אוניברסיטאות שואפות לגיוון בכל דבר, חוץ מגיוון בדעות

במהלך השנים האחרונות, כמה מתלמידיי בסמינרים של אוניברסיטת מקגיל סיפרו לי כיצד אינם יכולים יותר לומר משהו בין כתלי המוסד מבלי להיחשב כסקסיסט, הומופוב, איסלמופוב, פשיסט או גזען. הם הרגישו כי נוצרה אווירה מדכאת של תקינות פוליטית אשר משתיקה כל דעה אחת ומונעת כל דיון בנושא בעל משמעות כלשהיא – מין, דת, מערכות יחסים, מדיניות ציבורית, גזע או הגירה. רק הדעות המקובלות נשמעות ולכל דעה אחרת עלולות להיות השלכות כמו צעדים משמעתיים ואף יותר מכך.

התפיסה הנפוצה כיום ברוב העולם ובמערב בפרט היא שגיוון הוא דבר טוב. גיוון במוצא האתני, גיוון מגדרי וגזעי וגיוון בהעדפות המיניות – כולם נחשבים לדברים שאינם רק חיוביים אלא מחייבים. גם אוניברסיטאות שואפות לגוון את ההרכב האנושי של תלמידיהן ומוריהן, בהתאם לתיאוריה הגורסת כי מגוון פיזי משקף מגוון של חוויות המעשירות את השיח ואת נקודות המבט. כך למשל, 'ועדת הגיוון' של אוניברסיטת מקגיל הציעה שנפסיק להגדיר הצטיינות בלימודים כהישג אינטלקטואלי, ובמקום זאת נקבע יעדים של גיוון. על פי חברי הוועדה, העובדה שהאוניברסיטה מאוכלסת באנשים מצבעים ומינים שונים היא ערך נעלה בפני עצמו, ללא קשר לכשרונם האקדמי.

אך למרות כל הגיוון הנהדר הזה, דבר אחד אותו האוניברסיטה אינו מעודדת ומקבלת הוא גיוון בדעות. באחד הסמינרים שערכתי לפני מספר שנים, סטודנטים התנגדו כאשר ביקשתי מהם לקרוא חלקים מספרה של אייאן חירסי עלי, האקטיביסטית ההולנדית הידועה בביקורתה על האסלאם, וטענו כי מדובר ב"דמות שנויה במחלוקת". כמה מהם אף ביקשו לבטל את ההרשמה לקורס מכיוון שאמרו כי אינם מסכימים עם דעותיה.

במילים אחרות, חלק מהסטודנטים חשו כי האוניברסיטה אינו מקום בו יש לדון ולקבל גם דעות אחרות, ובמקום זאת עדיף לחזור שוב ושוב על דעות שמוסכמות על כולם. עבור הסטודנטים שלי, ביקורת על האסלאם נחשבת כעבירה על חוקי הרלטיביזם התרבותי הקובעים כי ביקורת על תרבות או דת אחרת אינה דבר מקובל. גם העובדה שעלי נולדה וגדלה בסומליה המוסלמית ומכירה היטב את התרבות והקהילה לא עמדה לזכותה כאשר הסטודנטים החליטו לנדות את כתביה מרשימת הקריאה. למרות שמרבית הסטודנטים עצמם היו בורים כמעט לחלוטין בכל הקשור לאסלאם, הם התעקשו על כך שעדותה של עלי לא יכולה להיות קבילה. רבים אחרים הגנו על העמדה הזאת, אך מה שהגנו עליו באמת הייתה כמובן התקינות הפוליטית, או במקרה הזה הרלטיביזם הדוחה כל ביקורת על תרבות זרה.

מחוץ למיינסטרים

ביקורתה של אייאן חירסי עלי על האסלאם מתמקדת בעיקר ביחס הדת לנשים כאל נחותות במעמדן, מה שמתבטא בין השאר בנישואים כפויים, פוליגמיה, ציות מוחלט לגבר ובאופן כללי אלימות כלפי נשים המוצדקת בשם האמונה. היה ניתן לצפות שנושאים חשובים כאלה אמורים להטריד או לפחות לעניין נשים, השולטות כיום בענף האנתרופולוגיה.

ברוב הסמינרים שלימדתי בשנים האחרונות מספר הנשים היה גבוה מהרבה מזה של הגברים, וגם היחס המגדרי בקרב המרצים הולך וגדל מדי שנה לטובת נשים, כמעט כולן מזדהות כפמיניסטיות וחלקן אף כפמיניסטיות רדיקליות. אך מסתבר שגם הפמיניזם מגיע רק עד גבול מסוים, וגם הפמיניסטיות הרדיקליות ביותר לעולם לא יביעו ביקורת על דת האסלאם בשל יחסה לנשים. פעם נוספת, הרלטיביזם התרבותי מנצח הכל.

גם במחלקות אחרות המצב לא מזהיר. בשנים האחרונות חווינו כאן בקנדה מספר רב של אירועים כמו ביטול ביקורים של מרצים וגורמי ממשל ישראליים, ניסיונות לשבש אירועים דומים שהתקיימו למרות האיומים, והצקה מתמדת לסטודנטים התומכים בישראל. כנסים וימי עיון העוסקים בענייני המזרח התיכון מציגים באופן חד-צדדי ומעוות את נקודת המבט הפלסטינית, ומדירים בלי להתנצל כל דובר פרו-ישראלי או אפילו נייטרלי.

מעבר לתקרית סביב ספרה של עלי, כמה מהסטודנטים שלמדו בשיעוריי סיפרו לי כי במספר מקרים הם נדהמו לשמוע את הדברים שאמרתי בכיתה וחלקם הגדירו אותם כ"מחוץ למיינסטרים". זה לא קרה בגלל שאמרתי משהו יוצא דופן או חדשני, אלא פשוט מכיוון שבכל שנותיהם במערכת ההשכלה הגבוהה הם מעולם לא שמעו דעה מעט שונה מזו של קליקת המרצים השולטת. אך האמת היא שלא הייתי מופתע: אני נמצא בתחום האנתרופולוגיה כבר מעל לחמישה עשורים, וחזיתי מקרוב בהתפתחות המגמות השולטות בו. דעות ליברליות קלאסיות כמו שלי מעולם לא היו שכיחות בקרב המרקסיסטים הרבים ותומכיהם בעולם מדעי הרוח והחברה.

הצד הנכון

מבחינה היסטורית, רוב העוסקים בתחום האנתרופולוגיה נטו לצד השמאלי של המפה הפוליטית; כמה מהמייסדים המקוריים של המחקר היו קומוניסטים מובהקים, וגם כיום נמצא למצוא אותם בשורות המרצים בקנדה. בשנות השבעים, אנתרופולוגיה מרקסיסיטית הייתה הדבר החם במקצוע, ופרחה גם לאחר נפילת ברה"מ תחת שלל כינויים כמו "מחקר ביקורתי", "כלכלה פוליטית" ו"פוסט-קולוניאליזם”.

דורות של סטודנטים בקנדה, ארה"ב ואירופה למדו ולקחו כמובנת מאליה את התפיסה לפיה המערב הקפיטליסטי הוא מרושע, לעומת שאר תרבויות העולם האחרות שהן טובות וטהורות. כמה סטודנטים שהכרתי ניגשו אליי והשמיעו טענות על כך ש"חייבים להחליף את הקפיטליזם", תוך שנראה שהם שוכחים את עשרות מיליוני בני האדם שנהרגו בניסיון לעשות את זה.

העמדה השמאלנית השולטת באנתרופולוגיה ובתחומים אחרים התחזקה עוד יותר על ידי זניחת השיטה המדעית ומטרותיה לטובת סובייקטיביות מצד אחד, והשתתפות פוליטית מוגברת מצד שני. לפי טענת חסידי הפוסט-מודרניזם, לא יכולה להתקיים אמת אחת בלבד אלא מספר רב של אמיתות סובייקטיביות ולכן גם לא יכול להתקיים ידע מוחלט. מכך עולה גם כי הפעילות היחידה ששווה להשקיע בה את הזמן היא פעילות פוליטית למען המדוכאים והמנוצלים. השאלה הנשאלת היא כבר לא האם הבנה מסוימת היא אמת או שקר או האם היא בכלל הגיונית, אלא האם אתה נמצא בצד הנכון.

"הצד הנכון" עבור הסטודנטים שלי הם רעיונות הרב-תרבותיות: אנשים כבר לא נחשבים כאינדיבידואלים אלא מחולקים לקטגוריות וגם היחס אליהם בהתאם. כל אי-הסכמה בעניין הופכת אותך מיד ל"סקסיסט" ו"גזען". בעיניהם של התלמידים והעמיתים שלי, לא ניתן לעולם לקיים דיון לגיטימי באף אחד מהנושאים האלה. נראה כי הם לא שמעו על אבחנתו של ג'ון סטיוארט מיל על כך שעמדה שמעולם לא הגנת עליה מול אחרים תמיד תהיה בלתי-מוכחת ורעועה. רק הם עצמם יודעים מה נכון, וכל השקפה אחרת היא כפירה.

פיליפ קארל זלצמן הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לאנתרופולגיה באוניברסיטת מקגיל. גרסה מלאה של המאמר התפרסמה לראשונה באתר 'Inside Policy' מבית מכון Macdonald-Laurier, ואנו מודים למחבר על הרשות לפרסמו.