בדומה לדיקטטורים אחרים מן העבר הקרוב והרחוק, שליט איראן מהולל בידי מקורביו כמנהיג דגול אך מבלה את רוב זמנו כלוא בארמונו ומנותק מן העולם
בנאום שנשא לאחרונה בטהרן טען מוחמד גולפייגאני, ראש המטה של מנהיג איראן עלי ח'אמנאי, כי הבוס שלו הגיע לעמדה ממנה הוא לא רק מוביל את העולם המוסלמי אלא גם את העולם כולו, כולל הכופרים שנמצאים בנסיגה. מבקריו של האייתוללה יתייחסו לכך כמובן כהגזמה פראית, סוג של חנופה המקובלת בתרבויות המזרח התיכון, אך מה אם גולפייגאני באמת מאמין במה שהוא אומר?
זו אפשרות שלא ניתן להתייחס אליה בביטול, במיוחד כאשר פזמוני ההתחנפות מבודדים את ח'אמנאי מהמציאות הקשה של חיי היום-יום. הוגי דעות המקורבים לשלטון טוענים כי ח'אמנאי הוא הפילוסוף הגדול ביותר מאז אריסטו, או כדי לא להרגיז את המוסלמים – מאז אבן סינא. כתבי חצר איראנים מהללים אותו כמשורר הפרסי הגדול ביותר מאז סעדי או חאפז, למרות שספק אם שמעו אי-פעם אחד משיריו. המנהיג העליון אמור להיות מושלם בכל דבר שהוא עושה: הוא חיבר ספרי בישול וכתב על שלל נושאים החל מהסודות לנישואין מוצלחים והשאיפה להשמיד את ישראל, דרך רפורמות במדעי הרוח ועתיד התרבות האסלאמית, ועד לארגון מחדש של הסדר העולמי, למרות שהוא עצמו עוזב רק לעתים נדירות את טהרן.
ההיסטוריה העולמית מלאה בדוגמאות של שליטים אשר בעודם חיים כאסירים בתאם חלמו לשלוט ביקום. גם ההיסטוריה הפרסית עצמה מספקת אינספור דוגמאות לשירים המתארים שליטים של מחוז נידח כגדולים לא פחות מכורש או אלכסנדר. במרבית המקרים, המנהיג המבודד מהמציאות נופל לבסוף קורבן לאטימות פוליטית וניכור כללי מן החיים. חסר יכולת לקיים קשר נורמלי עם החברה ומתנזר מנסיעות וממגש עם אנשים, הוא הולך ומאבד בהדרגה את האבחנה בין העולם האמיתי לבין זה הדמיוני המתווך לו בידי אנשי הפמליה.
מג'יד דאבמי המנוח, מי שהנחה אותי בצעדיי הראשונים כעיתונאי, נהג לכנות מנהיגים כאלה כ"קיסרים של שטיח התפילה" – שליטים שכוחם האמיתי הסתיים בקצהו של הבד הזעיר, אפילו אם היה זה שטיח רקום במשי וזהב. חצי מאה לאחר כן, ובהתחשב בעידן האינפלציה שאנו חיים בו, אני מציע להרחיב את המטאפורה הזו מעט ולתת לאותם שליטים ממלכה גדולה יותר, נניח בגודל קילומטר מרובע, דימוי קרוב יותר למציאות ממה שניתן לחשוב.
קיסרים בביתם
היכן הח'ליפים של בית עבאס בילו את רוב חייהם בטרם נרצחו בידי שומרי ראשם המונגוליים, כאשר בגדד הייתה מרכז העולם? בקילומטר רבוע אחד שכיום נחצה לרוחבו על ידי שדרת אבו-נוואס בלב העיר. מכיוון שדברים אינם משתנים כפי שאנו חושבים או מקווים, גם האליטה השולטת בעיראק כיום מוגבלת ל"איזור הירוק" שנמצא מטחווי אבן משם. סאידו באבא, שליט מחוז סוואט הפקיסטני במאה ה-19 שהכריז מלחמת ג'יהאד על הראג' הבריטי, חי רוב חייו במערה המוקפת גנים, בשטח שאינו עולה על קילומטר מרובע.
בתקופות קרובות יותר, היו יוזף סטאלין שגם בשיא כוחו בקושי יצא מגבולות הקרמלין, ואדולף היטלר שחי בשטח מצומצם מאוד בברלין או בבית הנופש הבווארי למרגלות האלפים. רפאל טרוחיו, הרודן ששלט ברפובליקה הדומיניקנית בשנות החמישים, התגורר בארמון שהפך לסוג של כלא, והתפרסם כאשר החליט לבנות בסמוך אליו מגדלור שהשתמש בחצי מתפוקת החשמל של המדינה. למרבה צערו, עד אשר הושלמה הבניה טרוחיו כבר איבד את ראייתו, ובילה את שנותיו האחרונות בדמיונות על האור שהצעצוע שלו הטיל על הים הקריבי. בצד השני של האי, הדיקטטור של האיטי פרנסואה דובליה ("פאפא דוק") עזב את ביתו רק פעם אחת, כדי לקבור את כלבו האהוב בפארק המרכזי של פורט-או-פרנס.
במהלך שנותיי כעיתונאי, פגשתי מספר קיסרי קילומטר מרובע כאלה, שליטים שבדומה לאמרה הצרפתית עשו רעש הרבה יותר מגודלם האמיתי. מועמר קדאפי בילה את רוב זמנו בתוך כלוב בטריפולי, והייתי המום לשמוע שלא מצא במשך שנים את הזמן או האומץ לבקר למשל בבנגאזי, העיר השנייה בגודלה במדינה. בסודן, ראיינתי את הדיקטטור ג'עפר נומיירי בתוך ממלכתו הקטנה. כאשר המתנתי להיכנס לחדרו, אחד הווילונות עלה לפתע באש וגרם לשומרי הראש לברוח החוצה בפאניקה. בכל פעם שפגשתי את הרודן העיראקי סדאם חוסיין בטרם החלטתו לפלוש לאיראן, היה זה באותו קילומטר מרובע בלב בגדד. שליטים אחרים כמו הגנרל הסומלי מוחמד סיאד בארה אפילו לא זכו לשטח של קילומטר. פגישתנו נערכה בבסיס צבאי במוגדישו בשעה שלוש לפנות בוקר, כיוון שהוא חשש שאם יעזוב את הבסיס וייסע לארמונו החיילים יארגנו הפיכה נגדו. בקונגו זכיתי לחוויה הסוריאליסטית של ארוחת ערב עם השליט דניס ססו-נגוסו בבירה ברזוויל, שהפכה לעיי חורבות בעקבות ארבעה חודשים של מלחמת אזרחים אכזרית. הנשיא הציע שאטייל בעיר ואתרשם מיופייה, אינו מודע כלל לכך שלא נותר ממנה הרבה.
בשנות השמונים, פגשתי את רוברט מוגאבה בהארארה בירת זימבבואה, שם הביע בפני תקווה כי יוכל לעזוב את העיר ולבקר בבולוואיו שלא נכנעה לחלוטין למרותו. ככל הידוע לי, הוא מעולם לא עשה זאת. אני בספק גם אם מישהו מהשליטים הסובייטים האחרונים, כולל ליאוניד ברז'נייב אותו פגשתי, עזב לעתים קרובות את הקילומטר המרובע שלהם במוסקבה. לברז'נייב היו ארמונות בכל ערי הבירה של הרפובליקות הסובייטיות, אך כפי שסיפרו לי אנשים הוא מעולם לא ביקר בהם. הממלכה של יורשו יורי אנדרופוב הייתה קטנה אף יותר, בגודל של מיטתו שבה שכב מחובר למכונת הדיאליזה.
אסיר בארמון
בימינו, בשאר אסד בסוריה מוגבל לקילומטר הרבוע שלו סמוך לדמשק, בעוד שאר המדינה נקרעת כבר שנים במלחמה בין שלל כוחות מקומיים וזרים. הגנרל האיראני קאסם סולימאני, מפקד 'כוח קודס' של משמרות המהפכה ואשף יחסי ציבור, טוען כי הוא מנע מאסד לברוח בהוראת עלי ח'אמנאי, אבל בפועל אסד הוא אסיר בארמונו לא פחות ממנהיג איראן או ממנהיגי הח'ותים המסתתרים בבתיהם ברובע העותמאני של צנעא בירת תימן.
בכתביו האוטוביוגרפיים, עלי ח'אמנאי מקדיש פרקים רבים לעונג שבביקור האתרים השיעים הקדושים בעיראק. כיום, הוא לעולם לא יעז לדרוך במדינה השכנה המתפוררת, שחווה התקוממות עממית נגד האידיאולוגיה אותה הוא מוביל ומייצג. אבל לא צריך ללכת כל כך רחוק. המנהיג העליון של איראן מפחד אפילו לבקר בעיר הקדושה משהד בארצו שלו, ומבלה את רוב זמנו מסוגר באולם התפילה שהקים, סמוך לביתו שהוחרם מתושבים בזמן המהפכה.
אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. הטור התפרסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.
