רוברט מוגאבה והטראומה של זימבבואה

אחד מהרגעים המוזרים ביותר בסיפור הדה-קולוניזציה של אפריקה היה המרד הקטן בו פתחה קבוצה של נערים מקונגו שנשלחו להוואנה כדי ללמוד רפואה על חשבון משטרו של קסטרו. הם נבחרו על ידי הרשויות בקונגו יותר בשל קשרים פוליטיים ופחות בשל כישורים אקדמיים, והתוצאה הייתה שמתוך עשרות הרופאים והאחיות הפוטנציאליים שנחתו בקובה ב-1966, רק למעטים באמת היה ידע בסיסי במדעים. חלקם לא ידעו אפילו קרוא וכתוב. למרות זאת, הם ציפו להפוך לרופאים במהרה וללא עיכובים, גם בשל העובדה שבאותה העת היו בכל הרפובליקה של קונגו פחות מעשרה אנשים בעלי רישיון לעסוק ברפואה, מרביתם אזרחים זרים. כאשר הקובנים ניסו להסביר לאורחים החשדנים מקונגו מדוע לא ניתן להתחיל בלימודי רפואה מבלי לדעת לקרוא, המהומה החלה.

ניתן למצוא קווי דמיון בין אותם קובנים למדינת זימבבואה (לשעבר רודזיה), בה במשך 15 שנים נלחם ראש הממשלה איאן סמית' כדי למנוע מהעם לבחור באדם כמו רוברט מוגאבה. גם סמית' הסביר אז לאפריקנים החשדנים שהם פשוט לא מוכנים לדבר אותו האמינו שמגיע להם, אך גם לו לא עזרה לבסוף העובדה שהוא ניצב כביכול באותו הצד עם האנשים שבחרו להתקומם נגדו.

לאחר שרוברט מוגאבה הודח מתפקיד נשיא זימבבואה לפני כשנתיים אחרי יותר משלושה עשורים בשלטון בתפקידים שונים, התחושה הייתה שכולם חוגגים עידן חדש באפריקה. אך למעשה, בזמן אמת ההתפכחות משלטון מוגאבה הייתה דומה להתעוררות האיטית של חלקים במערב לגבי יוזף סטאלין. היו כאלו שפנו נגדו בזמן רצח העם בראשית שנות השמונים, ואחרים עשו זאת רק עם הפקעת האדמות בראשית המאה הנוכחית; עבור רבים, ההומופוביה הבוטה שהפיץ הייתה סיבה להוקיע אותו. בכל מקרה, ברגע שנפל מוגאבה היה צורך מובן לשים בצד את חילוקי הדעות או האכזבות, להרים ביחד כוסית ולברך: תודה לאל שהממזר הלך סוף סוף.

זהו בהחלט רגע מפתה להצטרף לחגיגות, אך יש חוסר הגינות משווע בכך שהאנשים שכיום משמיעים זעזוע מוחלט מהרקורד הבאמת מזעזע של מוגאבה, הם בדיוק אותם אנשים (או סוג של אנשים) שאפשרו לו לעלות לשלטון ולהישאר בו. יש בכך בריחה מאחריות בטון מצער-זועם, כאשר הזעם אמור להיות חזק הרבה יותר מהצער. אך יותר מכל, ההספדים האלו קשים לעיכול מכיוון שהסיפור של זימבבואה מלא בכל כך הרבה נקודות מפנה בהן האסון של שלטון מוגאבה היה יכול להימנע. לכן קינה על האסון מבלי לדבר על הדרך שהביאה אליו, נראית כיום כסוג של התחמקות.

כאשר כתב בשנות השבעים המאוחרות על האפשרות שרוברט מוגאבה ינצח בבחירות, ההיסטוריון רוברט בלייק ציין ביובש כי "הזכות של עם למשול על עצמו באופן גרוע תקפה בדיוק כמו כל זכות פוליטית אחרת, והיא הזכות המיושמת לעתים קרובות יותר מכולן". לאחר 35 שנים של טיהור אתני ורציחות פוליטיות, מגפת אונס, התאבדות כלכלית ורעב המוני, הפטליזם הזה נראה קצת אחרת. לכן אלו המשמיעים כעת גינויים מוסריים כלפי מוגאבה לאחר לכתו, צריכים לחשוב על תשובה טובה יותר לשאלה כיצד המצב התדרדר כל כך מאשר לפטור אותה בהצדקות כמו של בלייק. אם אפילו למלכים שהאמינו כי שלטונם ניתן להם בידי האל היו כמה הגבלות פרגמטיות, מדוע דמוקרטים מודרניים לא היו מסוגלים לגלות גמישות כלפי זוועות מוגאבה, אם לא בזמן אמת אז לפחות במבט לאחור?

התשובה הנפוצה לשאלה מה היה אפשר לעשות אחרת היא כמובן להאשים את משטר הקולוניאליזם: אם רק היה שלטון טוב יותר ברודזיה, הרי שאוכלוסיית הילידים המדוכאת לא הייתה צריכה לקבל בברכה לוחמי גרילה מרקסיסטיים. אך זהו לא יותר מחזיון תעתועים – לא בגלל שתנאי החיים של האפריקנים היו נהדרים תחת איאן סמית' ויורשיו, אלא בשל העובדה ששום כמות של שלום, שגשוג או ממשלה טובה מעולם לא הצליחו למנוע עלייה של לאומנות אלימה בנסיבות שהפכו אותה לאידאולוגיה קורצת להמונים. אם לאומיות היא פונקציה של דיכוי, הרי שהיינו חוזים למשל במרד בסגנון המאו-מאו נגד השלטון הסובייטי בהונגריה, לא כל שכן נגד שלטון ההבסבורגים באותה מדינה. לאומיות, כמו מחלה מדבקת, לא מבחינה בין בני אדם.

לכן מסיבה זו בדיוק היה זה בזבוז זמן עבור אנשי רודזיה להגן על משטרם באמצעות עובדות, על אף שרובן עמדו לצידם. נוכחות אפריקנים שחורים בבתי ספר תיכוניים ברודזיה הייתה הגבוהה ביותר מכל מדינות היבשת ב-1960, וההשקעה בחינוך שולשה בשנים שלפני הצהרת העצמאות החד-צדדית ב-1965. רבע מהסטודנטים שהשתלבו באוניברסיטאות היו שחורים, ומלבד שכנתה דרום-אפריקה, רודזיה הייתה המדינה היחידה מדרום לסהרה בו מגזר התעשייה והייצור תפס יותר מעשרה אחוזים מהתל"ג. במהלך שנות החמישים, שכר העובדים השחורים ברודזיה עלה ביותר מ-40%, והשגשוג הכלכלי הוליד מעמד ביניים שחור חדש שעבר להתגורר בפרברים מהודרים ואופנתיים. אבל מה שווה הצלחה חומרית ללא כבוד בסיסי וצדק? גם לכך היו לרודזיה תשובות. בבחירות הראשונות שנערכו במדינה ב-1923 היו רק חמישים שחורים בעלי זכות הצבעה. באלו שנערכו ב-1962 הצביעו 65 אלף שחורים, כולל כ-5,000 בקטגוריה הגבוהה המבוססת על הכנסה וחינוך. אפליה גזעית בשכר הוצאה מהחוק ב-1959, וכך גם ההפרדה במסעדות ובבריכות שחייה.

כאשר האנגלים הראשונים הגיעו לאזור בו חי שבט השׁוֹנָה בזימבבואה, התרבות בה פגשו טרם פיתחה שפה כתובה, מערכת השקייה ועיבוד של שדות או את הגלגל. כאשר משווים את המצב הזה למצב בו הייתה רודזיה בזמן שהכריזה על עצמאות, אפשר להתרשם לא רק מהשיפורים המודרניים אלא גם מהדרך בה המעבר נעשה: מכלכלה המתבססת על חקלאות קיומית בלבד לכלכלת שוק, בה אפריקנים מקבלים שכר וללא השלב בו הם משמשים כעבדים, שלב אותו עברו רוב תרבויות העולם כולל באירופה. המהפכה התעשייתית במדינה התרחשה מבלי ליצור שכונות עוני צפופות, וחשוב מכך – השלטון של הרודנים הקפריזיים מבני המטאבלה, עבורם רצח משפחות שלמות היה כלי מדיני, הוחלף בשלטון החוק. כל זה קרה בתקופת זמן של שמונים שנה, כתקופת חייו של אדם אחד.

האם היה ניתן לעשות זאת טוב יותר? ללא ספק, אך ליברלים במערב תמיד המעיטו בקושי הגדול לשפר את הסטנדרטים של הממשל הקולוניאלי לאחר חיסולו. כך קרה למשל בקונגו, שם האו"ם דרש לגרש את כל המורים הבלגים לאחר העצמאות, רק כדי לגלות שאין בנמצא מספיק מורים מחליפים מקומיים ברמה נאותה. כך קרה גם בהאיטי שם מורים בני שבט אחד נשלחו על ידי האו"ם ללמד בשבט יריב, ניסיון שלא עלה יפה בלשון המעטה. האפריקנים ברודזיה דחו במשך שנים טיפול בידי רופאים לבנים, רק כדי להציף אותם כמעט בן לילה. מן הסתם, היה ניתן לבנות יותר בתי חולים, אך אלו כנראה היו עומדים ריקים ומתפוררים. פיליפ מייסון, אחד מבכירי השלטון הקולוניאלי הבריטי, הבחין באירוניה דומה כאשר בתקופה בין מלחמות העולם נשמעה קריאה להקים יותר בתי ספר במערב אפריקה. "היה זה מוזר", כתב, "לראות את תושבי ניגריה באים בדרישות לשלטון הבריטי לבנות בתי ספר, אותם בתי ספר להם אבותיהם התנגדו בתוקף".

***

כאשר ההיסטוריון טרנס ריינג'ר הגיע לרודזיה לראשונה כדי לקבל תפקיד באוניברסיטת סולסברי, הוא ניסה ליצור קשר עם קבוצות לאומניות מקומיות. "הבעיה הייתה למצוא ארגון אפריקני רדיקלי ומיליטנטי המוכן להילחם", כתב בזיכרונותיו. "בשנת 1957, לא היה אפילו אחד כזה". האמת היא שהייתה קבוצה אחת כזו בבירה הארארה שקראה לעצמה 'ליגת הנוער העירוני', ובאוגוסט 1956 ארגנה חרם בעקבות עליית מחירי הנסיעה באוטובוס ואף הייתה מיליטנטית מספיק כדי לתקוף ולאנוס קבוצה של נשים שסירבה להשתתף בו. פחות אלימה, אם כי לא תמיד פחות קיצונית, הייתה התקשורת האפריקנית שפתחה בכמה מסעות צלב פוליטיים ומוסריים, כמו למשל הקמפיין נגד סוחרים בעיר בולוואיו ששיווקו מוצרי יוקרה לשחורים. "כמה כסף בזבזתם השנה על זבל?", הטיפו העורכים בעיתון 'Native Mirror' כבר ב-1934.

בכל מקרה, אף אחד לא חשב ממש על מהפכה אלימה. כמה שנים קודם לכן, תומפסון סמקאנגה הבטיח לוועידה השנתית של הקונגרס הלאומי של בני הבנטו כי "אף אפריקני בעל היגיון לא שואף לכך שאפריקנים יתפסו את השליטה בממשלת המושבה הזו מידי האירופאים, לא אחרי מאה שנים וגם לא אלף שנים". (בהמשך ישתמש גם איאן סמית' בביטוי "אלף שנים", מה שתייג אותו לנצח כעקשן וסרבן פשרות). אך למרות כל זאת, בתוך עשור מהגעתו של ריינג'ר למדינה פרצה 'מלחמת הסבך', ועשור לאחר מכן השלטון הלבן בא אל קיצו.

מה עשה את ההבדל? מספר גורמים, שריינג'ר וחבריו לא היו החלק הזניח בהם. טענה פופולרית כיום גורסת שהתנועה הלאומנית הלכה והקצינה מול ההתנגדות הלבנה המתמשכת, כאילו אם רק שלטון המיעוט היה נכנע מוקדם יותר אז הכוח היה עובר למתונים ולא לאלימים. אך כאשר אנו בוחנים את המילים והמעשים של הליברלים הלבנים באותה העת, מתברר כי הם שאפו לעלות על בריקדות כבר מההתחלה.

"כל תקווה לקונגרס שיעבור בהדרגה לחוקה אבדה ויתכן כי עדיף לנסח מדיניות מהפכנית ארוכת טווח", כתב ג'ון ריד, עמיתו לאוניברסיטה של ריינג'ר, בינואר 1958. הוא היה אז במדינה פחות משנה, ומאוחר יותר נמלט ממנה לאחר שהרשויות גילו כי הוא מבריח רימוני יד "כדי למחות באופן יעיל יותר", כפי שניסח זאת ריינג'ר. בדומה, גם הליברלים של קבוצת הלחץ 'Capricorn Africa Society' מיהרו להכריז ב-1960 כי כל האפשרויות החוקתיות מוצו והעבירו את תמיכתם (אם כי לא הנלהבת) לאגף הרדיקלי האלים והנוצץ. כאשר המהפכן ג'ושוע אינקומו טס ללונדון הוא התקבל על ידי מדינאים, אך כאשר מנהיגי שבטים מקומיים בעלי מעמד חשוב הרבה יותר הגיעו לבריטניה, הממשלה בקושי התייחסה אליהם. האירועים לא בחרו את הטרוריסטים, לבנים בעלי עוצמה עשו זאת.

בין הגורמים החיצוניים שתרמו לעליית הלאומנות האלימה היה גם מותו של יוזף סטאלין – מאורע מבורך עבור רוב האנשים אך לא עבור העולם השלישי. סטאלין דגל באיסור על מכירת נשק או העברת כספים למורדים אנטי-קולוניאליים, אך יורשו חרושצ'וב הפך בחוכמה את המדיניות הזו, כאשר עסקת הנשק הצ'כי למצרים ב-1955 הייתה יריית הפתיחה. במהלך כל שנות השישים, רובים, טילים ואפילו מדי צבא סובייטים מצאו את דרכם למהפכנים בכל רחבי אפריקה. יתכן כי זה היה ההבדל העיקרי בין התקופה שבין מלחמות העולם, אז השיח נוסח וודרו ווילסון על הגדרה עצמית טיפח תקוות אנטי-קולוניאליות באסיה ואפריקה, לבין התקופה שאחרי המלחמה אז אותן תקוות סוף סוף התגשמו. פשוט לדור הקודם היו פחות רובים.

בשנת 1957 החל גל של מדינות אפריקניות שזכו לעצמאות, אך אין צורך להגזים בחשיבות של מה שראש ממשלת בריטניה הרולד מקמילן כינה בנאומו המפורסם "רוחות של שינוי". המדינות האפריקניות החדשות אמנם סיפקו מימון לתנועות גרילה שונות – כך למשל איימה גאנה בקיצוץ הכספים שהועברו לאינוקמו, ואילצה אותו להחרים את הבחירות הגורליות ב-1962, גם לאחר שאימץ את החוקה החדשה כהוגנת עבור השאיפות הפוליטיות של שחורים. אך תהיה זו ראיה אנכרוניסטית מאוד לייחס לשלל המדינות החדשות את יצירת המומנטום מאחורי התהליך הבלתי נמנע של הדה-קולוניזציה. כמעט קל מדי לצייר תמונה שגויה עובדתית בה הרקורד הבעייתי של המדינות שזה עתה קמו מעכב את עליית האנטי-אימפריאליזם בדור אחד. הקריסה המוחלטת של הכלכלה הגנאית, פולחן האישיות של אינקומו, היישוב מחדש בכפייה של כפריים בטנזניה, מלחמת ביאפרה, אידי אמין, אלג'יריה וקונגו – הבריטים היו יכולים בקלות לטעון, אם היו רוצים בכך, כי לאחר לקחים כואבים כאלה לא ניתן להעניק עצמאות לכל מושבה.

יתכן כי ספרי ההיסטוריה היו נוקטים גם הם בקו הזה, אלמלא התפתחות שלישית שהתרחשה באותה עת: התמיכה האמריקנית במסע הצלב האנטי-אימפריאלי. מלחמת סואץ הייתה אות חזק למדי, וב-1957 סנאטור עולה ממדינת מסצ'וסטס נשא נאום כה נלהב בעד המורדים באלג'יריה, עד שאפילו עדלי סטיבנסון הפרוגרסיבי טען שהוא צריך למתן את האידיאליזם. אותו סנאטור הפך במהרה לנשיא, ומהרגע בו קנדי הושבע כל קבוצת גרילה מדרום לסהרה הרגישה שסיכויי ההצלחה שלה עלו פלאים. והם אכן עלו: הנשק הסובייטי אולי עזר להתמשכות מלחמת הסבך והממשלות השכנות סייעו למנהיגי הלאומנים להישאר בחיים, אך בעולם שאחרי מלחמת סואץ ההחלטות שקבעו בסופו של דבר את גורלה של רודזיה התקבלו בוושינגטון.

***

אז מה ניתן היה לעשות אחרת? רבים הצביעו על דמותו של הכומר אבל מוזורווה, הלאומן המתון שכיהן כראש הממשלה של זימבבואה-רודזיה ב-1979 ונתפס כמי שנבגד על ידי ג'ימי קרטר, אשר סירב להסיר את הסנקציות ולהכיר בממשלתו על אף שנבחרה באופן דמוקרטי לחלוטין. אך האמת היא שממשלתו הייתה חלשה וכנראה שהייתה נופלת לידיו של מוגאבה (או מישהו אחר תואם מוגאבה) במוקדם או במאוחר. שר החוץ הבריטי הלורד קרינגטון האמין אז שהעברת השלטון למוגאבה היא הדרך היחידה להפסיק את הלחימה, והעובדה שהוא כנראה צדק באותן נסיבות הייתה המסמר האחרון בממשלת מוזורווה.

כל מחשבה לפיה רפורמה ליברלית מצד המדינה הרודזית הייתה עשויה להציל אותה היא מבוי סתום, מכיוון שהאנטי-אימפריאליסטים היו עקשנים שלא ניתנים לפיוס ובנוסף – אין דרך עדינה לומר זאת – שמחו מאוד לשקר. אני לא מתכוונת רק לסוכני התעמולה הסובייטים המקצועיים, לפרשנים העצלים שתיארו את רודזיה כ"מדינת אפרטהייד" או לעיתונאים הזרים שהטמינו ממתקים בפחי זבל כדי לצלם "ילדים רעבים מחפשים מזון ברחובות סולסברי". כאשר מדובר בשקרים לגבי האימפריאליזם, אפילו חתן פרס נובל ופעיל זכויות אדם מדופלם כמו ראלף באנץ' לא התבייש לא לומר את האמת. כך למשל כתב באנץ' ב-1936 כי "השליטים הקולוניאליים האנגלים כמו הלורד לוגארד מטילים ספק בכוחו של הגזע האפריקני, הן באפריקה והן באמריקה, לפתח יכולת לממשל עצמי". כשקראתי זאת לראשונה נזכרתי מייד בדבריו של לוגראד עצמו, שכתב כי "השיטה להתקדמות לעבר ממשל עצמי טמונה באותו הנתיב של האירופאים", וגם אם נעשה הנחה לבאנץ' שאולי לא הכיר את כל כתביו, מדובר בהשמצה פראית. כאשר מדינאי מכובד כמו באנץ' משתמש בשיטות כאלה, קשה להתמרמר על השקרים השגרתיים של האו"ם כמו הטענה שממשלת רודזיה ביצעה מעשה תוקפנות בעצם שמירת הסטטוס-קוו ולכן יש להטיל עליה סנקציות.

קשה מאוד לומר אילו צעדים היו עשויים למנוע את עלייתו של מוגאבה לשלטון. פרשת הדרכים המבטיחה ביותר הייתה כנראה החקירה של ועדת פירס הבריטית אך גם היא לא הצליחה לשאול את השאלות הנכונות. רוב האנשים במערב מניחים כי התשובה לשאלה כמו "האם אפשר למכור את הקול שלי בבחירות עבור כסף?" היא מובנת מאליה, אך הכוחות הקולוניאליים מעולם לא הצליחו לשכנע את האפריקני הממוצע שרכישת שירות בירוקרטי תמורת כסף או מתנות היא סוג של שחיתות. נשיא זמביה קנת' קאונדה נהג להפיץ את השמועה לפיה שר המושבות הבריטי רצה להעניק לאפריקנים עצמאות אך צ'רצ'יל השליך אותו לכלא. מדינה בה רוב המצביעים מוכנים להאמין לסיפורים כאלה על הדרך בה מנהיגים דמוקרטיים נוהגים ביריביהם, כנראה שאינה מוכנה לדמוקרטיה.

ועדת פירס גם התייחסה בביטול לחששותיו של איאן סמית', למרות שאלו היו מבוססים היטב על העבר הקרוב והרחוק. אם סמית' האמין שהמיעוט הלבן יירדף על ידי המשטר החדש למרות כל ההבטחות שניתנו בעניין, זה היה משום שבדיוק כך קרה באלג'יריה. אם הוא דאג מכך שהכלכלה עשויה לסגת לאחר שנים של התקדמות ולסבול מרעב, זה היה בגלל שאפריקה הפוסט-קולוניאליסטית כולה (מלבד ניגריה העשירה בנפט) חוותה ירידה בתל"ג ובצמיחה בשנות השבעים. בזמן בו רודזיה הכריזה באופן חד-צדדי על עצמאות, העולם כבר חזה בדוגמאות כמו המשטר האפרו-פשיסטי בגאנה, מדינת המשטרה בטנזניה ומלחמת האזרחים בקונגו. במקום לשאול מדוע סמית' חשב שזימבבואה תצעד גם היא באותה דרך אומללה, עלינו לשאול מדוע מישהו בכלל היה יכול לחשוב שהיא עשויה להיות יוצאת מן הכלל.

המסלול המועדף על סמית' היה המשך ההתפתחות ההדרגתית של המדינה. החוקה הרודזית עוצבה כך שהכוח הפוליטי של שחורים ולבנים יתכנס לשוויון ככל שיותר שחורים יעמדו בסף ההכנסה והחינוך, כך שבסופו של דבר השאיפה של "קול אחד לאדם אחד" תוכל להתממש. לבריטניה עצמה נדרשו מאות שנים כדי להגיע לזכות הצבעה אוניברסלית, וההגדרות לגבי סף הרכוש בוטלו סופית רק ב-1920. יתכן כי אם האבולוציה הזו לא הייתה כה הדרגתית, גם האי הבריטי היה נאלץ לסבול מרודנות ומהפכות כפי שחוו הצרפתים. התקדמות הדרגתית לעבר דמוקרטיה הייתה כנראה התסריט המתאים ביותר גם לנסיבות הקשות של רודזיה.

כדי למצוא חלופה לכך אולי היה עלינו לחזור אחורה בזמן ולדמיין מצב בו בריטניה מעולם לא הגיעה לדרום יבשת אפריקה, אם כי כנראה שכוח אירופאי אחר היה מגיע לשם במקומה. מהרגע בו הבריטים פגשו את המלך לובנגולה, מערכת היחסים בין שתי תרבויות כה שונות הייתה כמעט בהגדרתה קולוניאלית. האפשרות הטובה ביותר מאותה נקודה הייתה להפוך את היחסים האלו לסבירים ככל האפשר, מה שסמית' ניסה לעשות אך לא קיבל את המנדט לכך. יתכן גם כי כל המהלכים שניסה להוביל לא היו מניבים דבר, מכיוון שלשחקנים היחידים שהיו בעלי השפעה במשבר לא היה ממש אכפת מרודזיה, בוודאי לא בהשוואה לאינטרסים שלהם עצמם. המטרופוליס תמיד יבגוד במושבות שלו – זה היה הכלל מאז ימי רומא. במאה החמישית, תושבי קלרמון התחננו בפני הרומאים שיגנו עליהם מהתקפות הברברים או לפחות ירשו להם לארגן קו ביצורים נואש, אך ברומא הורו להם להיכנע כחלק מעסקה עם הוויזיגותים להגן על הערים החשובות יותר של אַרְלְ ומארסיי.

עבור ראש ממשלת בריטניה אדוארד הית', העיר החשובה יותר הייתה בריסל. קו קשוח כלפי רודזיה היה המחיר בו נקנתה התמיכה הליברלית ביוזמת השוק האירופאי המשותף שקידם ב-1973, מהלך שגם קבע מראש את התוצאות של ועדת פירס; ראשי ממשלה מאוחרים יותר הונעו בידי הצורך להכשיל את ניסוי הכרזת העצמאות כדי שבבלפסט למשל לא יקבלו רעיונות. פוליטיקאים אמריקנים, החל מלינדון ג'ונסון והלאה, השתמשו ברודזיה כשק חבטות זול ויעיל להשגת קולות השחורים. המדיניות של דרום-אפריקה השכנה נקבעה על פי השאלה האם ראש הממשלה ג'ון פוסטר היה צריך באותו שבוע להתחנף להנרי קיסינג'ר או להדוף יריבים מהימין. יש שני דברים שפוליטיקאי לא יוותר עליהם עד שיהיה מוכרח: סוגייה פופולרית וקלף מיקוח. רודזיה הייתה שניהם. ובאשר לאַרְלְ ומארסיי – כאשר הוויזיגותים הגיעו אליהן לבסוף הם לא הראו חמלה רבה.

***

איאן סמית' היה רק "נער חווה מסלוקווה" (כפי שקרא לו בבוז קודמו גרפילד טוד) וכנראה שלא היה בקיא בהיסטוריה רומאית כמו האנגלים שישבו מהצד השני של שולחן המשא ומתן, אך הוא ודאי היה ער לרטוריקה האימפריאלית הבסיסית של צרפת או אנגליה. "כמוכם, גם אבותינו התנגדו באומץ לפלישה זרה", אמר נפוליאון השלישי לקהל ערבי באלג'יר ב-1865 והוסיף: "אך למרות זאת הגאלים המובסים התבוללו עם הרומאים המנצחים כדי ליצור בסופו של דבר את הלאום הצרפתי". הלורד לוגארד, האיש לגביו טען ראלף באנץ' כי אינו מאמין ביכולת האפריקנית לנהל ממשל עצמי, כתב כי "כפי שהאימפריאליזם הרומי הניח את היסודות לתרבות המודרנית והוביל את פראי האי הבריטי בדרך לקדמה, כעת אנו משלמים את החוב באפריקה".

'משימת התירבות' לא הייתה דוקטרינה אלא תקדים היסטורי, אותו הבינו גם האפריקנים היטב. כאשר נערכו ב-1918 דיונים לגבי מדיניות חלוקת קרקעות בפרובינציית טרנסוואל בדרום-אפריקה, אחד ממנהיגי בני הסוואזי טען כי "כאשר הבריטים היו נתינים של רומא, אם הרומאים היו מקפידים להיבדל מהם, הם לא היו היכן שהם נמצאים כיום".

ההשוואה הזו התבררה כנכונה במיוחד לגבי זימבבואה של ימינו, שגורלה נראה דומה לזה של בריטניה לאחר נסיגת הרומאים. עם נפילת האימפריה, המסחר במטבעות באי הבריטי כמעט ונעלם וסחר החליפין חזר לשלוט; ייצור כלי חרס לא נראה על אדמת בריטניה במשך 300 שנים; גגות הבתים התפרקו והרצפה התפוררה לעפר, ומספרי הצאן הצטמקו משמעותית עם חזרה לשיטות מרעה פרימיטיביות. כעת עם הסתלקותו של רוברט מוגאבה, נצטרך להיות ברי מזל במיוחד לקבל יורש בדמות המלך ארתור של זימבבואה. אך ישנו משהו מפוכח במחשבה לפיה (במיוחד כאשר הסינים ממתינים במארב) השליט לו הבריטים היו צריכים לחכות כדי לקום מההריסות היה דווקא ויליאם הכובש.

גרסה מלאה של המאמר התפרסמה לראשונה בכתב העת 'נשיונל רוויו'.