"אפשר לאהוב גם שירה שמדברת על החיים הרגילים"

צור ארליך מספר בראיון מיוחד לרגל צאת ספרו החדש על תהליך הכתיבה של טור שבועי, הקהלים השונים ברשת ובעיתון והמחיר שאמן משלם על הבעת דעה פוליטית

"שירים שמצטרפים יחד לאני מאמין ציוני ואופטימי". צור ארליך | גבריאל דוד ברודי

אלף טורים. את המספר העגול והגדול הזה חגג לא מזמן המשורר צור ארליך יחד עם טורו השבועי המתפרסם מזה שני עשורים כמעט ברציפות, ציון דרך שהצריך חגיגה גדולה מהרגיל. "אני מאוד אוהב מספרים, שנים ותאריכים, וגם האלף עגול דיבר אלי כי הוא משקף עשרים שנה של כתיבה. זו חתיכת תקופה, כמעט כל החיי הבוגרים", הוא מספר בראיון מיוחד עם 'מידה' לרגל פרסום ספרו החדש 'המדינה הזאת' בהוצאת סלע מאיר.

שיריו של ארליך הופיעו במספר במות שונות, ביניהן מעל דפי אתר זה ובכתב העת 'השילוח' בו הוא משמש כעורך המשנה, אך בעיקר במסגרת טור שבועי בעיתון 'מקור ראשון', שם התפרסם לראשונה ב-1998. כותרת המשנה של הספר מתארת אותו כ"מבחר שירי עיתון", ולדברי ארליך ניתן לפרש את המושג הזה בשני מובנים: "הכוונה ב'שירת עיתון' היא גם לפורמט בו היא מתפרסמת מעל דפי העיתון, וגם לתוכן של השירים עצמם שעוסקים ברובם בדברים שכתובים בעיתון". לדבריו, חלק מהרצון להוציא את הספר היה גם בניסיון לחתור קצת תחת הכותרת הזו: "אני כותב בכל שבוע מתוך אילוץ ולפעמים על דברים לא חשובים כל כך או בתגובה לפולמוס. אני בעצם חייב להוציא שיר כל שבוע וזה נוגד את כל המוסכמות הרומנטיות על שירה שצריכה לנבוע ממך כמו מעיין טבעי".

אתה חושב שזה פגם בתדמית שלך כמשורר?

"העובדה שאני מזוהה עם ז'אנר העיתונות עוזרת לי להגיע לקהלים, אבל בקבוצת הייחוס של קובעי הטעם בברנז'ה תמיד יסתכלו על זה בחשדנות. אף פעם לא יציגו אותי כצור ארליך המשורר ורק לעתים נדירות יזמינו אותי להשתתף בפסטיבל שירה. לכן כשאני מוציא את השירים כספר אני מנסה קצת לתקן את זה, להציל משהו מהמשוררות שלי. זה איזשהו מאבק גם ברמה האישית".

אתה מאמין שהצלחת לתקן את זה בספר?

"כשאני אני מסתכל אחורה ובוחר את השירים הטובים ביותר, אני חושב שיש בהם הרבה רגעים של שירה שהיא מעבר לשירת עיתון. זה ספר שירה שלא פחות שירתי ממה שמתפרסם היום בישראל כשירה ומעבר לזה – שירה שיכולה לדבר ליותר אנשים מבדרך כלל. אנשים היום פחות מתעניינים ומתרחקים מהתחום בכלל, ואני רוצה להראות להם שהם יכולים לאהוב שירה שמדברת על החיים המשותפים שלנו, יכולה להצחיק ויכולה להציג את הצד הציבורי בחיים. זה לא צד שצריך לטאטא אותו החוצה מהשירה".

נהוג לומר שהשירה מבטאת עולם של רוח או של רגש

"זה נכון, אבל אני חושב סבור שגם החיים הפוליטיים הציבוריים והחוויה המשותפת שלנו כישראלים הם דברים שחלקם נמצאים בתוך נימי הנפש שלנו. כולנו עוברים חששות, תקוות וקשיים, ואני לא חושב שצריך לסלק את כל הדברים האלה מעולם הרוח. אי אפשר ששירה תמקד רק ברגשות של בדידות או מוות כאילו אלה הנושאים היחידים שאפשר לדבר עליהם בצורת שיר. נתן אלתרמן כתב "כִּי יֵשׁ חַיֵּי עַם בְּתוֹךְ חַיֵּי / הָאִישׁ וְחַיֵּי הָאִשָּׁה". גם הוא כתב במשך שנים ארוכות טור שבועי במתכונת הזו, ואני מנסה ללכת בדרכו בהרבה מובנים".

אחת המשימות המורכבות בדרך לפרסום הספר הייתה לבחור כמאה שירים שיכללו בו, מתוך מבחר עצום של יותר מאלף שירים. אז איך בכל זאת מצליחים לאגד בספר אחד כעשירית מהחומר שנכתב מעשרים השנים האחרונות? ארליך מסביר כי את השירים שנכנסו לגרסה הסופית ניתן לחלק לשני סוגים עיקריים. "קודם כל חיפשתי את השירים שנשארים, שירים שיכולים להניע אותנו גם עכשיו אותנו גם עכשיו, אבל בלי לנסות להיות ספר היסטוריה. יש הרבה אירועים חשובים שהתרחשו בשנים האלה ועל הרבה מהם כתבתי שירים, אבל מה שהיה חשוב לי זה הרלוונטיות להיום. גם כשאני מתייחס לנושא בשיר ברמה ההיסטורית שלא יהיה רק בגדר משהו שמזכיר נשכחות. כמעט ולא כללתי שירים שהייתי צריך להזכיר לעצמי מה היה הרקע לכתיבתם, ולכן גם מצאתי את עצמי באופן ספונטני פותח בשירים שמצטרפים יחד לאני מאמין ציוני ואופטימי".

בנוסף, הוא מסביר כי לא בחר בהכרח את השירים שכתובים בצורה הטובה ביותר. "הייתה לי נטייה לשירים שירתיים מהבחינה שהם יותר מרגשים ופחות סאטיריים. הרבה פעמים בטור השבועי אני כותב בסגנון עוקצני, אבל בספר נתתי מקום למרומם. החלטתי שהאמירה העיקרית היא אופטימית, כזו שמעודדת אותנו לפקוח את העיניים למציאות של המהלך הציוני הגדול, הגאולי אם תרצה". כדוגמה לכך הוא מביא את השיר 'המדינה הזאת', שגם העניק לספר את שמו. "כתבתי אותו לקראת יום העצמאות לפני כמה שנים, והוא מדבר על זה שאנשים כאן תמיד מקטרים, אבל אם רק נרים את הראש לרגע נוכל לראות איזה פלא באמת בנינו פה".

טורו של ארליך החל להתפרסם כאמור בעיתון, ובהמשך עבר מספר גלגולים במדיות שונות באינטרנט ובמגזין 'השילוח' הדו-חודשי, עד שחזר לעיתון לאחרונה. "כתבתי באופן קבוע ב'מקור ראשון' עד ל-2014, אז רן ברץ הציע לי לפרסם שירים באתר 'מידה', ושם הם הופיעו במשך כשלוש שנים", הוא אומר ומספר כי הכתיבה עבור אתר אינטרנט הייתה חוויה שונה. "לא הייתי כבול לאורך מסוים, לא הוספתי דברים מיותרים או הארכתי ללא צורך, ויכול להיות שזה פעל לטובת השירים. באינטרנט יש לך גם אפשרות מעניינת לראות את התגובות לשיר באופן כמעט מידי, במיוחד דרך השיתופים ברשתות החברתיות. ראיתי למשל ששירים בעלי תוכן פוליטי מובהק תופסים חזק אצל הקהל של 'מידה', ובכל שבוע ניסיתי לקלוע פחות או יותר למה שאנשים רצו ואהבו".

במקביל, ארליך עסק גם בתרגום מאמרי הגות שמרנית וליברלית עבור האתר, מה שלדבריו הביא אותו להסתכלות שונה גם על השירים. "התחלתי לראות דברים בצורה יותר עקרונית וכתבתי שירים על נושאים שמעבר לסדר היום המדיני או הביטחוני, חלקם בניסיון ליצור שיח עם פולמוסים פרוגרסיביים בנושאים כלכלה ומגדר. השיר שהכי הצליח ב'מידה' היה "אין ילדים בחתונות" שתפס הרבה קוראים. הוא נולד כנראה מתוך רוחב המבט של 'מידה' וההרגשה שאפשר לתפוס מרחק לרגע. בעיתון זה שונה, כי שם אתה מרגיש יותר מחויבות לאקטואליה".

האם משורר יכול לקלוע לטעם רחב יחד עם שמירה על רמת האומנות?

"אין בישראל חינוך לקריאה של שירה ורמת ההבנה של מצלולים ומשקלים היא נמוכה, גם בקרב הקהל שאמור להיות משכיל. אני יכול להשקיע שבועות בחריזה ובכתיבה, אבל אנשים בכלל לא יהיו מודעים לזה. מצד שני, אני מסתכל בפייסבוק ורואה איזה משוררים מקבלים כמויות אדירות של לייקים ושיתופים למרות שהם משתמשים בחריזה אלמנטרית ורעיונות טריוויאליים לחלוטין, אז אני לא רוצה להיות אחד מהם. זה בעצם המלכוד: אם שיר שלי הצליח לכבוש הרבה לבבות זה אומר שדיברתי לאנשים וקלעתי למשהו, אבל כנראה שזה לא שיר מאוד מורכב. לכן התגובות מעניינות אותי כי אני כותב לאנשים, אבל משתדל לקחת אותן בערבון מוגבל".

ממה מורכב התהליך של כתיבת טור שבועי?

"בדרך כלל אני צריך להגיש את השיר ביום רביעי בערב או לכל המאוחר בחמישי בבוקר, וככל שהמועד מתקרב כך גובר הלחץ. אני משתדל יותר להקשיב לחדשות ולחפש רעיונות, לא בגלל שיש לי חשק להיות מעודכן תמיד אלא בעיקר בגלל הצורך לכתוב את הטור. עם השנים שעוברות זה יותר כפוי במידה מסוימת כי חלק מהנושאים מתחילים לחזור על עצמם: כמה פעמים אפשר לכתוב על תהליך מדיני, פיגועים או הרכבת קואליציה? הרבה יותר קשה לחדש ולמצוא נושא מעניין".

אז איך בכל זאת נולד שיר?

"בדרך כלל קורה נס או שהלחץ עושה את שלו. יש נושאים שחשבת שאין לך מה להגיד עליהם, ואז אתה בוחן אותם שוב בעיניים יותר אינטואיטיביות ומנסה לחשוב שוב. קורה לפעמים שפתאום מתחילות לצוף מילים או מתנגש לו איזה חרוז מקורי שסביבו צומח הרעיון. לא תמיד יש מסר ברור אבל ככה יכול לנבוט לו שיר".

בהקדמה לספר ארליך כותב על כך שהוא "מתפייט כמעשה של אזרחות טובה". כאשר הוא נשאל למה הכוונה בכך הוא מסביר: "כל אחד יכול לעשות דברים טובים כאזרח וכאדם, ואחד הדברים האלה זה להביע דעה ולהתבטא. אני רואה בזה סוג של שליחות ציבורית". לדבריו, "בחיים האישיים אני אדם די ביישן ולא איש מעשה כל כך, ובהבעת הדעה שלי דרך השירים אני מנסה לתרום את חלקי לחברה ולתת לאנשים דרך לתעל את הרגשות או לנסח עבורם רעיון שהם יכולים להזדהות איתו. מהבחינה הזו יש לתרבות ואומנות תפקיד חשוב מאוד בתרומה לדיון הציבורי".

אתה מרגיש ששילמת מחיר בגלל הדעות הפוליטיות שלך?

"בעצם זה שאני מפנה חלק גדול מהאנרגיה היצירתית שלי לזירה הציבורית אז אני מרוויח תשומת לב כמשורר או יוצר, אבל מצד שני המחיר גדול כי תמיד מסמנים אותך כשייך לצד כלשהוא. ברור שהיה יותר נוח לכתוב שירים מקסימים על חשיבות האחדות ולקבל מחמאות משמאל, או מנגד לכתוב רק שירים ימניים ולקבל מחמאות מהשכנים ביישוב. אני מפסיד אישית מכל הצדדים כשאני כותב על הנושאים האלה ובצורה הזאת, אבל אני מקווה שיחד עם זה אני מועיל באופן כללי לחברה".

רכשו עכשיו מנוי ל'מידה' ותהנו מהנחה מיוחדת על ספרי שיבולת החדשים + כתב העת 'השילוח' לשנה מתנה!

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

3 תגובות למאמר

  1. הכתיבה של צור ארליך היא יחידה במינה: היכולת שלו להגיב על אירועי השעה בשנינות הכבולה באילוצי משקל וחרוז היא נדירה. הדבקות שלו בעמדה רעיונית שאינה זוכה לחסדיהם של סוכני דעת הקהל ה"נאורים" – היא סגולה אחרת שראויה להערכה.

  2. גאון!
    אני עדיין מוקסמת מאחד השירים הראשונים שלך, מתארים הרבה ממה שעובר עלינו כעת.
    וזהו השיר : "הר הבור".
    מקווה מאוד שהוא בספר.