האמא של אפגניסטן: ראיון מיוחד עם ליילה חיידרי

ליילה חיידרי היא מסוג האנשים שצריך לעשות עליהם סרט, ולמזלנו מישהו אכן עשה זאת. למעשה שני אנשים, גוליסטן ואליזבת מירזאי, שיצרו בשנה שעברה את הסרט התיעודי 'Laila at the Bridge', כותרת שעשויה להזכיר לכם את 'הוראטיוס בגשר', אותו קצין רומאי שהדף כמעט לבדו צבא פולש. גם ליילה חיידרי הפגינה אומץ רב ולרוב עמדה לבדה, אך כותרת הסרט מכוונת לדבר אחר – לגשר בקאבול בירת אפגניסטן, אשר תחתיו מתאספים מכורים לסמים, בדרך כלל כדי למות. ליילה מנסה לעזור להם.

בקושי בת 40, היא כבר חוותה חיים מלאי אירועים משמעותיים. אספר לכם מעט עליהם. פגשתי את ליילה ב'פורום אוסלו לחירות' הנערך בנורבגיה. מן הסתם היא אישה קשוחה ועניינית, אך גם בעלת צד רך. היא נולדה במחנה פליטים בעיר קואטה בפקיסטן ב-1978, בת למשפחה אפגנית, וכאשר הייתה בת שנתיים הם הוכרחו לעבור לאיראן. שפת הם האם שלה היא דארי, ניב המשלב אפגנית ופרסית. כאשר הייתה בת 12, ליילה חותנה עם איש דת אפגני בן 30, וילדה לו את הילד הראשון בגיל 13. אחר כך הגיעו שניים אחרים. באיראן ישנם מעל לשלושה מיליון פליטים אפגניים, ואני שואל את ליילה לאיזה יחס הם זוכים שם. "יחס רע מאוד", היא אומרת. מצד הממשלה או מצד האנשים, אני שואל. "משניהם, אבל מהממשלה יותר".

ילדים אפגניים באיראן חייבים ללכת לבתי ספר נפרדים, הנחשבים לנחותים מול בתי הספר האיראנים הרגילים. כאשר איראני מבצע פשע נגד אפגני, הפושע מובא לדין לעתים רחוקות ביותר. האפגנים מועסקים במשרות מסוכנות, וכאשר הם נפגעים רבים מהם פונים לסמים כדי להקל על הכאב. חלקם מגורשים לאפגניסטן, שם הם מתמכרים ומגיעים לבסוף אל מתחת לגשר. ליילה חיידרי עמדה באומץ למען הזכויות של אחיה הפליטים האפגנים באיראן, ועל כך נכלאה בגיל 21 על ידי הרשויות. האם הרגשת כאישה ללא מדינה, אני שואל. "כן. הייתי כמו אישה שאף אחד לא תומך בה, אף אחד".

בעלה הרשה לה לקחת שיעורי דת, אך התשוקה האמיתית שלה הייתה הקולנוע. היא ראתה בסרטים את האמצעי הטוב ביותר להשמיע את קולם של האנשים ללא קול, והצליחה להירשם לבית ספר לקולנוע. בסופו של דבר, ליילה השיגה גם גירושין מבעלה ועל פי החוק האסלאמי שמרה את הילדים. כיום הם חיים בגרמניה ושומרים איתה על קשר. בשנת 2009 ליילה עברה לחיות באפגניסטן, אך האם היא חשה שם בבית? "לא. ארצי כבושה על ידי קיצוניים וטרוריסטים שנלחמים אחד בשני והפכו אותה לשדה קרב". אני שואל לגבי המאמץ המלחמתי האמריקני באפגניסטן. "הוא נכשל", היא עונה במהירות וביובש.

מלחמה אינסופית

תחת אותו הגשר המכונה "הגשר השרוף", באחד המקומות האומללים ביותר בעולם, ליילה מצאה גם את אחיה חאכים, שהיה מכור להרואין. הוא לא היה האיש שהיא הכירה העבר, אך ליילה לקחה על עצמה את המשימה להחזיר אותו לאיתנו וכיום הוא סטודנט לאדריכלות. לאחר שהצילה את אחיה, ליילה ידעה שאי-אפשר לעצור שם ויש עוד הרבה אחרים לעזור להם. אפגניסטן היא אחת המדינות בעלות שיעור המכורים לסמים הגבוה בעולם, והיא נחשבת לבירת האופיום הגלובלית. תוסיפו לכך את המלחמות הבלתי נגמרות, ותקבלו שלל סיבות והזדמנויות להתדרדר לסמים.

בעזרת חסכונות צנועים וכמה חברים, ליילה החליטה לפתוח מרכז לגמילה מסמים שנקרא "מחנה אמא", על שם הכינוי שהדביקו לה המכורים בהם טיפלה, למרות שהייתה צעירה בהרבה מחלקם. לעתים היא קוראת להם "הילדים שלי", ויש לה הרבה מאוד כאלה. נכון להיום, ליילה טיפלה ביותר מ-5,000 בני אדם, וחלק מהמשתקמים מסייעים כיום לאלה שעדיין מכורים. כמה מהם אף פתחו מרכזי גמילה משלהם. אני שואל את ליילה האם היא אי-פעם השתמשה בסמים. "לא, אבל אני מעשנת סיגריות ב-17 השנים האחרונות". והאם את דתייה? היא מנידה בראשה בתנועת שלילה קצרה. אך חיידרי לא הסתפקה בכך. היא פתחה גם בית קפה משלה בקאבול, הראשון במדינה בבעלות אישה, וקראה לו "הכתר של בגום", מלכה אפגנית מן המאה ה-15. חלק מהמשתקמים מסמים עובדים שם, והמקום משמש להם אי יציב בדרך חזרה לחיים נקיים. בית הקפה הפך למקום מפגש חברתי ידוע בקאבול, וגברים ונשים מבלים בו ביחד, מראה נדיר. הרווחים מוקדשים כולם להמשך תחזוקת מרכז הגמילה.

חיידרי זכתה לשבחים רבים על מאמציה, אך רכשה לעצמה גם לא מעט אויבים. סוחרי הסמים שונאים אותה כי רעה לעסקים, וקיצונים דתיים שונאים אותה כי בית הקפה שלה לא עומד בדרישות הדת המחמירות. באחד הלילות, שני סוחרי סמים נכנסו לחדר השינה שלה והחלו לחנוק אותה. היא הצליחה לשלוח יד לרובה שלצד המיטה, ירתה לתקרה והבריחה אותם. "בית הקפה הוא הנשק הכי טוב שלי", היא אומרת. "הוא נתן לי עצמאות כלכלית, חופש וביטחון עצמי. הוא עוזר לי לעזור לאחרים ולהילחם על הערכים שלי". אישה ללא מקור הכנסה היא כלום באפגניסטן, היא מספרת. היא לא יכולה לעזוב את הבית ואף אחד לא מתייחס אליה ברצינות.

כדי שאבין עד כמה המצב קשה עבור נשים וילדות באפגניסטן, ליילה מספרת לי על מצב נפוץ בו כאשר ישנו סכסוך דמים בין שתי משפחות, במקום להסגיר את הרוצח המשפחה פשוט נותנת את אחת הילדות הצעירות למשפחת הנרצח בתור פיצוי וללא התערבות רשויות החוק. הילדה נאלצת להתחתן עם אחד מבני המשפחה החדשה, וזוכה ליחס משפיל כל חייה. במקרה אחר וידוע מאוד, ילדה בשם שאקילה נאנסה ונרצחה על ידי חבר פרלמנט, אך הוא לא הואשם מעולם ושומר הראש שלו נשא בעונש במקומו. גם נשים מתמכרות לסמים, ועל חיידרי זה הרבה יותר קשה עבורן מאשר גברים, בין השאר בשל הניצול המיני הן עוברות מצד הסוחרים. ליילה עושה את המיטב לעזור גם להן, ובשנת 2013 פתחה מרכז גמילה מיוחד לנשים ולילדיהן.

חיידרי מזהירה כי המצב עלול להיות אף גרוע יותר עבור נשים וילדות, במקרה בו הטאליבן יחזור לשלטון. שלטון הארגון הסתיים לפני 18 שנים, אך כעת הוא מתחזק מחדש ומאיים לשוב. אם זה אכן יקרה, היא אומרת, זה יהיה הסוף שלה ושל כל אישה עצמאית אחרת בעלת תפקיד ציבורי. כמעט כל אדם באפגניסטן נושא עמו צלקות מהמלחמה, מנטליות או פיזיות, או שתיהן. חיידרי אומרת שהיא רוצה לעזור לרפא אנשים גם בעיצומה של המלחמה, וגם במצב בהם לא ידוע מה יקרה מחר. "להפחית את טביעת הרגל של המלחמה", לדבריה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לשבת ולחכות שהמלחמה פשוט תסתיים, היא אומרת. "גם כי הצרכים הם דחופים וגם כי אף לא יודע מתי ואם בכלל היא תסתיים".

אני שואל מה הופך אותה לשונה מאחרים, מה נותן לה את הכוח ואת האומץ – האם היא נולדה כך או שהפכה להיות כזו בשל חוויות החיים? היא עוצרת ומתחילה לבכות. "הלידה במחנה הפליטים, הכלא באיראן וכל שאר הדברים, הם הפכו אותי למי שאני היום". היא ממשיכה: "כשאת אישה אפגנית, כל החיים שלך הם מאבק ואת צריכה להילחם על הזכויות הכי בסיסיות. הזכות לחינוך, הזכות להצביע ואפילו הזכות לצאת מהבית. זה לא קל, אבל אם את מתגברת על כל הקשיים האלה, את רוצה גם לעזור לאחרים, בכל דרך שניתן".

גרסה מלאה של המאמר התפרסמה בכתב העת 'נשיונל רוויו'.