לאותו ציבור באותה השאלה בדיוק. אך לטענת בלייר, זה בדיוק מה שצריך לעשות. התקשורת והפוליטיקאים מצידם כבר פתחו בקמפיין הפחדה רועש לא פחות כדי להרתיע את הציבור מפני האפשרות של עזיבה ללא הסכם. מעט מאוד אכן רוצים באפשרות הזו, אך ויתור מוחלט עליה מראש פירושו עמדה נחותה בהרבה במגעים מול האיחוד. וכך ראש ממשלה לשעבר כמו בלייר ממש משתוקק לאפשרות שארצו תהיה משועבדת לתכתיבי האיחוד, ורומז לבריטים שהאליטה הפוליטית לא תהיה מוכנה לקבל ברצינות את הכרעת העם.

הבטחות חלולות

הצעות כמו זו של בלייר למשאל עם נוסף נובעות מהחשש ממקרה בו ג'ונסון יחליט על בחירות חדשות ויזכה בהן ברוב גדול, כפי שמנבאים כרגע הסקרים, רוב שיאפשר לו לדחוף קדימה את עזיבת האיחוד הסופית. לפי בלייר, מצב כזה פשוט "לא יהיה נורמלי", מכיוון שיש להיזהר מפני "בלבול בין בחירות נורמליות לבין בחירות לא-נורמליות בהן סוגיית הברקזיט עומדת על הפרק". אך האם זה דבר נורמלי למדינה בעלת היסטוריה של יותר מאלף שנים למסור כליל את ריבונותה לגוף בירוקרטי? האם זה נורמלי שדמוקרטיה עם מסורת מפוארת פשוט מתעלמת לחלוטין מרצון המצביעים?

כפי שהראה כריסטופר קלדוול במאמר מצוין שפרסם לאחרונה, בממלכת האיחוד האירופי האנטי-דמוקרטית זה דבר נורמלי לחלוטין להתעלם מרצון העם. כך קרה למשל בדנמרק ב-1992, אז דחו המצביעים את אמנת מאסטריכט רק כדי להצביע בעדה שנה מאוחר יותר. אזרחי אירלנד דחו את אמנת ניס של האיחוד האירופי ב-2001, ונשלחו שוב לקלפיות ב-2002 כדי להצביע הפעם לפי רצון האיחוד. דבר דומה קרה ב-2008, אז האירים דחו את אמנת ליסבון רק כדי להצביע בעדה ב-2009. "הבחירות החוזרות הפכו את הבוז לרצון הבוחר לתופעה כלל-אירופאית", כותב קלדוול ומוסיף: "ובדיוק בשל כך הצביע הפרלמנט הבריטי בעד אישור משאל העם במרץ 2017 וקבע את התאריך לעזיבת האיחוד". התאריך היה ה-29 במרץ 2019, אך הסתבר כי הוא לא ממש קבוע אחרי הכל ולפי הנסיבות הנוכחיות נראה כי הסאגה עומדת להמשך עמוק אל תוך שנת 2020.

יתכן כי התסבוכת יכולה להיפתר אם האיחוד האירופי ילך מעט לקראת בוריס ג'ונסון ויאפשר לו להציג עסקה שתראה סבירה קצת יותר מזו שהציעה מיי, שמשמעותה הייתה הפיכת בריטניה למדינת חסות של האיחוד. אך כאשר בני ארצו וחברי מפלגתו מחבלים בכל צעד שהוא מנסה לעשות, הבטחתו של ג'ונסון לברקזיט "בכל מחיר" נראית כיום חלולה בדיוק כמו אלו של תרזה מיי.

הטור פורסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.