המחאה ההמונית בבגדד מדליקה נורות אזהרה בטהרן

המהומות בעיראק שגבו עד כה מאות הרוגים ואלפי פצועים מערערות את שיווי המשקל הרצוי מבחינת איראן, הרואה בהשפעה האזורית אינטרס לאומי חשוב

מפגינים בבגדד | ِAlrafidain TV

המהומות הפוקדות את עיראק מזה מספר שבועות גורמות לאי-נוחות רבה בקרב קובעי מדיניות בטהרן שכן עיראקים רבים (ובכללם שיעים) תולים את האשמה במצבם בהתערבותה המסיבית של הרפובליקה האסלאמית בענייניה הפנימיים של מדינתם. יתר על כן, יש הגורסים כי אמצעי דיכוי ההפגנות שנקטו המיליציות הכפופות להכוונה איראנית הם הגורם העיקרי למניין הנפגעים הרב בקרב המפגינים.

התסיסה החברתית בעיראק שהוציאה את האזרחים לרחובות בהיקף כה נרחב נובעת ממצוקות חברתיות, כלכליות ותעסוקתיות שאינן מקבלות מענה מממשלתי הולם ונתפסות כתוצאה ישירה של שחיתותו ואי-תפקודו של הממסד השלטוני העיראקי הנתון להשפעה איראנית. אין תִמה אפוא שמרבית קריאות המפגינים כוונו נגד המעורבות האיראנית במדינה, והזעם הופנה נגד הנציגויות האיראניות בבגדאד, בכרבלא ובבצרה. ברשתות החברתיות אף הושק קמפיין תחת הסיסמא "תן לזה להירקב" (#خليها_تخيس), הקורא לעיראקים להחרים מוצרי יבוא מאיראן.

תגובת המשטר האיראני לא בוששה לבוא וכללה האשמות כי "יד חיצונית" מכוונת ומלבה את המהומות. במקביל נקט הממסד הביטחוני העיראקי בצעדים זהים לאלו שנקטה טהרן לדיכוי המהומות ב-2009 ו-2018 (כמו גם מהומות הדלק האחרונות), ובכללם סגירת רשתות חברתיות, חסימת הגלישה באינטרנט ושיגור מסיבי של כוחות ביטחון לדיכוי ההפגנות.

מבחינת המשטר בטהרן, אובדן ההשפעה בעיראק מהווה פגיעה באינטרס הלאומי האיראני המבוסס על יצירת מרחב אסטרטגי במדינות שכנות. בכירי הרפובליקה האסלאמית מבליטים תדירות את האיום הנשקף (לכאורה) לאיראן מיריבותיה כצידוק לצורך ביצירת "עומק אסטרטגי במטרה להגן על הריבונות", וזאת במאמץ להשיג תמיכה מבית בפעולות הממסד הביטחוני מחוץ לגבולות איראן, המיועדות לקדם את מעמדה של טהרן כהגמון אזורי והמהוות נטל כלכלי כבד על האזרחים.

במבט לאחור דומה כי שאיפת הרפובליקה האסלאמית להגמוניה אזורית לא השתנתה מעת כינונה בשנת 1979. השינוי העיקרי מצא ביטויו בחידוד מושגים ושינוי הטרמינולוגיה להצדקת יעדי מדיניות החוץ מ"הפצת עקרונות המהפכה" ל"קידום ציר ההתנגדות", ובהמשך ל"הרחבת העומק האסטרטגי" נגד אויבי איראן. אמנם קיים שוני מסוים במטרות המשנה של ההגדרות השונות, אך מטרת העל היא אחת ובלתי משתנה: ייצוב מעמדה של איראן כהגמון.

ההיסטוריה מלמדת כי קיימים מספר משתנים הכרחיים המאפשרים לרפובליקה האסלאמית ליישם את שאיפותיה ההגמוניות ברחבי המזרח התיכון:

– אוכלוסייה מקומית הניתנת להשפעה מסיבות דתיות, חברתיות, אתניות וכלכליות.

– יצירת תמיכה אוהדת לפעולותיה באמצעות עוצמה רכה (Soft Power), כמו הקמת מרכזי תפילה ותרבות, תמיכה כלכלית בשכבות העניות באמצעות קרנות צדקה, בניית תשתית לסיוע רפואי, הקמת בתי ספר ועוד.

– תשתית פורה להקמת כוחות מיליטנטיים המופעלים כמנגנון פרוקסי על ידי משמרות המהפכה.

– תשתית כלכלית ראויה ונתיב לוגיסטי פתוח המאפשרים תמיכה בכוחות הנאמנים לטהרן.

– ביסוס יכולת לוחמה א-סימטרית המבוצעת, במרבית המקרים, ע"י טשטוש טביעות אצבעותיה של איראן.

– היעדר מנהיגות מקומית היכולה לקרוא תיגר על ההתערבות האיראנית.

– חוסר התערבות של גורם בינלאומי בעל השפעה.

– יצירת מצג שווא של משא ומתן למניעת התערבות מצד הקהילייה הבינלאומית.

– יצירת אווירה אוהדת באיראן לפעילות ההגמונית והיעדר מחאה אפקטיבית המסוגלת לערער את אושיות המשטר.

הואיל והמשטר האיראני עוקב באופן מתמיד אחר תגובות הנגד לפעולותיו, הרי שהיעדר תגובה מרתיעה עתידה לדרבנו לצעדים נוספים ביישום מדיניותו. זאת ועוד, המציאות שהרפובליקה האסלאמית כפתה על עצמה מרגע כינונה, כמו גם הסנקציות הבינלאומיות ותחושת הבידוד שליוו אותה במהלך מלחמת איראן-עיראק, הובילו את מקבלי ההחלטות בטהרן לפתח דוקטרינה ייחודית לשם קידום מעמדה. מאידך גיסא יצרו ההתפתחויות האזוריות מאז פלישת כוחות הקואליציה לעיראק (2003), וביתר שאת לאחר התמוטטות משטרים אוטוקרטיים בעקבות אירועי "האביב הערבי", הזדמנות פז מבחינת איראן לקידום "העומק האסטרטגי" שלה.

הואיל ועיראק מהווה נכס אסטרטגי ראשון במעלה עבור איראן על ידי הפיכתה למדינת חסות להקמת בסיסים וליצירת מסדרון מגשר לסוריה וללבנון, הרי שהתערערות המצב הפנימי בה משבשת את מהלכי המשטר בטהרן ומשליכה על דפוסי פעולתו. לא זו בלבד שאזרחי עיראק רואים באיראן את האחראית המרכזית לדיכוי המהומות, אלא שהיא נתפסת כגורם שלילי שאינו מסוגל להגן על הקהילה השיעית המהווה את הרוב המכריע של אוכלוסיית עיראק.

לעת עתה לא נראה כי טהרן תמתן את דפוסי פעולתה חרף הלחץ המופעל עליה. נכון לשלב זה, קריאותיהם של שחקנים מרכזיים בזירה העיראקית, כאייתוללה עלי סיסתאני ומוקתדא אל-צדר, אינם מצליחים לצנן את חמתם של אזרחי עיראק הסובלים זה מכבר מאוזלת ידה של ממשלתם ומהתערבותה הבוטה של איראן בענייניהם הפנימיים.


ד"ר דורון יצחקוב הוא חוקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן ומחברו של הספר 'איראן-ישראל 1963-1948: קשרים בילטרליים בצל שותפות אינטרסים במרחב גאופוליטי משתנה'. המאמר התפרסם לראשונה במסגרת סדרת ‘מבט מבס”א‘ מבית מרכז בגין סאדאת.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

3 תגובות למאמר

  1. אירן היא 1 מהטעויות הגדולות ביותר של ארה"ב ובמיוחד של בוש הבן שלא השכיל להבין בזמן מלחמת המפרץ והלך רק על סאדם חוסיין והיה צריך גם לחסל את אירן מבחינה צבאית! הוא לא הבין את האיום ואת ההזדמנות שהיתה אז וחבל זה רק מצביע על עובדה שאם אין מנהיג עם ראייה מפוכחת לעתיד דברים נעשים והמחיר כבד!

    1. תיקון:
      האשם אינו בבוש הבן אלא בקרטר השוטה שנתן למפלצת הזו להוולד!