"תפקיד השופט אינו לקרוא בחוק את דעתו האישית": ראיון עם ניל גורסץ'

שופט בית המשפט העליון האמריקני: "כאשר מתרחקים מהפירוש המקורי של החוק ומפקידים אותו בידי שופטים אנחנו מחלישים למעשה את הממשל העצמי"

"החוקה אינה מדריך משתנה". השופט ניל גורסץ' | ויקיפדיה

בית המשפט העליון, וושינגטון הבירה

ישוב מול אח בוערת בלשכה המרווחת אותה ירש מאנטונין סקאליה המנוח, השופט ניל גורסץ' מספר לי כי הוא חש ביטחון רב לגבי העתיד – העתיד של ארה"ב והחוקה "המופלאה" שלה, והעתיד של פילוסופיית השיפוט האוריגינליסטית שכיום הוא אחד ממיצגיה הבולטים במדינה. "מה שיש לנו כאן באמריקה", הוא אומר, "זה שלטון חוק איתן, ורפובליקה חזקה אם כי מחוספסת לעתים". מאז שמינויו אושר כשופט בבית המשפט העליון והוא הפסיק להיות אדם אנונימי, גורסץ' אומר כי הוא חש "תחושה מרעננת לדעת כמה אנשים, מכל סוג ואופי, ממשיכים לגשת אלי ולומר לי עד כמה הם אוהבים את המדינה שלנו, אוהבים את החוקה". באשר לגישה האוריגינליסטית השואפת לכבד את הטקסט בפירוש החוקה, גורסץ' מצביע על כך שתומכיה השיגו הישגים רבים בעשורים האחרונים. "אנשים אומרים 'האוריגינליזם לא ניצח בשום תיק גדול בכהונה האחרונה, האם אתה לא מיואש ממנו?'. אני שומע הרבה את השאלה הזאת ועונה להם: אתם צריכים לחיות את החיים שלי!".

השופט אנטונין סקאליה | ויקיפדיה

בבית הספר למשפטים, כך הוא מספר, "לא היה לי אפילו מרצה אחד שהעז לומר את המילה אוריגינליזם, ואנחנו מדברים על אוניברסיטת הרווארד. אני חושב שהפעם הראשונה ששמעתי אותה הייתה מאנטונין סקאליה כאשר היה שופט צעיר, בערך בגילי כיום, בהרצאת אורח שנתן לנו". באותה תקופה, פילוסופית השיפוט הזו הייתה נחשבת לשולית עד כדי כך שירחון המשפטים של הרווארד סירב לפרסם את הנאום, שפורסם לבסוף בזה של אוניברסיטת שיקגו. אבל היום? "היום הגענו למצב בו אדם יכול לעמוד מול העם האמריקני ומול ועדת המשפטים של הסנאט ולומר, 'אני אוריגינליסט ואני גאה להיות אחד כזה, ואני שמח לדון בזה איתכם'".

וזהו הרושם העיקרי העולה משיחה עם השופט גורסץ' – שכנוע עמוק בכך שתפקיד השופטים הוא להבין ולאכוף את החוקה כפי שהיא הובנה בזמן כינונה, ולא לקרוא בה את דעותיהם האישיות, או את הדעות שהם מדמיינים ששייכות לרוב האזרחים. במילים אחרות, השופט גורסץ' מאמין כי החוקה אינה מדריך משתנה שיש לפרש ולבחון אותו מחדש על פי הכיוון בו נושבת הרוח באותו יום, אלא חוזה משפטי קבוע יחסית. "כאשר אנחנו מתרחקים מהפירוש המקורי של חוקים ומפקידים אותו בידי שופטים", הוא מסביר, "אנחנו מחלישים למעשה את שרירי הממשל העצמי שהאבות המייסדים ביקשו לחזק. בעבר היה לנו תיקון לחוקה פעם בעשר שנים בערך, אך האחרון שנעשה היה בשנת 1992. התיקונים נעלמו יחד עם עליית הגישה של "חוקה חיה", ואני לא יודע אם אפשר להגדיר את זה כצירוף מקרים".

אך בכל מקרה, גורסץ' אומר שלא יהיה זה הוא שיתקן את החוקה. "כל הנקודה של בית משפט היא לקיים חוקים גם, ובמיוחד, כאשר הם אינם פופולריים. לשמור על חוק פופולרי זה קל מאוד, ולא צריך שופטים בשביל זה. משפטנים ופוליטיקאים יכולים לעשות את זה לבד. התפקיד של שופט הוא דווקא לספוג את החיצים ולהיות לא פופולרי רוב הזמן. זאת העבודה שלי".

לעיתים, נראה כי גורסץ' מופתע מן האופן שבו הרשויות האחרות תופסות את עבודתו, כמו גם האופן בו היא משתקפת בכלי התקשורת. "היו לי חיים מאושרים ואלמוניים בקולורדו", הוא נזכר, "שם הרגשתי ששלטון החוק נמצא בכל מקום סביבי וכולם הבינו אותו. ואז עברתי את תהליך האישור לעליון והפכתי להיות מוכר, ואנשים התחילו להגיד כל מיני דברים שהפתיעו אותי". מה למשל? "המחשבה שאם פסקתי בדרך מסוימת בתיק אחד נגד מישהו, אני בוודאי לא מחבב את כל האנשים מאותו מעמד. הרי בתור שופט פסקתי באלפי תיקים בעד ונגד כל סוגי האנשים, תמיד על בסיס החוק. לשמוע אנשים אומרים ואולי גם מאמינים בדברים כאלה, זה היה הלם עבורי". הפצרות כאלו, הוא טוען, הן דבר רע מאוד עבור שלטון החוק ועבור ההגנה על זכויות המיעוטים. "כל מי שאומר לי 'אתה צריך לפסוק בעד הקבוצה הזאת' או 'אתה צריך לאהוב את האנשים האלה או התוצאה הזאת', אני תוהה איך הם ירגישו כאשר הם לא-פופולריים, כאשר החוק עומד לצידם אך לא ההמונים. איפה הם מתכננים להתחבא במקרה כזה?".

חשיבות ההגנה על זכויות מיעוטים היא נושא שעולה שוב ושוב בשיחה. על פי גורסץ', המנגנון הטוב ביותר להבטיח את ההגנה הזו הוא הפרדת הרשויות. "זו בדיוק הייתה התובנה של אבי החוקה ג'יימס מדיסון", הוא אומר, "הרעיון לפיו אתה אולי יכול להבטיח כל מיני דברים על פיסת נייר, אך היא לא שווה כלום אם אין לך אמצעים לאכוף אותם. כמו כל חוזה טוב, גם כוחה של החוקה הוא במנגנון האכיפה שבבסיסה. להרבה מדינות יש מגילות זכויות. בספר החדש שלי אני כותב על מגילת הזכויות של צפון-קוריאה – היא נהדרת! יש בה את כל מה שאתה יכול לרצות! הזכות האהובה עלי מתוכה היא 'הזכות להירגע'. אני רוצה את זה! זה נשמע טוב. אבל כאשר כל הכוח מרוכז אצל אדם אחד, אין לזה בכלל משמעות. הזכויות תמיד יהיו תלויות בגחמה של הרודן או של המלך".

דאגה מיוחדת נוגעת להאצלת סמכויות החקיקה לרשות המבצעת, התפתחות שבאה להחליף "תהליך ציבורי שבו זכויות המיעט משחקות תפקיד מיוחד" ב"חקיקה של אדם אחד". החוקה האמריקנית, מסביר גורסץ', "מפקידה את כוח החקיקה בידי רשות מלאה באיזונים ובלמים מובנים. שני בתי נבחרים שנותנים דין וחשבון לשני קהלי בוחרים בזמנים שונים, חייבים להסכים ביניהם ולקבל גם את אישור הנשיא. עצם העובדה הזאת מציבה את המיעוטים קרוב לעמדת הכוח. בסופו של יום אלה מי שיגנו על הזכויות שלך: החלש, המנודה". ומה קורה אם עוקפים את המערכת? "אז קיבלת מלך, או גרוע מכך: מה קורה אם הנשיא לא מסוגל אפילו לשלוט באנשי הרשות המבצעת? אז קיבלת מלך בלתי-נבחר, כזה שלא חייב דין וחשבון לאף אחד ועשוי להיות שבוי בידי אלה שהוא אמור לפקח עליהם. מה קורה אז לאזרח הממוצע? הוא לא יכול לשלוט במלך, אז מה שנותר לנו הם הרבה מאוד חוקים שמגנים על מי שלא צריך הגנה והופכים את החיים לקשים מאוד עבור מי שלא יכול להגן על עצמו מפניהם".

ג'יימס מדיסון | ויקיפדיה

כאשר האצלת הסמכות הזו משולבת עם חוקים מעורפלים מספיק שמאפשרים לרשויות למלא את החלל בעצמן ועם בית משפט שאדיש לכך, האיום על החירות הופך ברור עוד יותר, במיוחד כאשר החוקים משתנים כה מהר שאפילו האזרח המעודכן ביותר לא מצליח לעקוב. "ג'יימס מדיסון הבין שאם אין לך חוק כתוב זו הזמנה לרודנות מכיוון שאז החוק הוא מה שהמלך רוצה", אומר לי גורסץ', "אבל מצד שני אם יש לך יותר מדי חוקים אז נוצרת בעיה דומה: מבול של ניירת שבו אף אחד לא בטוח מה הן הזכויות שלו. לפעמים אני תוהה אם אנחנו מתקרבים לשם".

בין דאגותיו הנוספות, גורסץ' מונה את "הגישה לצדק" ("מדוע עורכי דין כל כך יקרים ולמה צריך לחכות כל כך הרבה זמן למשפט?"), ואת התחושה כי "נראה שכל דבר תחת החוק הוא עבירה פדרלית, ושהתובע רק צריך לבחור עבירה ולבחור את הנאשם". בנוסף, השופט מודאג ממצב "החינוך לאזרחות" ומ"כמה מעט אנחנו מתקשרים עם חברינו": "זה בסדר שיש קצת חיכוך, אבל אני חושש מהדרך שבה אנחנו מתייחסים אחד לשני", הוא אומר וכולל את עצמו בדוגמה. אך למרות כל זאת, הוא נחוש להדגיש כי "בסופו של יום אף אחת מהדאגות האלה לא גוברת על האופטימיות הבסיסית שלי לגבי המדינה".

כאשר אנחנו מדברים על החוקה, אני מעיר כי בעוד שברור שהוא חש את חובתו לקיים את המסמך כלשונו ולא משנה עד כמה הוא תואם את השקפתו האישית, נראה שהוא גם ממש אוהב את החוקה. גורסץ' מסכים. "אני לא טוען שהחוקה מושלמת או שהייתה מושלמת בזמן כתיבתה. היא תוקנה 27 פעמים במשך השנים, כולל הרחבה של הזכויות והחרויות של קבוצות אחרות שלא נכללו בה במקור. אבל עדיין אני חושב שהרגע שבו האבות המייסדים התכנסו וחיברו את המסמך הזה היה רגע מיוחד מבחינה היסטורית". ועל הקסם הזה, כך טוען השופט, חייבים להגן בזהירות. "לא מדובר במסמך ארוך במיוחד, אבל כל מילה בו חשובה מאוד. אני חושב שבדיוק כך חוקה אמורה להיות. אנשים שנאבקים נגד המשמעות המקורית של החוקה עושים זאת לעתים קרובות לא בגלל שהם מתנגדים לגישה האוריגינליסטית, אלא בעיקר בגלל שהם חושבים שמשהו חסר בחוקה ורוצים לשנות אותה בדרכים שלא היו במסמך המקורי".

אני שואל האם רוב האמריקנים מבינים באופן אינסטינקטיבי איזה מסמך מופלא הם קיבלו בירושה, וגורסץ' משיב שהוא מאמין שכן. אך למרות, נראה שהוא מוטרד מעט מהנטייה התרבותית הגוברת לשימוש בלשון דו-משמעית. "אני לא רוצה להישמע כמגזים", הוא מודה, "אבל אני שומע הרבה אנשים שאומרים לי שהם 'אזרחי העולם', ואני לא ממש מבין מה זה אומר. אם הם מנסים להגיד שהם בעצם אוהבים ומכבדים כל אדם, אז אני בעד. אבל אם הכוונה היא שאין שום דבר מיוחד בארה"ב ובדמוקרטיה שאנחנו חיים בה, אז אני אומר 'כדאי שתחשבו שוב'".

בתקופה בה בית המשפט העליון נמצא בקו האש, אני תוהה בקול האם הוא קורא את מה שנכתב עליו בעיתונים, במיוחד אלה המבקרים אותו באופן אישי. "לא", הוא אומר. "ובכן, לעתים נדירות. אני מנסה לקרוא כמה שפחות, וזה לא תירוץ. העובדה היא שבמקצוע הזה אנחנו נדרשים לקרוא טקסטים רבים. עבור כל תיק בו דנים צריך לקרוא ערמה של תדריכים בגובה כמה מטרים ואז לקרוא גם על תיקים דומים קודמים, אז כשאני מגיע הביתה למיטה אני מעדיף לקרוא ספר טוב".

"מה שנשאר בסוף", הוא אומר, "זו העבודה שאנחנו עושים ומה שאנחנו כותבים בספרים. שופט בבית המשפט העליון מקבל מינוי לכל החיים לא עבור הנוחות האישית שלו אלא כי אנחנו כאן כדי לעשות עבודה". וזה בדיוק מה שניל גורסץ' מתכוון לעשות, למרות כל החיצים שספג ולמרות אלו שמצפים ממנו "להמציא דברים יש מאין", ועם כבוד בריא ל"ניצוץ הגאונות" ששרה על מחברי החוקה המקורית. גישה זו, אותה הוא חולק עם האדם שבעבר ישב ממש באותו המשרד, אינה מבטיחה מראש תוצאה מסוימת מעבר לתפקיד שבוצע היטב. "יתכן שלא כל אחד מעמיתיי בבית המשפט תמיד ישמיעו טיעונים בעד שימור לשון החוקה", הוא אומר לי בחיוך כאשר אנחנו מסכמים את השיחה, "אבל הם תמיד, לפחות כל עוד אני כאן, יצטרכו להגיב לטיעון כזה".


הראיון התפרסם לראשונה בכתב העת 'נשיונל רוויו'.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

4 תגובות למאמר

  1. היתרון של שופטים שמרנים הוא בכך שהם יכולים לחולל שיוניים ממש רדיקליים במסווה של שמרנות שיפוטית. אצלנו היה זה השופט לנדוי שמרן מוצהר שהוריד את אלון מורה ושפסל חוק של הכנסת כי לא חוקק ברוב הדרוש [החלטה מהפכנית בהרבה ממה שהוא היה נכון להודות בה] כל ההיסטוריה המשפטית של בית המשפט העליון של ארצות הברית יסודה בהחלטה שנתנה שלא על פי החוקה והיא ההחלטה שלבית המשפט העליון יש סמכות לפסול כל חוק שנוגד לחוקה [מרבורי נגד מדיסון] אי לסמכות זכר בחוקה ורק הנשיא מרשל הוביל החלטה זו וכמעט הודח בשל ההחלטה. היום אין עוררין על כך. אזהרת מירדנה לעצור שכוללת שהוא זכאי לעורך דין ולהתקשר לעו"ד ואחר כך גם לבקש עו"ד על חשבון המדינה-אין לה זכר בחוקה. היא פיתוח של זכות ההביאס קורפוס-אז אין אף אחד שרוצה לבטל אותה היום. הדיבור על פסיקה לפי מה שמנסחי החוקה התכוונו אליו הוא דיבור ריק-בערך כמו ששופט יחליט שהוא פוסק רק לפי עשרת הדיברות. מערכות חוק המבוססות על מקור הרבה יותר סמכותי מהאבות המיסדים -כלומר הבורא בכבודו ובעצמו-נזקקות לפרשנות יצירתית בחלוף השנים-גם חוקת ארצות הברית

  2. בישראל המסורת והדת היהודית הזכות לבית וביטחון
    נחטף ע"י השמאל המיעוט המוסלמי ואנטישמים מאירופה.
    בתוך הימין קיימים גורמים שמתחזים לימין שמרני ובעצם הם משרתים פרוגרסיבים גלובליסטים …
    ישראל תחדול מלהיות יהודית תוך כמה עשרות שנים אם ימשיכו לפרש את חוק הלאום ומגילת העצמאות כהמלצה ניתנת לפרוש אנטי לאומי יהודי .זאת אומרת זכויות לביטחון ובית ורכוש שמורה לעשירים בלבד וקהילות קטנות דתיות או מרקססטיות פאגניות,
    כל יהודי מסורתי ממעמד הביניים יהפך לעבד למיעוט איסלמי (ובקצב הזה גם למסתננים בלתי חוקיים )עוין המשמן את העשירים הפרוגרסיבים משמאל וימין בשוחד

  3. בראיון שקיים והודה יפרח עם השופט ברק על שיטות השיפוט שלו כמו סבירות ומידתיות, היתה לי הרגשה שברק חופר חופר ומתחפר בתוך סברות והסברים, שלו באמת פותרים בעיות אלא מסבכים אותם ללא מוצא. זה הזכיר לי מכונית שמתחפרת ומתחפרת וככל שמתחפרת טובעת יותר ללא יכולת להגיע ליעד הנכון.
    אישית יצאתי די מסוחררת מהסבריו של האדון ברק. ואני חשבתי שאני אדם די סביר…

  4. מערכת המשפט בארה"ב מקצועית. תשוו את זה למערכת המשפט בארץ – מערכת משפט של רפובליקת בננות. שופטים שנבחרים בשיטת חבר מביא חבר (ועדה לבחירת שופטים שבה יש למערכת המשפט רוב אוטומטי, במילים אחרות ועדה שהיא חותמת גומי). תפקידי מפתח בפרקליטות בארה"ב לשם השוואה, נבחרים בבחירות דמוקרטיות שקופות והוגנות. אבל בארץ – בועדות חשאיות בפרקליטות שאין להן אפילו פרוטוקול (!).