דווקא בזמן בו יש צורך בתכנית לימודים עשירה שתמשוך ותנפק סטודנטים מוכשרים יותר, אנשי מדעי הרוח בחרו לדבוק בהטפות פוליטיות משמימות
לאחר שתומכי האסכולה המסורתית הפסידו במלחמת התרבות הגדולה על הקמפוסים בשנות השמונים, השאלה הייתה לא אם אלא מתי מדעי הרוח ימותו סופית כתוצאה מכך. הדבר המוזר הוא שכיום, כמעט ארבעים שנה לאחר מכן, הזעם הברור על מה שהיה ידוע מראש כעת הופך לעובדה. השאלה החשובה היא האם היה ניתן בכלל לצפות לתוצאה אחרת, בעקבות שנים של פוליטיזציה של האקדמיה?
לפני כשנה, אוניברסיטת ויסקונסין-סטיבנס הודיעה על תוכניתה לבטל מספר חוגי לימוד וביניהם גיאוגרפיה, גיאולוגיה, צרפתית, גרמנית, אומנות והיסטוריה. במגזין ה'אטלנטיק' פורסמה אז כתבה על הצעד מעורר המחלוקת שהזהירה מכך שמדעי הרוח עלולים "שלא לשרוד את המאה ה-21". הטענה המרכזית במאמר הייתה שהצורך הגובר להכין צעירים לקריירות הדורשות כישורים במדע או במתמטיקה דחק את היכולת להתעמק במדעי הרוח, יחד עם אקלים פוליטי בו נבחרים קצרי-רואי דורשים קיצוצים במערכת ההשכלה הגבוהה.
הוויכוח סביב אוניברסיטת ויסקונסין הדגיש את התפיסה הנפוצה לפיה התמקדות בספרות, היסטוריה או שפות מובילה בהכרח את בוגרי לימודים אלה בנתיב כלכלי רווחי פחות ולאפשרויות תעסוקה מצומצמות. אך מה שאותה כתבה מפספסת היא השאלה מדוע הסטודנטים אינם בוחרים במסלול מדעי הרוח כפי שעשו בעבר. אחרי הכל, העובדה שישנה ירידה חדה בביקוש להרשמה לאותם חוגים היא זו שמאפשרת לאוניברסיטה למסד את המציאות שאיש לא רוצה לדבר עליה. במילים אחרות, האוניברסיטה קוברת את מדעי הרוח שמתו כבר מזמן, לא בגלל מחוקקים המביטים רק על השורה התחתונה בתקציב, אלא בגלל שהסטודנטים פשוט הפסיקו לבחור בהם.
אם הקבעון הגובר של ההשכלה הגבוהה להכשרה מקצועית היא המערבולת שבולעת את חוגי ההיסטוריה, הרי שהמפלצת שמעבר למיצרי מדעי הרוח היא האורתודוקסיה הפוליטית רבת הראשים, בת דמותה של מפלצת הסקילה המיתולוגית שטורפת את מדעי הרוח ומשאירה כמזכרת רק כמה עצמות יבשות בדמות אג'נדות של גזע, מעמד מגדר ותרבות. במקרה של לימודי ההיסטוריה, נראה כי פחות ופחות אנשים מעוניינים לשבת בכיתה בה העבר מוצג כמלודרמה מעייפת ופשטנית, סוג של מחנה לחינוך מחדש בו הסטנדרטים המודרניים של האליטה נודדים אחורה בזמן כדי לשפוט דמויות היסטוריות או אירועים מרכזיים לזכות או לחובה.
הטרגדיה אם כן היא לא רק שאוניברסיטת ויסקונסין החליטה להיפטר מלימודי ההיסטוריה, אלא שאלו שהיו אמורים לשמור על המקצוע עבור הדורות הבאים איבדו את היכולת ללמד אותו ולכתוב עליו, מסורת שהתפתחה במשך מאות שנים. לכן מה שנזנח כעת היא כנראה לא רק ההיסטוריה כפי שהבנו אותה בעבר, אלא גם הדרך הגרועה בה לימדו אותה בקורסים שטחיים, שמרביתם עוצבו מראש כך שיציעו הוכחה היסטורית לתפיסות המובנות של המרצה לגבי החברה שלנו כיום. הסטודנטים מצידם אמורים עד לסיום הקורס להיות זועמים ומשוכנעים לגבי העמדות הפוליטיות המקובלות אך בפועל הם בעיקר משועממים, בעוד הפרופסורים שאמורים להיות מעודכנים ממחזרים ללא סוף את אותם סיפורים שהם עצמם למדו בעבר.
תוצאה עגומה
כמובן, לא כל ההיסטוריונים רואים את העבר כדרך לתקן את ההווה, אך ישנם מספיק כאלה שכן כדי להניא את הסטודנטים מהתחום, גם בקרב חברי סגל זוטרים שמחקריהם מתמקדים בתחום מחקר צר והם מחויבים לנפק מאמרים הנאמנים לאג'נדה שנראית לצעירים רבים מטיפה על גבול הדתית. עבור דור שנות האלפיים, הרדיקליזם התשוש נוסח שנות השישים הוא מושך ומעניין בערך כמו הסטאליניסטים הזקנים שניסו להטיף לדור של וודסטוק. הטרנדים שבעבר ריצו את ועדות הקבלה ואת הדיקנים הוותיקים כבר לא מרצים את הסטודנטים, והתוצאה עגומה ביותר לכל הצדדים. כאשר סטודנט נרשם לקורס על תקופת הרנסנאס או על השפל הגדול ומבין במהרה כי מדובר בשיעור תוכחה על הדיכוי של קבוצות שוליים בימינו, הוא כנראה לא ירצה לחזור על החוויה הזו ועוד לשלם עליה במיטב כספו ובידיעה שמעסיקים עתידיים מחפשים משהו אחר לגמרי.
האירוניה באותה כתבה ב'אטלנטיק' היא שהפרופסורים המצוטטים בה ומביעים את זעמם על הקיצוצים הצפויים משתמשים להגנתם באותם טיעונים בדיוק הגורסים כי ההיסטוריה היא דבר נחוץ על מנת לקדם אג'נדות עכשוויות. כך למשל מספרת הכתבה כי התוכנית להפסיק את לימודי ההיסטוריה "היממה את המרצים", שחלקם טענו כי "דווקא בזמן בו הנאציזם עולה שוב החברה זקוקה לאנשים שיודעים היסטוריה". ברור לכל שסטודנטים צריכים ללמוד על הסכנות שבעליית הנאציזם דרך עיסוק בהיסטוריה, אך למרבה הצער מעט מאוד אוניברסיטאות מציעות קורסים שבאמת עוסקים במלחמת השנייה ויכולים להסביר חלק מהגורמים להשתלטות הנאצית על אירופה ולמותם של עשרות מיליונים. אך כאשר אנו מסתכלים בקטלוג של ויסקונסין, נראה שיש מעט מאוד קורסים שעונים להגדרה הזו. יתכן שקורסים כמו "מבוא ללימודי שלום" או "מלחמה ותעמולה" יהיו מרתקים, אך ספק אם הם מכסים במלואם את עליית הנאצים בשנות השלושים, שיתוף הפעולה עם הסובייטים, הפייסנות הבריטית והצרפתית מול הבדלנות האמריקנית והנסיבות הטרגיות של הסכם מינכן – תהליכים ואירועים שבלעדיהם לא ניתן באמת "לדעת היסטוריה" ברמה מספקת כדי לא לחזור על אותן טעויות בימינו.
גם הטענה לפיה אנו חיים "בזמן בו הנאציזם עולה שוב" היא כמובן מגוחכת. החברות המסוכנות ביותר לחיות בהן כיום כמו צפון קוריאה או ונצואלה הן מדינות קומוניסטיות כושלות, וכנראה שהאיום הגדול ביותר על עתיד העולם החופשי מגיע מסין האטטיסטית והרודנית. הנקודה היא שאם סטודנטים אכן מעוניינים בשיעורי היסטוריה מרתקים, כנראה שלהטיף להם שהם צריכים להירשם אליהם בגלל ש"הנאציזם בעלייה" היא לא דרך טובה לשכנע אותם.
ראשי כל המחלקות בוויסקונסין ערכו פגישות הערכה דו-שבועיות עם הדיקנים, והמאמר ב'אטלנטיק' מצטט את ראש מחלקת ההיסטוריה שאומר כי הוא חש באופטימיות לאחר פגישה כזו: "הצלחנו באמת לגוון את תכנית הלימודים בדרך שתעזור לנו להמשך". אך מהו באמת אותו גיוון לכאורה? למרבה הצער, לרוב לא מדובר בהכללה של נושאים חדשים כמו היסטוריה פוליטית ודיפלומטית ובחינה מגוונת יותר של היסטוריונים מכל הזרמים, אלא בהתמקדות צרה יותר ויותר בקורסים של גזע ומגזר המנסים להסיק מסקנות לימינו, בדיוק אותם קורסים שחיסלו את העניין של סטודנטים בתחום.
מגמות משתנות
למרות כל זאת, אם תבקרו בחנות הספרים המקומית, תעברו על רשימת הביקורות באמאזון או תדפדפו בכתבי עת פופולריים, תוכלו לראות עד כמה ביוגרפיות של דמויות כמו וינסטון צ'רצ'יל או יוליסס גרנט נמכרות היטב, וכיצד היסטוריות של מלחמה ושלום מצליחות להצית את דמיון הציבור. זו תזכורת נוספת לכישלון המתמשך של ההשכלה הגבוהה בתחום מדעי הרוח, ומראה שוב כי האשמה העיקרית לכך אינה של פוליטיקאים או סטודנטים אלא נעוצה עמוק במשרדי הסגל והמנהלה של האוניברסיטאות עצמן.
לפני כעשרים שנה, חיברתי ביחד עם ג'ון הית' ספר שנקרא 'שקיעתו של החינוך הקלאסי', שהזהיר (ונכשל כנראה) מפני תהליך הגסיסה של לימודי העבר אל מול הפוליטיזציה המוגברת, הן מבחינת המחקר והן מבחינת תוכניות הלימודים. במילים אחרות, דווקא בזמן בו היה צריך יותר מכל לשכנע כי מדעי הרוח יכולים להציג תכנית לימודים מעשירה שתהפוך את הסטודנטים למנהלים או מהנדסים טובים יותר, אנשי האקדמיה בתחום בחרו להסתגר בדלת אמותיהם תוך שהם מאמצים ז'רגון מתנשא ומציירים מחדש את העבר כמאבק בין קורבנות ומקרבנים.
לעתים קרובות, הבחירות שעומדות בפני מרצים וחוקרים צעירים מוגבלות בידי דאגות לקריירה וזמן קצוב. גם אם מתמזל מזלו של דוקטור טרי להיסטוריה לזכות במשרת מרצה, כאשר הוא נאלץ לבחור בין ללמד את הסטודנטים את יסודות הלטינית ולתת הרצאות מרתקות על ספרטקוס או הקרב בתרמופילאי לבין כתיבה של עוד מאמר אקדמי על היחסים האתניים והמגדריים בין רומא לאסיה הקטנה – הבחירה השנייה תמיד תהיה נבונה יותר מבחינת הקריירה, למרות שמבחינת הצלת מקצוע ההיסטוריה כנראה שהראשונות היו עדיפות.
אותו ראש מחלקה שצוטט בכתבה ב'אטלנטיק' טען בצדק כי "אנחנו רואים מגמות משתנות ברישום למדעי הרוח, והסטודנטים כיום מודעים הרבה יותר לגבי העלות והתועלת של הלימודים". הסיבה בגינה הסטודנטים מודעים לכך יותר מאי-פעם היא שהם חייבים יותר מ-1.5 טריליון דולר בהלוואות, סכום שהולך וגדל גם בגלל שכר הלימוד הגבוה אותו קובעות האוניברסיטאות, וגם בגלל סובסידיות ממשלתיות נדיבות שעודדו בזבוז וניפוח הסגל האקדמי בשלל תפקידים מיותרים כמו פרופסורים שאחראים על "גיוון" ו"הכללה" בקמפוס. אך העלייה הזו במחיר לא הביאה עימה את ההבטחה שהסטודנט שמוכן לשלם אותו אכן יהיה יכול לקרוא, לחשוב ולחשב באופן יעיל יותר, או לפחות ברמה הדרושה כדי לוודא שמעסיקים יראו את היתרונות בבוגרי מדעי הרוח ויקלטו אותם לעבודה. מנגד, האוניברסיטאות אינן יכולות (או אינן רוצות) לשקול מחדש נהלים עתיקים כמו קביעות לכל החיים, קבלה לסגל על ידי שיפוט עמיתים וניצול של מתרגלים כדי להעביר את רוב החומר.
התוצאה של כל אלה היא שבשנים האחרונות יותר ויותר מעסיקים הבינו כי בוגרי מדעי הרוח של ימינו אולי מאוד בטוחים בעצמם אך לרוב זכו לחינוך די גרוע וחסרי כישורים אמיתיים, ובדרך כלל גם אינם מודעים לכך. השילוב של בורות ויהירות אינו קורץ במיוחד למנהלי כוח אדם.
פרופ’ ויקטור דיוויס הנסון הוא סופר ומרצה להיסטוריה באוניברסיטת סטנפורד. גרסה מלאה של המאמר התפרסמה לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.
כשסיימתי 7 שנות לימוד רציפות, ושני תארים, בפקולטת דשא ידועה בתל אביב, בחרתי להשמיט מקורות החיים שלי, שנשלחו לחברות שוק פרטי מבוססות מודל רווח, את כל הפרק הזה. מאחר והחלל לפרק זמן זה מולא ברשימת משרות סטודנטים מובהקות נהגו לשאול אותי בנימוס בראיונות מדוע עסקתי מספר שנים בעבודות נטולות אופק כלשהו. בפעם הראשונה עניתי בכנות שפשוט בחרתי להשמיט את החלק של מדעי הרוח מהסי וי משום ש'אינני מרגיש שלמדתי שם משהו חשוב אלא בעיקר הבנתי 'מה לא חשוב ללמוד'. שני המנהלים שראיינו אהבו את התשובה והראיון התקדם מצויין. מאז אימצתי את המודל, בידיעה שאשאל על זה. זה תמיד עבד יופי ושיקף היטב את הדעה של הסקטור היצרני בחברה על מדעי הרוח ועל מי שעוסק בהם.
יפה. היטבת להתבטא.
מדעי הרוח כ"תיאורטיים" מחולקים לשניים
חלק ראשון כאלו שהמדע קטן עליהם היות והם אלו שבכלל יוצרים אותו כמושג
חלק שני כאלו שהמדע גדול עליהם היות ואין להם שום מידוע מלבד תיאור סתמי של סדר מקרי
כריכתם יחד היא זו שהובילה למות מדעי הרוח ועלייתה של כנסיית המדעים ההומניטריים
מדעי הרוח התחלפו ב"מדעים ההומניים" אותו חלק שני ירוד הפך לחלק המוביל בברית המשונה הזו שהובילה את שניהם אל סופם החצי צודק וחצי לא
אוניברסיטה כשמה כן היא מעניקה חשיבה מקורית רחבת אופקים ולמידת מדעי-החברה והרוח אינה נופלת בעוצמתה ובכוחה לשנות עולם מהמדעים המדויקים לשמחתי-הרבה למדתי-הן מדעי-החברה והרוח כגון היסטוריה פילוסופיה מדעי-המדינה חינוך ותקשורת לצד פיזיקה כימייה ומעט ביולוגיה סטטיסטיקה וכמובן מתמטיקה 5 יחידות כך שנמצאת ביניהן בפרספקטיבה והיידע להשוות ביניהם ולהעריך אותם היטב שהעניקו לי מרוחב יריעה ורוחב אופקים לחשיבה מקורית תבונית הומניסטית כאחד הכול עפ"י-הצורך העניין והסוגיות.
טוב… מה חדש?
את זה נתן היה לכתוב בכל רגע בעשור האחרון ורוב זה שקדם לו.
לא ברור למה המדינה לא מתערבת בכל הקשור לתקציבים ומביאה לסגירת מוקדי ההטפה מאליהם.
יצעקו המון 'חופש אקדמי!' וגם כל מיני 'התערבות פוליטית!' ואפילו 'הרס הדמוקרטיה!'.
אבל אחרי זה כל הנח הררים למיניהם יקלטו בחו"ל – שזה סבבה וכנראה מיעוטם- והיתר בטח יהפכו למנקי רחובות כמו הדוגמה הבריאה שנתנו בעלי תארים אקדמאים מרוסיה שהבינו שאם צריך להתפרנס לוקחים מה שיש.
ובכלל נהדר שההטפות הפוליטיות הקבועות לכיוון הידוע, יעברו ברובן מן הארץ.
למה מחכה הממשלה/כנסת?
למה חיכתה עד עכשיו?
פשוט.
כי לא משנה כמה גרועות הם הפקולטות הללו-זה יותר טוב מכלום.
וכל עוד כתבי העת האקדמים המרכזיים בתחומים הרלוונטים לא משנים את צרות האופקים שלהם-האקדמיה תהיה חייבת להתיישר.
אם כל הכבוד, אין כל קשר לפוליטיזציה. כמה נחמד לנגח אנשי אקדמיה מהצד השמאלי שמנסים להפוך את העולם למקום טוב יותר לכל אדם (ללא הבדל דת גזע ומין).
אנחנו חיים כרגע בעולם שכל תאווה בו נמצאת במרחק 3 ספרות בגב של כרטיס. על ביצועים טובים מתגמלים טוב יותר ולכן אין שום סיכוי למדעי הרוח שלעד יציעו ביצועים "מעניינים" או "מורכבים" יותר.
…עולם טוב יותר שבו יוצאים לעולם סטודנטים בורים שכל מה שהם יודעים לעשות זה לדקלם ולכתוב את הדעות הפוליטיות של המרצים שלהם כי זה מה שמבטיח להם ציון טוב. אלה האנשים שמתקדמים ומהווים את דור ההמשך והנה לכם העולם הנפלא שבראתם. עולם של ססמאות נבובות ואנשים טיפשים שמקבלים תואר דוקטור ואח"כ בוכים שאף אחד לא ממש רוצה ללמוד מהם.
ואולי הבעיה היא לא שהם מנסים להפוך את העולם למקום טוב יותר, אלא מנסים לכפות את דעתם על הסביבה, ובמקום ללמד (ואולי להביע את דעתם שזה בהחלט לגיטימי) עוסקים באינדוקרינציה פוליטית של הסטודנטים שלהם?
אנשי אקדמיה מהצד השמאלי (שזה פחות או יותר רובם של האקדמאים במדעי הרוח) אינם מנסים "להפוך את העולם למקום טוב יותר" אלא למקום שמאלני יותר.
חחח להפוך את העולם לטוב יותר . ראשית כדיי לאותם פרופים ללמוד שיש רע ויש טוב. שנית אותם פרופים שיושבים בקתדרלה האוניברסיטאית שמנותקים מהמציאות אך מכתבים מוסר שיואילו בטובם לחיות במציאות שהם מטיפים עליה. אותם אלה שמנסים להפוך את העולם טוב יותר הם הפכו את העולם רע יותר ממה שהוא היה אי פעם כי הם הפכו את הרוצח לקורבן של הקורבן
האמת שאנשי השמאל באמת מעוניינים להפוך את העולם הזה למקום יותר טוב…כמו שכל אדם עלי אדמות. מהרב כהנא הי״ד ועד מאו.
השאלה היא מה ההגדרה של טוב. על זה אין הסכמה ובדרך כלל אין אפילו מוכנות לדיון.
הבעיה של תושבי מגדל השן המכונה מדעי הרוח והחברה היא שהם מתעקשים על מערכת שרירותית תוך התעלמות ממבחן התוצאה ומונעים כל דיון סביב ההגדרה הנ״ל תוך התנשאות מרהיבה(מי שחולק עליהם הוא בהכרח לא מנסה להפוך את העולם ליותר טוב) והתעלמות מעקרונות ה״אד פופולום״ ו״אד הומנום״.
מתי נהפכנו לחברת עבדים שבה מה שלא שווה כסף אינו שווה כלל?
מה זה הסרסור הזה בתארים
ההוא מהנדס וההוא מתכנת וההוא עוד איזה מכונה ליצור כסף.
שהסטודנט יושב שם וחורש (לא לומד ובטוח לא מתפתח) 4 שנים כדי שיוכל להשיג עבודה משתלמת.
מה הקשר בין הדבר הזה לאקדמיה?
יכול היה להיות ערך רב לאנשים שיוצאים מהפקולטות הללו אם רמת הלימודים הייתה גבוהה. נכון לא הכל צריך להמדד בכסף אבל בפועל כסף קונה ערך וזה בא לידי ביטוי בכל תחומי החיים. סופרים, אמנים, עורכים, עתונאים או הסטוריונים, כמו אנשי מחשבים ומהנדסים, צריכים להיות מאותגרים בקורסים קשים, ובסביבה מפרה שבה הציון שלהם לא יקבע לפי מידת הקונפורמיזם אלא ע"פ היכולת והידע שלהם. אחרי ששלחתי שני בנים לאוניברסיטאות בארה"ב. אחד שלמד מדעי הרוח (עם דעות שמאל והוא סיים בהצטיינות יתרה) והשני לומד מקצוע ריאלי אבל מחוייב לקחת קורסים במדעי הרוח (שם הוא הבין מהר מאוד מה לכתוב בחיבורים כדי לקבל A), אני יכולה להגיד שמה שמתואר בכתבה הזאת הוא כאין וכאפס לעומת הזוועה האמיתית שמתחוללת בתחומים הללו. זה לא רק האידוקרינציה הפוליטית שנכנסת לכל(!) הקורסים, אם יש או אין לסילבוס קשר לאקטואליה, אלא בעיקר הרמה הירודה של החומר הנלמד והעדר כמעט מוחלט, כך זה נראה, בדרישות מינימום מהמרצים להעניק איזושהי השכלה כללית בסיסית לבוגרים. המרצים הללו עושים ואומרים מה שמתחשק להם, כל עוד מדובר בשטיפת מוח שמאלנית כמובן, והם בפירוש מבזבזים את הזמן היקר שאנחנו שילמנו עליו במיטב כספנו! בנוסף, הפלא ופלא, רוב הסטודנטים (וגם המרצים) שתוגמלו בפרסים ובזכות לנאום בטקס הסיום היו כמובן הומואים, מיעוטים או שמאלנים עם שנאה עזה לישראל ולארה"ב ואיך לא, תחושת קיפוח. מנסים לשכנע אותך שמדובר במשהו ערכי ושהציבור צריך להמשיך לממן את זה מכספי המיסים כשבפועל מדובר בשחיתות דקטדנטית של ארגונים רקובים מהיסוד!
ומה הקשר בין הפקולטות למדעי הרוח לבין אקדמיה ?
למדנו איך לבנות תיאוריה-לבנה ע"ג לבנה על סמך היגיון בריא, למדנו שעד שלא הוכחנו דבר מה כאמיתי-אי אפשר להתייחס אליו ככזה, למדנו ספקנות בריאה ופרגמטיזם-וזה למה אנחנו (בוגרי מגמות הנדסיות ) עדיפים עליכם, אפשר לראות את זה אפילו בתחרויות דיבייט מול אנשי מדעי הרוח,
אתם מלאים בעיקר ברוח וצילצולים ונכון להיום אין בכם מה להציע שלעולם יש סיבה טובה לקחת.
מדעי הרוח לא מיועדים לצעירים שצריכים לבנות קריירה אלא למבוגרים שמשתעממים מהקריירה ומחפשים עניין ומשמעות בחיים.
לגבי הפוליטיזציה היא אינה חד ערכית:
למדתי באוניברסיטת תל אביב והרגשתי במחנה קומוניסטי שמאלני לחינוך מחדש.
כיום אני לומד קורס מורי דרך והמרצים הם מומחים דתיים המתגוררים בהתנחלויות להיסטוריה וידיעת הארץ עם אג'נדות ימניות.
יש הבדל מהותי בין מדעי הרוח למדעים האחרים שניבע מאופיים.
במדעים מדוייקים נדרשים להביא הוכחה שניתן להפריך או להוכיח בניסוי חוזר וניסויים אלו אכן נערכים.
בשיטה זו הצורך לייצר עוד ועוד פרסומים בעלי ערך היא מדד יחסית סביר (על אף שהצורך "להכות את המדד" לעולם יבוא על חשבון איכות ומקוריות אמיתית).
על פניו, גם מדעי הרוח כאסכולה מדעית נדרשים לעמוד באותו מבחן – הבאת העובדות, הסקת מסקנות שנובעות בבירור ישירות מהעובדות והסקת מסקנות שניתן להעריך הלאה.
אבל במדעי הרוח התפתחו שני כיוונים הרסניים. הראשון הוא הגישות של הניהיליזם והרלטיוויזם, לפיהן חוקר יכול לעשות וללהטט בעובדות כרצונו כך שיוכיחו את מה שבכל מקרה כבר רצה להגיד מראש. במקום חקר סקרני התפתח ניהיליזם עובדתי להוכחת האג'נדה האישית של החוקר.
השני הוא הצורך לעמוד במדדים חיצוניים כמו דירוג האוניברסיטאות ומדד הפרסומים, על פיו נקבע אפילו תקצוב האוניברסיטאות של הות"ת. הצורך לעמוד בכך מתעדף חוקרים משפריצי מאמרים על פני חקר איכותי.
איך מתקבל מאמר לכתב עת נחשב? האם זה לפי איכות המאמר? חדשנות? למצער המצב כך רק בחלק קטן מהמקרים. כתבי עת של מדעי הרוח, על נותני ביקורת העמיתים שבהם, הפכו לניהיליסטיים. איכות ההוכחה והכתיבה המדעית נדחקו בפני הוכחת אג'נדות פופולריות ועמידה בכללי פוליטיקלי קורקט. בכך למעשה אין הבדל בין העיתונות הקלוקלת וחסרת האתיקה של המערב לבין כתבי העת של מדעי הרוח.
אכן, תחום שאוכל את עצמו מבפנים. במקום להתפתח לתחום יותר ויותר מדעי עם חקר יותר ויותר מכוון כלים מדעיים הוא הפך לפח הזבל של האקדמיה לחוקרים שלא מסוגלים לעמוד בתפיסה הבסיסית המבדילה מדע מדת.
אני מצטער, אבל הריצה אחרי פרסומים עולה באיכות העבודה גם במדעים המדויקים. גם שם אם נפלת על בוחן שלא מסכים א-פריןרית עם התפיסה התיאורטית.שלך, הוא יכסח אותך בלי קשר למה שכתבת באמת ויכשיל אותך.
שני הבדלים בכל זאת בין הגישות: התיאוריות אינן פוליטיות, או שהן לא מודעות לכך שהן פוליטיות, וכתבי העת לא בוחרים צד במוצהר.
https://mida.org.il/2012/10/23/%d7%a9%d7%a7%d7%98-%d7%97%d7%95%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%9c-%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%a1%d7%aa-%d7%9e%d7%93%d7%a2%d7%99-%d7%94%d7%a8%d7%95%d7%97/
ומדוע?
לפני שנים רבות,מעל 40,אמר לי פרופסור אורח באוניברסיטת ת"א(בפקולטה להנדסה) בתשובה לשאלתי למה כל כך הרבה שנים הוא במעמד "אורח" : באוניברסיטת ת"א,אפילו אלברט איינשטיין לא היה מקבל קביעות,כי הוא לא פרסם מספיק עבודות…
הירידה במגמות מדעי הרוח היא בגלל בעיות פרנסה ותו לא. לאנשים אין היום סבלנות לקרוא ספרים מאמרים עמוקים ולראות מטר מחוץ לאף שלהם.ומכיון שאין קליינטים , מדעני הרוח בירידה. לדעתי מגמות השילוב בין מדעי החיים הפיזיקה ומדיני הרוח הם אחת הפתרונות. פתרון שאני מקנה לו חשיבות הוא האפשרות להתבטא לא דרך מאמרים וספרים אלא דרך הקולנוע . לדעתי כל דיסיפלינה במדעי הרוח פילוסופיה היסטוריה ספרות אומנות חייבת להיות משולבת במגמת קולנוע.
רוב הציבור מאמין שהמילה "פרופסור" היא מילת קסם לפתיחות. ליברליזם ופלורליזם. אין טעות גדולה מזה.
רוב אותם מרצים פרופסורים נצמדים לדעות קדומות . לחומר שהם למדו. ואים פתוחים כלל לדעות חדשות ומחזה מחוץ לקופסא. ולא רק שאינם מקבלים דעה אחרת, אלא מנסים לדכא דעה אחרת. ומי שחפץ בציון טוב עדיף שישתוק.
ומלבד זאת. מה יעשה למחיתו בוגר מדעי הרוח? יהיה מורה? גם אם ימשיך לתואר שלישי, הסיכוי שלו להיות חלק מצוות ההוראה באוניברסיטה שואף לאפס.
מדעי הרוח = "רוח". ודאי יש אנשי מדע רציניים אבל הרושם המתקבל הוא של מוסדות פוליטיים המוטים שמאלה. מדוע על החברה לממן מוסדות פוליטיים ואת חבר העובדים בהם. רוצים לעסוק בפוליטיקה? בבקשה. אבל במוסדות פוליטיים בהגדרתם. לא באקדמיה ובאיצטלה של חופש אקדמי. בתור שלב ראשון והכרחי יש לבטל את חוק הות"ת. אותו מוסד בין אוניברסיטאי המקבל תקציבים מן המדינה ומחלק אותו למוסדות ע"פ מפתח משלו. תקצוב לאוניברסיטאות רק ואך ורק ישירות. כמו שנעשה לגבי כל מוסד אחר. יהא זה קופת חולים או מוזיאון. בצורה זאת יצטרכו הפרופ'ים למיניהם להראות תוצרת אקדמית ולא פוליטית. מי ששלא ירצה, ימצא לבטח עבודה באוקספורד או קמברידג' בזכות כישוריו האקדמיים המדהימים וישחרר אותנו מנוכחותו המעיקה.
הבעיה מתחילה מן העובדה שלא מודבר בלימוד בו אני מקשיב לדורות הקודמים אלא אני מכתיב לדורות הקודמים .יסוד היסודות בלימוד הוא ענווה ביחס למה שאני לא יודע וניגש ללמוד,הלימוד היום מלווה בהתנשאות של החיים ביחס למתים גם אם משלמים מס שפתיים אין כאן שום נסיון להכיר בכך שעולמם של הקדמונים היה שונה משלנו.ואין מתן שיפוט וציון סוג של לימוד רק של התנשאות בפוזה מוסרנית .בצעירותי הכרתי פרופסור שממש עמל עשרות שנים על קריאת המקורות לפני שהביע דעה אצלנו קוראים ממקור מתורגם (אבא שלי עוד קרא לטינית ואמא שלי קראה יוונית ואבא שלי "רק" למד בגימנסיה בארופה ולא היה אקדמאי) או ממקור משני (כמה חוקרי קבלה קראו את כל ספרות הזוהר ולא את גרשם שלום ואידל במקום…) בקיצור לא באמת קוראים לא באמת יודעים העיקר חוגגים על הקביעות
אנשי האקדמיה ממדעי הרוח והחברה, מעצם תפקידם אמורים לנציב סימני שאלה
למתוח ביקורת על החרה בה הם חיים, לחתור לשינוי ותיקון החברה,
להציב אלטרנטיבות ובעיקר – להציב סימני שאלה נוקבים, גם לגבי הלאומיות, גם לגבי סוגיות הקשורות בכיבוש / שחרור מרחבי ארץ ישראל התנ"כים. הם חייבים, מתוקף תפקידם להטיל ספק ובוודאי מלהיכנע לחשיבה קבוצתית, מלמצוא חן! מאחר ומקצועם הוא לחקור ולא להפסיק לחקור ונבור, הרי לעולם לא תהיה להם מסקנות סופיות וחד משמעיות. במקום להעירך את אומץ ליבם הם נתפסים כבוגדים. נכון – החלשים מקרב האינטלקטואלים מתכופפים, לא מתעמתים ומביעים עמדה ותפיסת עולם רק במסדרונות הפקולטה. לא ברור מה פרופ' הנסן מציע – שיזדהו עם שילטון? כל שילטון? עם ההמון? אז מהיכן תישמע הביקורת או שמא, אין בה צורך?
אחד הדברים הראשונים שהנאצים עשו כשעלו לשלטון זה לפגוע באנשי האקדמיה, ובאנשי רוח בכלל, סופרים, משוררים, פוליציסטים, הוגי דיעות. תוך שהם בונים אג'נדה אקדמית לכאורה שמשרתת את מה שהיו צריכים כדי לשמן את גלגלי מכונת התעמולה שהפעיל גבלס. הם אכן היו מאוד פרקטיים ויעילים. אחת הטענות העיקריות שלהם היתה שאותם מרצים, חוקרים ומרצים פועלים תחת הלאום הגרמני תוך חיבור לאג'נדות קומוניסטיות.