האישומים בתיקי 2000 ו-4000 הם פסגת האכיפה הבררנית

ההחלטה התקדימית להאשים נגד נתניהו בקבלת סיקור אוהד בזמן שפרשות רבות דומות כלל לא נחקרו מחזקת את התחושה הבלתי- נמנעת של רדיפה פוליטית

איתן כבל, יאיר לפיד ואיציק שמולי | ויקיפדיה, עדי כהן צדק

בשנים האחרונות נשמעה פעמים רבות טענת האכיפה הבררנית בנוגע לחקירות נתניהו, אשר נחקר בחשדות שונים בעוד חשדות לעברות דומות שעלו לגבי אישי ציבור אחרים מעולם לא נבדקו. טענה זו הפכה כה רווחת בציבור עד שבסקר סקר מקיף שפורסם ב’גלובס’ לפני כשבועיים, רוב כמעט מוחלט של הנשאלים השיבו כי הם סבורים שהמערכת המשפט נוקטת באכיפה בררנית, שכעת לאחר הגשת כתבי האישום נגד ראש הממשלה ולאור חולשת הראיות מקבלת משמעות דרמטית.

גם לאחר הררי המילים שנשפכו בכתב האישום שהוגש נגד ראש הממשלה נתניהו, לא עולה מהן בדל של ראיה לקיום עסקה כלשהיא ב’תיק 4000′, או לידיעתו של ראש הממשלה ושר התקשורת על אחת כזו, אם הייתה אי פעם. שוב ושוב חוזרים לאורך הקטע הרלוונטי בכתב האישום ביטויים כמו “הבינו הנאשמים”, “התחדדה אצל אלוביץ’ ההבנה” או “ציפייתו של אלוביץ'” – תיאורים מעורפלים וכלליים שהמרחק ביניהם לבין ראיה חותכת הדרושה עבור אישום פלילי הוא כבין שמים לארץ. לכך אפשר להוסיף את המשפט הבלתי-נשכח מעדותו של שלמה פילבר בו טען כי נתניהו “הראה לי עם היד איזו תנועה של הורדת מחירים”. כל אלו צורפו להם יחדיו כדי לתפור אישום תקדימי בקבלה של “סיקור אוהד”, אשר לגביו אפילו פרקליט המדינה שי ניצן הודה כי הקביעה לפיה סיקור חיובי יכול להיחשב כשוחד היא “תקדים משפטי”.

כתב האישום בתיק 2000 תמוה במיוחד, כי במקרה הזה מוסכם שנתניהו היתל במוזס כי חשש מפניו, ולכן ה”סיקור האוהד” היה חלק מתמרון שמעולם לאההיה אמור להפוך לעסקה, ובוודאי שלא יכול לעמוד בפני עצמו. ההתעלמות ממהות האירוע וההתעקשות להאשים גם כאן את נתניהו בעבירה התקדימית הזו היא כה בלתי-נתפסת, עד שאין דרך להסביר אותה שלא במסגרת רדיפה פוליטית. המשענת הרצוצה עליה מבוססים האישומים בתיק 4000 וההתעלמות ממהות הסיפור בתיק 2000, מהוות פגיעה אנושה של מערכת אכיפת החוק כלפי שלטון החוק וכלפי הדמוקרטיה, וזאת ההזדמנות להעלות את האירועים המרכזיים שעלו בהקשר הזה, על מנת להדגים את עצמת האכיפה הבררנית, שהפכה לממשית ולרשמית.

חוק ‘ישראל היום’

על פי אמות המידה שנתפרו לנתניהו בהאשמות השוחד, הרי שמקדמי חוק ‘ישראל היום’ היו בוודאי צריכים להיחקר בחשד לעסקת שוחד. אם חוק ‘ישראל היום’ אכן היה עובר בכנסת, הרווחים הפוטנציאליים ל’ידיעות אחרונות’ מהפגיעה במתחרהו העיקרי היו אדירים, ובנוסף מאות אלפי אזרחים היו נפגעים כי היה נמנע מהם עיתון ללא תשלום, ושוק הבעת הדעות הפוליטי היה נהרס.

במאמר מאוקטובר 2018 ריכזתי את עיקרי הממצאים בעניין זה, כולל השינוי בסיקור של חלק ממקדמי החוק והודאתה של שרת המשפטים דאז ציפי לבני על שיחותיה עם מוזס והשימוש בחוות דעת משפטית מטעמו לקידום החוק. המסקנה היא ברורה: על פי הנורמות של כתבי האישום נגד נתניהו, הייתה חייבת להיפתח לאירוע הזה חקירה מקיפה של עשרות נבחרי ציבור ועוזריהם. בנוסף, חשוב לזכור כי בעוד שנתניהו לא נתן דבר ולא התכוון לתת דבר למוזס, חוק ‘ישראל היום’ עבר בקריאה טרומית בכנסת, ורק פיזור הכנסת בסתיו 2015 מנע את המשך קידומו.

פגישות איתן כבל ומוזס

מה שהוליד למעשה את חוק ‘ישראל היום’ היה הקשר ההדוק בין מי שהיה אז חבר הכנסת מטעם מפלגת העבודה איתן כבל ומו”ל ‘ידיעות’ נוני מוזס, בתמורה, לכאורה, לסיקור חיובי לכבל בעיתון. מתוך תמלילי החקירות שנחשפו ב’גלובס’ עולה כי איתן כבל התלונן בפני ראשי ‘ידיעות’ על כך שהוא אינו זוכה לסיקור מספיק בעיתון, ובין השאר עלה באותן שיחות גם הרעיון לחוק שיגביל את תפוצת המתחרה הגדול והיה אמור להבטיח למוזס רווחים כספיים אדירים. שימו לב למשל לחילופי הדברים המדהימים האלה מתוך חקירתו של עורך ‘ידיעות’ רון ירון:

חוקר: “האם נושא חוק ‘ישראל היום’ עלה במפגש הזה בנוכחות נוני מוזס?”

רון ירון: “כן, אני מניח שכן, כי כפי שאמרתי, זה היה נושא שמאוד בער בנו באותה תקופה”.

חוקר: “אז כמה פעמים נפגשת עם כבל?”

ירון: “בתקופה ההיא? בתקופה ההיא לדעתי פעם אחת, אחרי זה נפגשתי איתו עוד איזה פעמיים שלוש מאז”.

חוקר: “ואז דובר גם איך אפשר להעביר אותו?”

ירון: “לא. לא. ממש לא. מה שדובר זה על המהות שלו, קודם כל. על המהות שלו”.

חוקר: “אתה גם נפגשת”.

ירון: “נכון. אמרתי לך. לא רק עם כבל. אני יודע שהוא נפגש עם כבל לקראת החוק. הוא, אתה יודע, הוא היה צריך לאסוף DATA, לאסוף מידע על איך פועל עיתון”.

בהמשך, הנושא עולה גם בחקירותיהם של מוזס וכבל שמאשרים לכאורה את הקנוניה לקדם חוק שיטיב עם שניהם ויפגע במתחרים, אך למרות זאת התיק נגד כבל נסגר מחוסר ראיות.

חוקר: “אז אני אומר לך שבשיחה הזו – וזה מה שגם חבר הכנסת כבל מאשר – עלה נושא תקיפת ההתמודדות עם התופעה באמצעות חקיקה, ודובר כבר מהות. החוק הזה בקווים כלליים צריך להיראות. מה אבני-היסוד”.

נוני מוזס: “אני חוזר ואומר, כמעט בכל פגישה, עם כל חבר כנסת, עם כל חבר כנסת או שר, הנושא של ‘ישראל היום’, של לקיחת כסף עבור ‘ישראל היום’, או לטפל בתופעה בדרך אחרת, עלה. ואם אתה אומר לי, ואני לא זוכר את זה, בשיחה הזאת גם דובר האם נכון לעשות חוק, האם נכון לפעול בדרך אחרת? יכול להיות… הקטע של לקיחת כסף עבור העיתון עלה בכל שיחה שאנחנו… אני, רון, אנשים אחרים בעיתון, היו נפגשים עם כל נבחר ציבור”.

קשרי ‘יש עתיד’ ו’ידיעות אחרונות’

לפני שנה בדיוק חשפה אילה חסון בערוץ 10 אילה חסון כי יו”ר ‘יש עתיד’ נהג לערוך פגישות תכופות וחשאיות עם מו”ל ‘ידיעות’ מוזס בזמן כהונתו כשר האוצר, שהתנהלו בסודיות בביתו של איש עסקים ונעלמו איכשהו מלוחות הזמנים שחשף לפיד בפומבי. מה התרחש באותן שיחות שהיה כל כך חשוב ללפיד להסתיר, ומדוע פגישות אלה הוגדרו על ידו כשגרתיות (למרות שניסה להסתיר אותן) לעומת המפגשים “הבלתי נסלחים” לדבריו בין מוזס לנתניהו? פגישות אלה היו רק חלק אחד מהקשרים הסבוכים בין מפלגתו של לפיד לעיתונו של מוזס, בו כזכור היה מועסק לפיד במשך שנים ארוכות טרם כניסתן לפוליטיקה.

כך למשל, בחודש אוגוסט 2013 דיווח אתר ‘וואלה’ כי שני שרים ממפלגת ‘יש עתיד’ – מאיר כהן ושי פירון – יזמו הסכמים לפיהם המשרד עליו היו ממונים פרסם במאות אלפי שקלים ב’ידיעות אחרונות. במקרה של שר הרווחה כהן הדבר אף נעשה ללא מכרז. באוקטובר 2014 פרסם אתר ‘העין השביעית’ כי משרד המדע בראשות יעקב פרי מ’יש עתיד’ השקיע סכומי עתק עבור פרסום באתר ynet מקבוצת ‘ידיעות אחרונות’. לפי הדיווח, עלות שיתוף הפעולה בין ynet למשרד המדע הייתה 1.3 מיליון שקל. במשרד הממשלתי סירבו לחשוף את פרטי ההסכם שנערך בחודש דצמבר 2013 במשך חודשים ארוכים בטענה ל”סודיות מסחרית”.

בנוסף, בראשית 2017 חשף יועץ התקשורת ליאור חורב כי בכירים ב’ידיעות אחרונות’ היו מעורבים בתיאום בין מפלגת ‘יש עתיד’ למחנה הציוני במהלך הבחירות ב-2015. על פי חורב, גורמים במחנה הציוני קיבלו הנחיה מ’ידיעות אחרונות’ שלא לתקוף את ‘יש עתיד’ במסגרת הקמפיין, אחרת לא יקבלו סיקור אוהד בעיתון. טענותיו של חורב לא הוכחשו ומרמזות שוב על ההגנה לה זכה לפיד מ’ידיעות’ אך כמו שאר הקשרים המפוקפקים בין העיתון למפלגה, מעולם לא נחקרו.

קשרי איציק שמולי ו’ידיעות אחרונות’

בחודש פברואר השנה אמר רביב דרוקר בחדשות 13 כי ח”כ שמולי “נתמך מאוד ב’ידיעות אחרונות’ באיזושהי עסקה שהוא עשה…הם מקדמים כל יוזמה שלו והוא תומך בכל יוזמה שלהם”. מי שבדק את העניין כבר בשנת 2014 היה מבקר התקשורת של ‘מאקו’ אביב הורביץ, שמצא אז כי ח”כ שמולי הופיע עשרות פעמים מעל דפי העיתון. על פי הורביץ, בין ינואר 2014 לאוקטובר של אותה שנה זכה שמולי ללא פחות מ-52 אזכורים ב’ידיעות’, כולם היו כהגדרתו חיוביים או ניטרליים, ותמונתו הופיעה 24 פעמים.

העיתונאי תומר אביטל, מייסד מיזם ‘שקוף’ לקידום שקיפות וצמצום שחיתות, תיאר ב’עין השביעית’ ב-2017 כיצד פעל שמולי עבור ‘ידיעות אחרונות’: “הוא פעל להתיר פרסום מוצרי עישון בעיתונות, התנגד לחוק שיסדיר את הפרסום הסמוי (הרווח בקבוצת ‘ידיעות אחרונות’) ופעל נגד הנמסיס ‘ישראל היום’ בכמה מישורים”. במקביל לפעילות זו, שמולי זכה לטענת אביטל “לסיקור חיובי סדרתי חסר תקדים מ’ידיעות אחרונות’, מה שנוני מוזס קורא “פינוק”: תמונות ופרסומים מפרגנים. הצעות חוק חסרות סיכוי שזכו לכותרות שח”כים, במיוחד מהאופוזיציה, יכולים רק לפנטז עליהן”.

קשרי ליברמן – מוזס

על פי תחקיר שפרסם יואב יצחק באתר ‘News1’, אביגדור ליברמן זכה לכיסוי אוהד מאתר החדשות ברוסית ‘יזרוס’, אשר בין מנהליו לבין מפלגת ישראל ביתנו התקיימו לכאורה קשרים שכללו תשלומי כספים, כולל מגורמים שקיבלו כספים קואליציוניים מהמפלגה. עם פרוץ החקירה בפרשת ישראל ביתנו, מקורבו של ליברמן ומי שהיה בעל השליטה באתר מיכאל פלקוב עזב ככל הנראה את הארץ, ובעל שליטה אחר, אלכס גולדשטיין, נעצר ומיד עם שחרורו מכר את יזרוס לקבוצת ארנון מוזס. על פי התחקיר של יצחק, הארכיון של יזרוס, שכלל ראיות שהיו עלולות לכאורה להפליל את ליברמן, נמחק כליל, וגם עדות גולדשטיין בביהמ”ש נעלמה לכאורה באופן מסתורי. ליברמן עצמו טרם נחקר בפרשה.

מאכיפה בררנית לרדיפה פוליטית

באף אחת מהפרשות המוזכרות לעיל לא זכינו לחזות בפסטיבל תקשורתי, פאנלים חמורי סבר באופני הטלוויזיה, מצעדי נחקרים ועצורים וכותרות זועקות על שחיתות, למרות שהיחסים בין גופי תקשורת לפוליטיקאים שנחשפו בהן חמורים לא פחות מאלה שבגינם הוגש כתב אישום נגד ראש ממשלה, כולל קידום של אינטרסים אישיים ועברות לכאורה על החוק. נהפוך הוא, כל המוזכרים לעיל נהנו מחסינות תקשורתית כמעט מוחלטת, בזמן שמקהלות הפרשנים תקפו בחדווה אדם אחד בלבד.

אם אכן קיים עדיין בישראל עקרון השוויון בפני החוק, הרי שהיה צורך לפחות לבדוק לעומק חשדות כה כבדים, במיוחד כאשר על בסיס חשדות דומים ואף פחותים מנהלים חקירה יקרה במשך שנים נגד נתניהו, ולמעשה משתקים בשמה את כל המערכת הפוליטית בישראל. במקום זאת, מתנהל כאן עולם הפוך בו נראה כי ישנם נבחרי ציבור שווים ושווים פחות, אשמתך או חפותך נקבעת רק על פי עמדתך הפוליטית ושלטון חוק אמיתי הוא לא יותר מהמלצה. יחד עם קריאה בכתבי האישום בתיקי 2000 ו- 4000 , עולה תמונה קשה ומטרידה של אכיפה בררנית ממניעים פוליטיים ברורים, עד כדי כך שאין דרך להימנע מהמסקנה הקשה שמערכת אכיפת החוק השתמשה בכוחה כדי לרדוף את נתניהו ולא כדי לאכוף את החוק.


מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

28 תגובות למאמר

  1. עקרון השיוויון? הצחקתם אותי.
    מהיום שיגאל עמיר קיבל עונש חמור פי כמה וכמה מכל רוצח אחר( כולל רוצחי המונים שלא הביעו חרטה) בתקופה בה האוריה הציבורית לא איפשרה לו לחלום על משפטהוגן-כבר נקבע שדמם של ראשי ממשלה כחול ולהם לא מתייחסים לפי אמות המידה הרגילות.

    1. אין בתחום הפלילי מושג של תקדים משפטי. אם הכללת סיקור חיובי במושגי שוחד הינו תקדים, אז אין להכללה זו קיום, שכן אין עונשין אלא אם כן מזהירין, זה אלמנטרי ופשוט. ראו מאמרו של בועז סנג’רו בישראל היום, משבוע שעבר.

    2. יגאל עמיר קיבל מאסר עולם, כמו כל רוצח אחר. שם נגמר המשפט שלו.
      את תנאי המאסר והקצבת העונש קובעת הממשלה והנשיא. אין שום קשר בינהם לבין המשפט.
      במשפט הוא לא סתר את התביעה שטענה שהוא רצח.

      אילו רוצחי המונים קיבלו עונש מקל יותר? מי הקל בעונש, ולאיזה צורך?

    3. א.לא משנה אם זה היה בית המשפט או הממשלה. זה יצר תקדים של יחס מיוחד כלפי ראש ממשלה.

      ב.אילו רוצחים? יש רשימה ארוכה של מחבלים שלא קיבלו יותר ממאסר עולם פר קורבן ובתנאים הרבה יותר טובים וכן קיבלו הזדמנות לחנינה מהנשיא ולפעמים אף חנינה.
      קופץ לי לראש סמיר קונטר אבל כמובן, זו רק דוגמא.

  2. המשטרע הם הבעייתיים הכי גדולים כל מה שהוא אומר הוא צודק אל תגידושאיןשום קשר קדימה תדעו אותו על הוצאת דיבה מה קרה אתם מפחדים האמת כואבת וזועקת לשמייםח

  3. כל כך הרבה כתבות, הוכחות ומילים.
    אבל מה זה עוזר?
    שי ניצן, ערוץ 2 , 13, אלשיך, לפיד, גנץ הם פשוט צוחקים לנו בפרצוף.
    האם יש סיכוי שיקרה משהו עם כל זה?
    נראה בינתיים שזאת דיקטטורה שלא ניתן לגעת בה.
    צריך פוליטיקאים אמיצים כמו שר המשפטים אוחנה ולא סמרטוטים / מריונטות כמו גדעון סער ואיילת שקד שסומכים על “יושרתו המקצועית” של מנדלבריט ודורשים “ממלכתיות”.

    1. המאמר מתעלם מהנושא העקרוני החמור ביותר, כפי שהיטיב סנג’רו לנסח במאמרו המופתי ב”ישראל היום”, הפרקליטות והיועץ הפכו את נושא השוחד לחוק סל שאפשר להשליך לתוכו כל דבר על פי פרשנות בית המשפט, דא עקא שאין בתחום הפלילי מושג של חוק סל, שכן אין עונשין אלא אם כן מזהירין, קיומו של מושג כזה בתחום הפלילי הופך את כולנו לעבדי השרירותיות. לאמיתו של דבר גם איסור הפרת נאמנות הפך במשפט הישראלי לחוק סל, זו נורמה של סדום ועמורה. ובדרך אגב, אם עצם קבלת המתנות אינה עבירה אז לא ניתן לסייג אותה בהימנעות מקבל המתנה מכל השתדלות עבור הנותן, אם החוק מתיר לראש ממשלה לקבל מתנות, אין הוא עושה זאת בכפוף לכל מגבלה שהיא, כל עוד אין המתנה מוגדרת כמתן שוחד, ההמצאה החופשית של היועץ שההיתר לקבל מתנות כפוף לאיזו מגבלה שהיא שאינה נזכרת בחוק היא שרירותית לחלוטין.

    2. מרקוס, אם מותר לקבל מתנות מחברים, אז אסור לטפל בענייניהם מול הכפופים לך. זאת עבירת שחיתות כשלעצמה.
      כנראה כדי לא להיכנס לעניין המתנות אין בכלל סעיף שוחד בתיק הזה.

      עם אלוביץ’ היו דרישות ישירות, ולא רק קבלה פאסיבית של מתנות.

    3. טעות. לא קיים סייג בחוק באשר לקבלת מתנות מחבר, אם קבלת מתנות מחבר עלולה להתפתח להפרת אימונים החוק היה אוסר את קבלת המתנות. ראש הממשלה רשאי לעסוק בכל נושא ובכל דרך ככל שאין בכך בעיה לכשעצמה זולת קבלת המתנות. וכל עוד החוק לא התיר את המתנות רק בכפוף להימנעות המקבל מלעסוק בענייני הנותן, בלתי אפשרי שבית המשפט או הפרקליטות תחוקק את ההסתייגות הזו בעצמה. לכך יש מחוקק. יש לך טעות נוספת, לא ניתן היה להפוך את האשמה בנושא לאשמת שוחד, שכן ברור שצלע אחד ומהתן וקח מותר כלומר נתינת מתנות. הטענה היא שככל והצלע האחד מותר אי אפשר ליצור צלע של הפרת אמונים. מעבר לכך, הרי קיימת טענתו בת האלמוות של פרופ’ סנג’רו שאין בתחום הפלילי מושג של חוק סל, שאפשר להשליך לתוכו כל נושא, שכן אין עונשין אלא אם כן מזהירין

  4. העליון והפרקליטות השתלטו על המדינה באלימות ושימוש בנשק(המשטרה), מה הם מצפים שהציבור יעשה, ישתוק וימשיך לתת להם לשלוט עלינו בעוד הם חיים מכספי המסים שלנו?!

    1. מינוי מפכ”ל כמו גל הירש, שהוא מחוץ לקליקה המושחתת ולא שייך לחונטה, היה מונע את זה, אבל הם טפלו עליו תיק כדי להרחיק אותו. מה שאותי מעניין זה מי סיפק להם את החומר עליו. מדובר באירועים לכאורה שקרו מחוץ למדינה לכן רק ארגון ביון היה יכול להפיק את החומר הזה. בדיוק כמו שכריסטופר סטיל, מרגל בריטי, סיפק את המודיעין המפוברק על טראמפ…

  5. ואלו רק המקרים שצפו…
    בד”כ יש אינטרס גם לעיתונאים, גם למול”ים וגם לפוליטיקאים לשמור את הגועל נפש בסוד. ערוץ 2 וערוץ 10, למשל, קיבלו עשרות הטבות רגולטוריות ששוות עשרות מליונים. מישהו באמת חושב שלא היו מעורבים שם לחצים של בעלי כלי התקשורת? למשל, בהבטחה לסיקור חיובי/אי סיקור שלילי… אבל ברור שאת זה , כמו גם הטבות נוספות (למשל, ההחרגה של העיתונות הכתובה מהחוק שאוסר לפרסם עישון) אף אחד לא יחקור, כי לכל הידיים הרוחצות זו את זו יש אינטרס לשתוק.

  6. הכל נכון והכל צודק מר איפרגן ואכן ישנה אכיפה ברירנית ונתניהו אכן נרדף. אבל כל אדם הגון צריך היום לשאול את עצמו שאלה אחת: במשמרת של מי הפכה מערכת אכיפת החוק לגידול סרטני השולח גרורות לכל עבר ומאיים לכלות את הדמוקרטיה הישראלית? התשובה ידועה – קוראים לו בנימין נתניהו.

    1. בין הכללים שניסח הקומוניסט סול אלינסקי (“כללים לרדיקלים”) לשמאל האמריקאי: “בחר את המטרה למתקפה שלך, הקפא אותה, הפוך אותה לאישית… רדוף אנשים ולא מוסדות”. ובתרגום לדף ההנחיות של חסידי אלינסקי בישראל: תקוף את נתניהו ללא הרף, האשם אותו בכל הרעות, וכשאתה מתחזה לאיש המחנה הלאומי תקוף את נתניהו בדיוק באותן רעות שנתניהו, כמנהיג המחנה הלאומי, מנסה להתמודד איתן.

    2. אתה שוכח שנתניהו עשה מה שהוא היה יכול על מנת להתמודד מול הבעיה אבל הוא היה צריך להתמודד מול בג״ץ שמבטל חוקים כשבא לו, מול תקשורת שמעותת, מסלפת ויוצרת לחץ ציבורי נגד פעולות כאלה והכי חשוב: מול הצורך בהכנסה לקואליציה ושמירת מפלגות שמתנגדות לזה(ישראל ביתנו/יש עתיד/כולנו) כדי להשיג 61 מנדטים.
      מה הוא היה יכול לעשות יותר ממה שהוא עשה?

  7. סיכום מעניין של אבי וייס ואלי ציפורי, שבו הם פורמים את כתב האישום בתיק 4000, טענה אחר טענה
    (“כל-האמת-שלא-רוצים-שתדעו-על-תיק-40009-20-שקרים-בולטים-מאת-אבי-וייס-ואלי-ציפורי”):

    https://www.telecomnews.co.il/%D7%9B%D7%9C-%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%AA-%D7%A9%D7%9C%D7%90-%D7%A8%D7%95%D7%A6%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%AA%D7%93%D7%A2%D7%95-%D7%A2%D7%9C-%D7%AA%D7%99%D7%A7-40009-20-%D7%A9%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%95%D7%9C%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%90%D7%91%D7%99-%D7%95%D7%99%D7%99%D7%A1-%D7%95%D7%90%D7%9C%D7%99-%D7%A6%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99.html

  8. עם הכל אני מסכים, יש כאן פשוט הפיכה, אבל ההשוואה בין חוק ישראל היום לבין שיחות נוני ביבי אינם נכונים.
    ביבי כביכול הציע תמורה ישירה השווה המון כסף בדמות צמצום ישראל היום,
    הצעת חוק לעולם לא יכולה להיחשב מתן או תמורה, אם כן, צריך להפסיק לחוקק חוקים.
    כל חוק יש לו השפעה כלכלית ישירה או עקיפה, מהתקנת גילאי עשן עד הורדת מיסים,
    כל מי שמרוויח מהחוק יתמוך ישבח ויתגמל את הח”כ פוליטית וכו’, ומי שמפסיד יתנגד ויתקוף, אז אסור עוד לחוקק חוק כח יש מי שנהנה ומרוויח ויתגמל אותך פוליטית וציבורית??
    החברות מחזיקות לוביסטים בכדי לייזום או לעצור חקיקה, החכים נפגשים עם נשואי החוק, ככה זה עובד.
    זה לב ליבו של הדמוקרטיה, ותפקיד המחוקק.
    ואינו דומה בכלל להצעת נתניהו במתן כסף רב בדמות צמצום ישראל היום.
    את תיק 2000 צריך לסגור מסיבה אחרת, כי סיקור חיובי אינו תמורה, ואינו שוחד, אין עונשים אלא אם כן מזהירים.
    ובכלל זכותו של נתניהו לסחור עם מוזס, אתה תפסיק להשחיר אותי ואני אצמצם את המתחרה העיקרי נגדיך, אני לא מבין מה האיסור והבעיה בזה ?

  9. החקירה בתיק הזה התחילה מהסוף – הקלטות של השיחה המדוברת. כל דבר אחר היה קל מאוד למסמס, כי צריך להראות שיש עסקה לא רק באופן נסיבתי (ששני הצדדים פועלים אחד לטובת השני) אלא לאחר הסכמה (הצעת השוחד). זה קרה עם נתניהו, ולא עם אחרים. רק הוא תיעד את האירוע.

    1. תהליך אכיפה זה לא משחק של מצא את ההבדלים. הוא נוצר על מנת להלחם בכל שחיתות שהיא, מוקלטת או לא, והאנשים שפועלים במערכת הזאת צריכים לפעול ללא פניות ובמידה שווה כלפי כל אזרח משמאל או מימין! לא שמעתי על אנשים שנגררו בלילה מביתם כדי לבנות תיק נגד ברק או בוזי הרצוג בפרשת העמותות. מדובר היה על מעורבות לכאורה של מדינה זרה במימון בחירות במדינת ישראל אבל מה זה לעומת סיגרים וויזה לארה”ב…

  10. אפילו אם איתן כבל צריך ללכת לכלא (לי לא אכפת) הרי שהגיוני שיכנסו קודם כל בנתניהו כי מעמדו רם יותר.
    דבר ראשון צריך לחקור את האדם הבכיר ביותר שביצע את העברה ולא את הש״ג.

  11. קראתי את כתב האישום, הפכתי דף אחרי דף ושאלתי את עצמי: “נניח שכל העובדות המתוארות כאן אמת לאמיתה (והן לא) – נו, היכן כאן העבירה הפלילית”?

    כל שופט הגון (אם בכלל נותרו כאלה בישראל) שיקבל את כתב האישום הזה צריך להשליך אותו לסל המחזור, את התובע לגלגל מכל המדרגות ואת הנאשמים לזכות מחוסר אשמה.
    היוצא מהכלל היחיד הוא – אולי ואולי – נוני מוזס, שהוקלט מציע סיקור אוהד לנתניהו תמורת קידום חוק “ישראל היום”. אבל אם כך, צריך לחקור את כל חברי הכנסת שתמכו בחוק. מדוע הם עשו זאת? מה הם קיבלו בתמורה?

    ועוד משהו, נניח שהעובדות המתוארות בכתב האישום בכל זאת מהוות עבירה. היכן הראיות? כתב האישום מספר סיפור שנשמע כך: “ביום פלוני התבצע שוד בנק ברחוב אלמוני. נתניהו היה בסביבה – מכאן וודאות מלאה שהוא זה שביצע את השוד”. כך כתב האישום מלא בביטויים כמו “הנאשם הבין” ועוד ספקולציות ממין זה. סליחה, עם כל הכבוד (שאין…), כך לא מאשימים אדם בפלילים, ובוודאי שכך לא מורידים ראש ממשלה נבחר. (כלומר, כך לא עושים בדמוקרטיה ראויה לשמה).

    1. כל הקמפיין הזה של השמאל כאילו נתניהו מושחת לא באמת נועד להיאבק בשחיתות, לגלות את האמת או לעשות צדק אלא יש לו מטרה אחת בלבד: לנטרל את נתניהו, בתקווה שהימין יתרסק והשמאל ישתלט על המדינה כי השמאל לא מצליח לזכות בשלטון בדרך דמוקרטית. התוצאה העתידית של החקירות וההאשמות נגד נתניהו לא חשובה לשמאל בכלל – חשוב לו רק להעיף את נתניהו מהזירה עכשיו, כדי להשיג את השלטון עכשיו. אם השמאל יצליח במזימה הזאת – אף ראש ממשלה אחר מהימין לא יצליח למשול, כי הוא תמיד יהיה מאוים שלא לחרוג ממדיניות שהשמאל יאשר לו ושלא להיאבק בחונטה ששולטת כאן מאחורי הקלעים באופן אנטי-דמוקרטי. הרי תמיד אפשר למצוא משהו על כל אחד ולנפח את זה וגם אם לא מוצאים – אפשר להמציא. ועד שמתבררת האמת – החיסול בוצע. קודם תופרים תיקים מצוצים מהאצבע ואחר כך טוענים ש”המושחת” לא יכול להמשיך בתפקיד. יכולתו של נתניהו לתפקד נמצאת בשטח כבר מאז שאמנון אברמוביץ’ היישיר מבט אל המצלמה ובישר לאומה שחשמלאי עלום מאור-עקיבא החליף מנורה בביתו של נתניהו ללא מכרז. לא היה פוליטיקאי או פרשן מהשמאל שלא עט על המציאה והכריז שנתניהו כבר לא יכול לתפקד תחת חקירה. מאז, הטענות שנתניהו לא יכול לתפקד לא פסקו אבל נתניהו, הפלא ופלא, תיפקד באבו אבוהה. “פרשיות נתניהו” לא באו לעולם אלא כדי שהשמאל יוכל לטעון שנתניהו אינו יכול לתפקד תחת הלחץ המשפטי. התעמולה הבלתי פוסקת שמנסה לשכנע את הציבור שנתניהו מושחת, זאת אותה תעמולה שמנסה לשכנע את הציבור כל שני וחמישי שישראל לא דמוקרטית ושצה”ל הוא צבא בלתי מוסרי.

  12. יש לחשוף את פניו המכוערות של השקרן, מדיח לעדויות שקר, ומטייח חקירות. תגובה זו אינה מכוונת להעיד דווקא על מעורבותו של השקרן בפרשיות ראש הממשלה. מעורבותו בפרשיות אחרות ונוספות הינה פסולה בררנית ומפלה. “פיו וליבו אינם שווים והוא אינו ראוי למעמדו”. בימי כהונתו של השקרן, אמון העם במערכות האכיפה והמשפט מצוי בשפל של כל הזמנים. מקומו של השקרן בפח האשפה של ההיסטוריה המשפטית של ישראל, ולא בבית המשפט העליון.

  13. האבסורד בתיק 2000 הוא שגם אם נכון החשד של הצעת נתניהו להפסיק את הפצת ישראל היום בימי שישי כדי להעשיר את קופתו של מוזס, הוא, שנתניהו עם כל רצונו האמיתי או השקרי איננו יכול לעשות זאת. הוא איננו בעל העיתון. ולעולם לא ביקש מאדלסון בקשה כזאת. ואדלסון גם לא היה נענע לבקשתו אם בכלל הייתה כזאת. אז יש כאן רוב מהומה על לא מאומה.