עלילה מסורבלת והחלטות ליהוק תמוהות פוגעות במה שהיה אמור להיות אחד מסרטיו החשובים של הבמאי הוותיק
אחד התוצאות המענגות מהסערה שנוצרה סביב דבריו של מרטין סקורסזה נגד סרטי הקומיקס והסופר-גיבורים, היא לקרוא את הביקורות של המעריצים הזועמים של אותם הסרטים על יצירתו החדשה של סקורסזה, 'האירי', המוקרנת כיום בנטפליקס, והביקורות הלא-מחמיאות עליה ברשתות החברתיות. תענוג קצת פחות, אך הכרחי לצורך הכנות הקולנועית, הוא לצפות ב'האירי' בעצמך ולהבין שייתכן שהם צודקים.
חשוב לחדד את ההבדלים כאן: סקורסזה הוא אמן מבריק, וגם סרטו החדש מכיל יותר מיומנות אומנותית בשלוש השעות וחצי בהן הוא נמשך מאשר כל סרט בידורי תוצרת 'מארבל', סרטים אותם הבמאי הוותיק תיאר (ובצדק) כ"חוויה של פארק שעשועים". אך כאשר שופטים אותה בכללותה, כיצירה בעלת שאיפות ומטרות מוגדרות, 'האירי' הוא סרט לא מוצלח, לעתים מתסכל, ולעתים אחרות (יסלחו לי אלי הקולנוע) גורם לך להעדיף לצפות בסרטי פנטזיה בהם מככבים גיבורי קומיקס.
מה שסקורסזה רצה לעשות בסרט הזה ברור וראוי להערכה. הוא ביקש ליצור חלק משלים ואולי מתקן לכמה מסרטיו המפורסמים ביותר כמו 'החבר'ה הטובים' ו'קזינו', וכנראה שבמיוחד ל'הזאב מוול-סטריט', בו העונג הצרוף של הפשע וגבריות פורעת חוק האפיל על חזון מוסרי רחב יותר, או כמאמרו של המשורר ט.ס. אליוט, "הגולגולת התחבאה מתחת לעור". אך ב'האירי' הגולגולת מונחת הישר על השולחן, עבור כל אלו שצפו בסרטים הקודמים ונהנו מחיי הפשע קצת יותר מדי. זהו סרט הפורם לאט את חיי המאפייה, בקצב מדוד בכוונה, כל הדרך אל הסוף ומעבר לרגע של שחיתות בלתי-הפיכה, כאשר המוות כבר אורב מעבר לפינה והאיש הרע מוצא עצמו בבדידות אומללה.
המשמעות היא שבמערכה האחרונה של הסרט, בה מתנקש המאפיה פרנק שירן (רוברט דה נירו) עומד מול פני המוות לאחר קריירה ששיאה היה רצח חברו הטוב ג'ימי הופה (אל פאצ'ינו), היא מהממת במקוריותה ויעילה מאוד. למרבה הצער, לסיום המוצלח קודמות שעתיים וחצי של סרט חלש מבחינת כתיבה ועריכה, ובעיקר מבחינת החלטת הליהוק המרכזת של סקורסזה, תרגיל המשלב נוסטלגיה ואמונה בטכנולוגיה שפשוט לא עובד.
נוסטלגיה הפוכה
אותם כשלים גורמים לכך שלמרות שמדובר בסרט ארוך באופן יוצא דופן, הוא מרגיש לעתים קצר מדי. במקום שהצופה ירגיש סיפור זורם ומהודק, הוא מורכב מפרקים מסורבלים המדלגים הלוך ושוב בהיסטוריה בסגנון 'פורסט גאמפ', אך עדיין אינו ארוך מספיק כדי לאפשר לכל תתי-העלילות ודמויות המשנה מרחב נשימה ופעולה משותפת למען המטרה הסופית. דמויות חשובות כמו אשתו של שירן או בנו המאומץ של הופה לא זוכים למיקוד מספיק, עלילה שצצה לה באמצע הסרט ומערבת מאפיונר בשם ג'ו גאלו המשוגע נקטעת לפתע ללא הסבר, ואפילו מערכת היחסים בין שתי הדמויות המרכזיות מרגישה כאילו היא זקוקה לעוד כמה סצנות רקע כדי לעבוד באמת.
אך כל זה היה יכול להיסלח. הבעיה העמוקה יותר היא כאמור החלטתו של הבמאי ללהק כמה משחקני סרטי הפשע הידועים ביותר (ג'ו פשי לצד דה נירו ופאצ'ינו) בתפקידים עבורם הם כבר מבוגרים מדי, ואז עוד להשתמש בטכנולוגיה שאמורה להראות אותם צעירים מגילם בעשרות שנים. אני בהחלט מבין את הדחף: סקורסזה אוהב את החבר'ה האלה ומעולם לא זכה להזדמנות לעבוד עם פאצ'ינו; כמוהם, גם הבמאי נמצא בשלבים המאוחרים של הקריירה ורוצה להנות מעוד סרט טוב של ידידו דה נירו. אך בעוד הטכנולוגיה אכן גורמת לפרצופים להראות צעירים יותר ולא מהווה בעיה משמעותית בפני עצמה, היא לא יכולה להפוך את השחקן לצעיר יותר בגופו ונפשו. התוצאה היא שדה נירו פשוט מבוגר מדי ונוקשה מדי מכדי לגלם דמות צעירה וכריזמטית.
ישנה גם תחושה מוזרה לראות את פאצ'ינו ודה נירו האיטלקיים מאוד מגלמים דמיות ממוצא גרמני ואירי, בעלילה בה למוצא המשותף שלהם יש חשיבות רבה. בעיית הגיל ניכרת פחות אצל ג'ו פשי המגלם באופן מבריק מאפיונר בכיר מפילדלפיה, ואצל פאצ'ינו שנראה יותר אנרגטי כשחקן ככל שהוא מתבגר, אך דה נירו הוא זה שאמור לסחוב את הסרט על כתפיו וליהוקו לתפקיד פשוט לא עובד. לאורך כל הסרט הוא נע כאדם מבוגר, כתפיו שמוטות ופניו קפואות, דווקא כאשר הוא אמור להיות אדם צעיר בדרך לגדולה.
וכך, לנוסטלגיה אותה סקורסזה מנסה לעורר יש את ההשפעה ההפוכה: אנחנו יודעים איך דה נירו הצעיר נראה ונע ודיבר, כיוון שראינו ועדיין יכולים לראות אותו באינספור סרטים מוקדמים. אך כאשר צופים ב'האירי', מבינים מיד שאותו בחור עצור עם פנים מוחלקות באופן דיגיטלי הוא כלל אינו הדמות אותה סקורסזה ניסה ליצור, אלא פשוט שחקן בן 76 שלמרבה הצער איבד מעט מהיצירתיות ומהדינמיות שאפיינה אותו בעבר. כל זה הופך את המבט לאחור על חרטות העבר של שירן הרבה פחות נוגע ללב וטרגי, ולמעשה גורם יותר לתחושת הקלה כאשר סוף סוף מגיעים לחלק בסרט בו דה נירו מגלם אדם בן גילו.
בהתחשב בביקורת שהשמיע סקורסזה על אותם סרטי סופר-גיבורים, זוהי אירוניה מצערת שסרטו שלו סובל מכיוון שלא הצליח להבין את גבולות הטכנולוגיה עליה מסתמכים ב'מארבל' למשל עבור "חוויות פארק השעשועים" . אפקטים מיוחדים יכולים לגרום לך להאמין שאיירון מן יודע לעוף או שברוס באנר מצליח להפוך לענק הירוק, אך הם לא מצליחים להעניק לרוברט דה נירו את היכולת לשחק תפקיד אליו לוהק ארבעים שנה מאוחר מדי.
הטור התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.
דה-נירו אמנם שיחק איטלקים רבים ושם משפחתו הוא איטלקי אבל הוא איטלקי רק מצד סבו מצד אביו. מכיוונים אחרים הוא גם אירי לא פחות מאיטלקי.
כך שמהבחינה הזו, הליהוק הזה דווקא נכון.
אפשר גם להוסיף כי דה נירו שיחק אירי כבר ב'החברה הטובים' ויהודי (במציאות אותו יהודי הוא בעצם ילד אירי שאומץ בידי יהודים!) ב'קזינו'. מעבר לכך לא מדובר על 'איטלקי' או 'אירי' אלא על 'איטלקי אמריקאי' ו'אירי אמריקאי': מכלול אנשים שמכמה וכמה סיבות יש בינם קווי דמיון לא מעטים, למרות שארצות מוצאם שונות מאוד.
מסכים לגמרי.
הסרט ארוך מדי, קצת טרחני, ואפילו השחקנים הגדולים והבמאי הגאון לא מצליחים ליצור יחד סרט טוב.
חבל, זו החמצה ענקית.
כל ביקורת מנומקת בצורה סבירה על 'האירי' תהיה נכונה מאחר וזה פרוייקט שאפתני כל כך, ארוך כל כך ובעל פרופיל גבוה עד שבעצם אין אפשרות לגבש לגביו שום דעה מוחלטת אפילו בתוך הספקטרום הצר של אוהבי היצירות של סקורסזה.
אישית הייתי מגדיר את הסרט כ'תפילת אשכבה למאה העשרים', גם אם מ"ס לא התכוון לכך. הדמויות, המשחק, המראה והדינמיקה כולן מתארות עולם שאיננו עוד ושר- משום פלאי הרפואה ישנם עדיין אנשים רבים שבריאים וכשירים לזכור אותו שלא מבעד לעיניו של ילד. מקצב החיים מותאם לזה של אמצע המאה העשרים, הגברים נראים כבר בשנות הארבעים לחייהם מחוספסים ומגושמים. נכון שיש פגמים ביציבה ובתנועה של דה נירו, פינו גם לאחר כל ההשקעה, אבל כמה מאיתנו זוכרים שעד לשנות השמונים, לפחות, גברים ונשים שלא מרקע של מעמד כלכלי וחברתי גבוה נראו כבר בגיל 40 זקנים למדי, כולל בדרך בה הלכו? גם המשחק של דה נירו את פרנק שירן נתפס אולי כיוצר דמות שקשה לאהוב (שלא כמו נבלים מסרטי מאפיה ישנים של סקורסזה שבשל האלמנט הקומי והשנינות יכולנו לאהוב), אבל משום ששכחנו כיצד נראו בעבר גברים מעומק מעמד ה'צווארון כחול', כולל בישראל. אנשים בעל השכלה מינימלית שיצאו לעבוד בגיל צעיר, עברו מלחמות ועבדו בעבודות פיזיות או לפחות בעלות אתגר פיזי. זה עולם שחלף משום שכיום , ללא קשר לרמת ההשתכרות, נדיר שאנשים עובדים בתנאים כאלה כפי שנדיר שאדם יסיים לימודיו בגיל 12.
סקורסזה הבריק בעיקר בכך שיצר סרט ללא תפנית מפתיעה או דרמטית בעלילה. משוחרר מהצורך להדהים את הצופים הוא הצליח ליצור סרט שבו בעצם הכל קורה כפי שהיינו מצפים, ועדיין אתה חושב עליו הרבה אחרי.
כפי שנכתב חולשה אחת של הסרט היא הפרספקטיבה ההיסטורית שמחייבת אותו לכסות פרשיות היסטוריות שאפילו לאמריקאים צעירים יהיו מוכרות בקושי (ג׳ו קולומבו ותרמית ה'ליגה האמריקאית איטלקית לזכויות אזרח' לדוגמא). מצד שני הוא עורר רבים לחקור אודות הנושא. משהו שלא פשוט לעשות כיום. הגיוני לא לאהוב את הסרט, בדיוק כפי שהגיוני לא לאהוב סוג מוסיקה מסויים. צריך אבל להודות שבז׳אנר המסויים זו יצירה מעולה.
נכון מאד.
סרט ענק למי שאוהב את הז'אנר ומי שאוהב קומיקס אין לו מה לראות את הסרט כי הוא לא יבין ולא ישתכנע . זה יותר ישכנע אותו לראות עטלף עם תייץ ואת גל גדות כפרה עליה עם מיני מיני ושוט זוהר ביד כפרה
מילים בסלע דה נירו הרס את הסרט כבר מזמן אבל מזמן הוא לא אותו שחקן . 20 שנה שדה נירו לא פוגע וחוץ מיזה סקורסזה היה צריך לשחק עם שחקנים אחרים עבר זמנם סרט ארוך ומשעמם וסצנות שחזרו על עצמם (חברה הטובים .קזינו ) אין מה לעשות העולם שייך לצעירים נ.ב נמאס מהפרצוף הדיבילי של דה נירו
פרצוף דבילי הגסמת
נסחפת קצת , לא יצא לך לראות למשל תמונות של פוליטיקאים בשנות השישים השבעים כשהיו בני ארבעים ונראו כמו שנראה אדם בן שישים שבעים היום? הסרט של סקורסיזה הוא אחד הטובים שלו , הוא שם את האקשן והאלימות הבוטה והמחרידה מהברה הטובים וקזינו בצד (מכאן אני מסיק את אכזבת הצופים) במקום זה יש כאן דיאלוגים על גבול המשעשע והשטחי אבל זה מה שסקורסיזה כיוון אנשים לא משכילים אבל מספיק חכמים כדי להשפיע על אמריקה (אולי רמז למה שקורה כיום בעולם) אל פאצ'ינו ענק כאן (מזכיר את שיילוק מהסוחר בונציה , ואני מדבר על רמת המשחק) הסרט לא מסורבל בכלל, זהו סרט היסטורי על תקופה אפלה של אירגונים מפוקפקים בתוך השלטון וזה מראה גם מה קורה ששולטים כמעט בכל דבר (גם בקולנוע) לא שמעתי מהמבקר ולו מילה קטנה על סטפן גראהם הבריטי הנפלא , אולי כדאי אדוני המבקר שתראה קפטן אמריקה , שם תהנה יותר , הרי אפקטים זה מה שחשוב היום
הסצנה בה 'טוני פרו' (גראהם) נכנס למטה האיגוד כדי לשאת נאום נצחון לקול המוסיקה הקובאנית: אחד משיאי הסרט מהבחינה האומנותית. בלכסיקון סקורסזה עומדת בקו אחד עם 'הנרי וקרן נכנסים לקופה קבאנה' ב'החברה הטובים'. הדמות של טוני פרו: בריון בור ואופורטוניסט (מזכיר מאוד כמה ראשי ועדים מהעבר וההווה) אכן משוחקת בצורה גאונית.