הזמן האבוד: חלון ההזדמנויות המדיני של ישראל הולך ונסגר

ב-20 בינואר 2017 הושבע בוושינגטון דונלד טראמפ כנשיא ה-45 של ארצות הברית, ובמסדרונות הממשלה בישראל נשמעה אז אנחת רווחה רועשת. אחרי שמונה שנים לא פשוטות בהן נאלצה להתנהל מול יחס קריר מהבית הלבן בזמן ממשל אובמה, בירושלים קיוו כי כעת נפתח דף חדש שיאפשר לקדם מהלכים חשובים לטובת האינטרס הישראלי.

שנות אובמה התאפיינו כאמור במתח בין הידידות הוותיקות, בעיקר לאור חילוקי הדעות בין המנהיגים לגבי הדרך הרצויה בסוגיות כמו תהליך השלום או הגרעין האיראני. בנימין נתניהו חזר ללשכת ראש הממשלה באביב 2009, מספר שבועות לאחר כניסתו של הנשיא אובמה לחדר הסגלגל, וביוני של אותה שנה הגיע אובמה לביקור בקהיר, שם נשא נאום תחת הכותרת "התחלה חדשה" ובו פרס את שינוי המדיניות האמריקנית כלפי העולם הערבי. בין השאר הצהיר הנשיא כי הוא תומך בפתרון שתי המדינות, וציין כי המצב בו לעם הפלסטיני אין מדינה הוא "בלתי נסבל".

הלחץ האמריקני גבר לקראת סוף אותה שנה, אז החליטה ממשלת נתניהו על הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון כחלק מצעדים בוני אמון שהיו אמורים להשיב את הפלסטינים לשולחן המשא ומתן, שיחות שהופסקו בסתיו 2010 לאחר שהעלו חרס. בכל אותה תקופה נרשמה מתיחות עולה בין ירושלים לוושינגטון, בעיקר על רקע תוכניות בנייה ישראליות בירושלים, מתיחות שהגיעה לשיא עם נאומו של אובמה בוועידת איפא"ק במאי 2011 , בו הכריז כי הגבול בין ישראל למדינה הפלסטינית העתידית יתבסס על קווי 67'. בחודשים שלאחר מכן ולקראת בחירתו מחדש של אובמה, החל לעלות המתח גם בגזרה האיראנית שיתפרץ במלוא עוזו בהמשך.

בראשית 2013 כבר קמה בירושלים ממשלת נתניהו השלישית, שנכנסה שוב לשיחות עם הפלסטינים בהובלת מזכיר המדינה החדש ג'ון קרי ושליחיו אשר ניסו לקדם תכנית נסיגה ישראלית נרחבת לקווי 67', שנגנזה בקיץ 2014 עם פתיחת מבצע 'צוק איתן'. בסוף השנה החל להתגבש הסכם הגרעין בין המעצמות בראשות ארה"ב לבין איראן, מה שעורר התנגדות עזה בישראל ולסדרת עימותים נוספת מול הממשל ששיאה הגיע בנאום נתניהו בקונגרס במרץ 2015. ממש לקראת סיום כהונתו, הקפיד אובמה לומר את המילה האחרונה כאשר הורה בדצמבר 2016 לשגרירה האמריקנית באו"ם לא להטיל וטו על החלטת מועצת הביטחון שדרשה "להפסיק לאלתר את כל פעולות ההתנחלות בשטחים הפלסטינים הכבושים, כולל מזרח ירושלים".

שעון החול אוזל

הנסיבות הפוליטיות של היחסים מול אובמה יחד עם השינויים מרחיקי הלכת שהתחוללו ברחבי המזרח התיכון באותה העת הובילו לכך שבמהלך שמונה שנים ארוכות ניהלו ממשלות ישראל בראשות נתניהו קרב בלימה מול הלחצים האמריקניים. הקרב הזה היה בעיקרו מוצלח מבחינת ישראל שהצליחה להתנגד לרוב היוזמות מוושינגטון, אך גם הוביל למצב בו  לא נרשמה התקדמות משמעותית בנושאים המדיניים החשובים והדחופים.

בנימין נתניהו הוא מנהיג שמרן בעל תפיסת עולם סדורה שדוגלת בהתקדמות הדרגתית לעבר היעד. ואכן נתניהו בנה באותן שנים רשת נרחבת של קשרים מדיניים ברחבי העולם על מנת להשתחרר באופן חלקי מן התלות בזהות הנשיא האמריקני, וקצר גם בתחום הזה הצלחות מרשימות בחיזוק מעמדה העולמי של ישראל, כולל התחממות היחסים מול העולם הערבי.

לכן מכל הסיבות שנמנו לעיל, מפלס התקווה בירושלים גאה עם החלפת הממשל בארה"ב וכניסתו של דונלד טראמפ לזירה. רבים בישראל קיוו כי הממשלה והכנסת יהיו יכולות סוף סוף, אחרי שמונה שנים של משחק שח אסטרטגי, לקצור את הפירות ולקדם מהלכים משמעותיים בשטח כמו החלת ריבונות והרחבת ההתיישבות. עם כניסתו של טראמפ לתפקיד, נתניהו כבר עמד בראשות ממשלתו הרביעית, ויחד עם ההפשרה המוחלטת ביחסים עם וושינגטון נראה שהכל היה מוכן סוף סוף לפעולה.

כאשר אנו מביטים כיום לאחור, כשנתיים וחצי לתוך עידן טראמפ ובזמן שממשלת ישראל משותקת למעשה כבר חודשים ארוכים בשל הבחירות, התחושה הכללית היא שבשורה התחתונה לא נעשתה ההתקדמות הרצינית לה קיוו רבים. נכון שניתן למנות הישגים חשובים מאוד כמו יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין וחידוש הסנקציות על איראן, העברת השגרירות לירושלים וההכרה בריבונות ברמת הגולן, אך בהתחשב בעובדה כי בבית הלבן יושב נשיא ידידותי מאוד לישראל שהוא כמעט ההפך הגמור מקודמו, ישנה בהחלט גם הרגשה של פספוס מבחינת הגשמת חזון לאומי על ידי ממשלות ימין.

פוליטיקה בכלל ומדינאות בפרט אינם עיסוקים לאנשים חסרי סבלנות. תהליכים עמוקים שמשנים את פני המציאות דורשים לרוב הבשלה זהירה של גורמים מורכבים ויצירת התנאים המתאימים, ומנגד צעדים שנעשים בחופזה או מתוך רצון לשינוי מהיר לרוב מניבים תוצאות עגומות. הנסיבות הגיאו-פוליטות העולמיות והמקומיות הן דינמיות במיוחד, והמציאות האזורית מראה לנו כי גורלן של מדינות בהן לא נמצאת יד יציבה על ההגה עשוי להיות אכזרי. באופן כללי, ניתן לומר כי מדיניות שמרנית הוכיחה את עצמה כמוצלחת יותר בטווח הארוך.

יחד עם זאת, ואולי דווקא בגלל זה, לעתים יש לזהות את המקרים הנדירים בהם נפתח חלון הזדמנויות שאולי לא ישוב עוד, ולפעול בהתאם על מנת להשיג יתרונות בשטח שישפרו את מצבך בהווה, ויבססו אותו עוד יותר לקראת העתיד. למרבה הצער, טלטלות המערכת הפוליטית בישראל לא אפשרו בשנים האחרונות לנצל את הזדמנות הפז שנקרתה בדרכנו וליהנות כיום באופן מלא מפירות מאמץ הבלימה של עידן אובמה. זו נקודה חשובה שעלינו לזכור כעת, במיוחד לאחר מערכת בחירות שנייה בתוך מספר חודשים ולפני מה שנראה כעוד תקופת קיפאון ממושכת של מגעים להקמת ממשלה חדשה, ולקראת הבחירות הקרובות בארה"ב. המחנה הלאומי בישראל בזבז כבר זמן רב ויקר, ויתכן כי החול בשעון הולך ואוזל במהירות.