מדינה ללא לאום: ירדן והשאלה הפלסטינית

השתלבות הפלסטינים בירדן היא תופעה היסטורית בעלת חשיבות פוליטית מובהקת, שעשויה לטמון בחובה פתרון מדיני וחברתי לטובת כל העמים והמדינות באזור

מלך ירדן עבדאללה ויו"ר הרש"פ מחמוד עבאס | Addustour, Jordan Press Publication Co

ד”ר מרדכי ניסן היה מרצה בלימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים, וחיבר ספרים ומאמרים רבים על נושאי התמחותו המגוונים. מאמר זה הופיע בגיליון מס’ 1 של כתב העת ‘חוסן לאומי, פוליטיקה וחברה’ בהוצאת אוניברסיטת אריאל, ואנו מודים למערכת על הרשות לפרסמו.

***

מורכבות הזוגיות בין ירדן לפלסטינאים

לאורך כמאה שנה מחפש השחקן הירדני תפקיד וזהות על בימת ההיסטוריה. הוא מתלבט לעיתים אם להעניק יותר או פחות חירויות לתושביו, וכן אם להשתלב במרחב עם כוחות ערביים רדיקליים או לשתף פעולה עם כוחות שמרניים. בד בבד הוא מקיים יחסי ביטחון חשאיים עם ישראל מצד אחד, ומצד שני מתנכר לה באופן גלוי בזירות בין־לאומיות. נכדו של עבדאללה, המלך חוסיין, גילה אומנות פוליטית מרשימה כשבספטמבר 1970מינה למשל ראש ממשלה פלסטיני כדי להוביל את הדיכוי הצבאי של התקוממות אש”ף, או כשחתם על הסכם שלום עם ישראל בעקבות הסכמי אוסלו ב-1993. בנו, עבדאללה השני, ירש אותו ללא משבר כלשהו, והוא ממשיך לנווט את הממלכה ללא זעזועים הרסניים מול התפתחויות מקרוב שאינן מטיבות עם מכלול האינטרסים של המדינה. ללא תחושת מולדת שורשית, ללא גבולות טבעיים, ללא צביון לאומי חד וברור, וגם לאור המחסור במשאבים חומריים – נשארת שאלת הלגיטימיות של ירדן כעננה שאינה מתפזרת. נבואות שחורות משנות הארבעים והלאה של המאה הקודמת חזו שהממלכה עומדת ליפול כל רגע, אבל המציאות במזרח התיכון מפתיעה שוב ושוב, כפי שקורה לעיתים מזומנות.

גם לפלסטינאים לא היה כלל סיפר (נרטיב) היסטורי אמין. ועדת אונסקו”פ של האו”ם – באותם ימים הוא היה גורם בין־לאומי לא משוחד – המליצה ב־1947 על חלוקת ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות, אך לא מצאה עם שיכלה לזהותו כ”עם פלסטיני” מיוחד, ובתקופה זו נתכנו גם יהודים וגם ערבים “פלסטינאים” (UNSCOP, 1947). כך למשל הנציג המוסלמי של הודו שהשתתף בדיוני הוועדה מיקם את פלסטין בדרום סוריה. פרופסור ברנרד לואיס המנוח כתב ב־1975 ש”פלסטין היא זיכרון היסטורי כשביב אידיאולוגי […] ויכולה לשקוע באבדון שממנו היא לא תיוושע” (Lewis, 1975). העבר שלהם אינו מזהיר אפוא, ועתידם לוט בערפל.

כיוון שלא התגלה רצון פלסטיני לאומי ומלוכד בארץ ישראל המערבית, לא במלחמה הישראלית־ערבית ב־1948 ובוודאי שלא לפניה, החלה נהירה המונית של פלסטינאים שיצאו מארץ ישראל בימים גועשים של חרדה ועימות. מלבד היהודים, תושבי הארץ באותם ימים היו ערבים, ערבים לכאורה, וערבים ממוצאים שונים – מצרי, סורי, מרוקאי, בוסני, כורדי ואחרים, ללא זהות משותפת ומאחדת או אופק פוליטי מוסכם. כל אלו שכונו “פלסטינאים” ניהלו מסע טרור נגד היהודים מבלי שיבנו מסד לחזון עתידי. היו קולות שקראו לפליטי תש”ח להתיישב בסוריה ובעיראק (Peters, 1984) אולם עבר הירדן ההאשמי היה סמוך ונגיש כחלק זמין משטח המנדט המקורי, והוא הוביל למחשבה שייתכן ששם ימצאו מרגוע למפלה הקשה ומזור לתלישותם ולבריחתם של הפלסטינאים.

לעיתים בחרה שושלת בית האשם לעטר את משמעות קיומה בנטילת משימת ייצוג הציבור הפלסטיני וההגנה עליו. ירדן חיפשה עם, והעם הפלסטיני – שגם קיומו הוא מציאות מדומיינת כאמור – היה מזומן להעניק תוכן וטעם לקיום הממלכה. עבדאללה הסבא, וכן הנכד חוסיין, השמיעו לאחר כיבוש הגדה המערבית ב־1948 את סיסמת החיבור והמיזוג בין “ירדן” ל”פלסטין”. סיפוח שטחי ההר המרכזי בארץ ישראל – “יהודה ושומרון” לפי שמות המקרא, או “הגדה המערבית” בעגה הערבית – ב־1950 בלם ניצני לאומיות פלסטינית והעמיד את הממלכה במקום רפובליקה פלסטינית, שלא נולדה מעולם. בפרקי זמן שהיו נוחים מבחינתם המשיכו הירדנים להכיל את פלסטין ולחנוק את לידתה, ולמשל העניקו אזרחות לכלל הפליטים והתושבים הפלסטינאים (כ־300,000) בממלכה ב־1949, להבדיל ממדינות ערב אחרות, שהתנכרו להם. אלא שהבעייתיות של הצמד ירדן־פלסטין התגלתה במלוא עוצמתה כשפלסטיני התנקש במלך עבדאללה ב־1951 בירושלים.

בצמתים היסטוריים מסוימים החליטה ירדן להשתחרר, או למצער להתרחק, מן המטרד הפלסטיני, ולהיכנס לטריטוריה המזרחית מן הנהר כליבה של הממלכה, אם לא כשטחה היחיד – דהיינו, עבר הירדן קודם לכול (Transjordan First), מסר הטומן בחובו גם את הזנחת הפלסטינאים. כך למשל הכריז המלך חוסיין ב־1988 על התנתקות ירדן מנוכחות סמלית או אחרת ביהודה ושומרון, והשמיט מידיו כל יומרה לייצג את הפלסטינאים כפטרון מדיני.

עם זאת, מתן גט לפלסטינאים בגדה המערבית לא היה יכול באמת לשחרר את ההאשמים מן הסבך הפלסטיני בביתם פנימה בגדה המזרחית, משום שבמשך עשרות שנים רבות השתקעו פלסטינאים רבים מאוד בעמאן, בזרקא ובג’רש, לאחר שעזבו את רמאללה, יריחו ושכם. לצידם גרו בדואים, צ’רקסים וצ’צ’נים, דרוזים ונוצרים, שלא באמת הצליחו לאורך כמה דורות להתגבש לגרעין קולקטיבי לאומי ניכר ומאוחד בירדן. למעשה, כל ההוויה הפוליטית במדינה התרכזה סביב בית המלוכה כמוקד של אתוס המדינה – טקסי המלך, מדי המלך, פעולות המלך ותמונות המלך פיארו את המרחב הציבורי.

בהמשך המאמר נסקור את תהליך ההשתלבות הפלסטינית בירדן כתופעה היסטורית בעלת חשיבות פוליטית מובהקת. בירדן, למרות קשיים ומגבלות מסוימים, יכלו הפלסטינאים להרגיש שייכים ושיש להם בית, שכן נדידתם מזרחה לא הייתה אלא הגירה פנימית בלבד.

ערבים ביהודה ושומרון ונדידתם מזרחה

פלסטינאים מן הצד המערבי של נהר הירדן התחילו להתיישב בצד המזרחי שלו אף לפני בואו של אמיר עבדאללה ב־1920. משפחות מחברון היגרו לעיר קראק, ותושבי שכם השתקעו בעיר א־סלט. כשהוקמה האדמיניסטרציה של עבר הירדן עברו פלסטינאים לעמאן כדי לשרת את הישות החדשה ולספק כוח עבודה טכני שהיה חסר לה. לימים היו פלסטינאים שאף עמדו בראשות הממשלה: תאופיק עבד אל־הודא מעכו, איברהים האשמי משכם, וסמיר אל־ריפעאי מצפת, שבנו זייד שימש אף הוא כראש ממשלת ירדן בסוף שנות השמונים. הנדידה מזרחה של פלסטינאים הלמה לתחזית של פקיד בכיר בתקופת המנדט הבריטי, אלק קירקברייד, ולפיה השטח ממזרח לירדן ישמש חבל ארץ להתיישבות של ערביי פלסטין כשתמומש הצהרת בלפור ויוקם הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל המערבית (Kirkbride, 1956).

חזיון מנוסת הערבים בתש”ח הסתכם בתוספת אוכלוסין של כ־200 אלף תושבים באזורי יהודה ושומרון (“הגדה המערבית”) ןשל כ־100 אלף בעבר הירדן (“הגדה המזרחית”) על סמך החלטת שלטון ירדנית נעשו הפליטים אזרחים ב־1949, וב־1954 אושר החוק והורחב. חלק מן הפליטים השתקעו במחנות שהוקמו בתמיכת סוכנות הסעד של האו”ם לפליטים פלסטינאים – המכונה אונר”א (UNRWA) – בשני צידי הירדן. השלטון הירדני ביהודה ושומרון בשנים 1948–1967 חשש מן האוכלוסייה הפלסטינית הגדולה, המנוכרת והעוינת. הממלכה לא עסקה בפיתוח ובתיעוש, לא קידמה את ההשכלה, דיכאה רגש פלסטיני בדלני, וגרמה לכך שיותר מ־200 אלף פליטים עזבו והיגרו לערי מרכז הממלכה. חלק מאלו שעזבו את הגדה המשיכו בדרכם עד למפרץ הפרסי, לאירופה ולצפון אמריקה, מרכזה ודרומה (ניסן, 1987).

בימי מלחמת ששת הימים ביוני 1967 ובחודשי הקיץ שלאחריה, כרבע מיליון תושבי יהודה ושומרון פלסטינאים חצו את הנהר, ועזיבתם נמשכה עוד עשרות שנים לאחר מכן. לפי בלאל דאהר (2016), אין להתפלא שיציאתם של ערבים מיהודה ושומרון – כ־400,000 פלסטינאים היגרו משנות השבעים עד לתחילת המאה ה־21 – הפכה מזמן לשגרתית ומתמדת, ולפי הערכת הדמוגרף יעקב פייטלסון (Faitelson, 2009), בכל שנה מהגרים כ־10,000 פליטים, אם לא הרבה יותר מכך. ב־ 2017 ניתנה לעובדה זו תזכורת מאירת עיניים, כשפורסם ששמונה מתוך תשעה מבעלי הקרקע של הכפר עמונה ליד עפרה חיים בירדן, לאחר חמישים שנה מאז שבני המשפחה שהו בשטחי הגדה (גבור, 2017).

הסיבות לעזיבת הפליטים מגוונות ויש להן השפעה רבה על שיקולי התושבים כלפי עתידם. לדוגמה, גם האפשרות להתקדם בחיים ולשפר את רמתם, ולא רק חיי העוני של החברה הפלסטינית, הוכחה כתמריץ לנדידה. כמו כן, פיתוח תחומי ההשכלה והלימודים המקצועיים, כפי שפותחו בימי השליטה הישראלית, אמור לעודד ולהעצים את ההגירה, שכן אנשי הייטק, מהנדסים ורוקחים ייהנו מן האפשרות להשיג אשרת כניסה למדינות במערב. סאמר ליבדה (Libdeh, 2010) עיתונאי ממשפחה ירדנית, סבר ששכבת הצעירים הפלסטינאים יהיו תמיד מוכנים לחפש הזדמנויות כלכליות בחו”ל שאינן קיימות באותה מידה ובאותו היקף ביהודה ושומרון. גם תושבי כפרים דלי משאבים טבעיים וכלכליים, שאין להם מרכיב אסלאמי משמעותי בחייהם, יהיו מוכנים לשקול הגירה בכל עת.

מפת מחנות אונר”א בירדן | UNRWA

תמונת ההגירה מורכבת ומפתיעה להפליא, ויעדי ההגירה רבים וחובקי עולם. נוצרים מבית לחם ומסביבתה עוזבים, כפי שמוסלמים מאזור רמאללה שאוחזים בשקיקה בחלום האמריקאי עוזבים לאמריקה. במחקר שנערך באוניברסיטת ביר זית ב־2007 נמצא שכ־%40 מן הנשאלים הפלסטינאים בו היו מוכנים להגר, ובסקר מ־2015 נמצא ש־%73 (!) מן הצעירים הערבים ביהודה ושומרון מוכנים להגר, לפחות באופן זמני (רוטנברג, 2016). המאמץ להשיג ויזה למדינה מערבית נראה כמשוכה שניתן לעבור אותה, בין השאר בעזרת קשרי משפחה בחו”ל. עם זאת, יש להדגיש שקל יותר לעשות “הגירה פנימית” לירדן, השוכנת מעבר לנהר וקרובה למדי. אלפי פלסטינאים בבקעת הירדן מעוניינים לעבור לירדן בעקבות קשיי פרנסה, ושם לא יסבלו כלל מייסורי הסתגלות תרבותית, לשונית ודתית.

לעומת הסכם אוסלו ב־1993 והסכם קהיר בעקבותיו ב־1994, שהפיחו תקווה שפלסטינאים ישובו מחו”ל הביתה, פרוץ האינתיפאדה השנייה ב־2000 דיכא את הרוח והאיץ הגירה מוגברת של פלסטינאים. הרשות הפלסטינית המסואבת סתמה פיות, ניתבה כסף לכיסי הקרובים לרשות והשאירה את רוב האוכלוסייה בלי מעוף לשיפור כללי. באסם עיד, ראש קבוצת הניטור לזכויות אדם פלסטיניות, תואר כמי שאינו צופה שום עתיד לתושבי הגדה המערבית (Shavit & Bana, 2001). ההתנגדות הפלסטינית בשטח לשליטה הישראלית היא ספורדית, ללא תכלית, וללא גיוס המוני או סיוע בין־לאומי.

בנוגע לרצועת עזה, באתר האלקטרוני של אונר”א מוצג שחיים בה 1.3 מיליון פליטים לצד התושבים הוותיקים, וששיעור האבטלה בה הוא כ־%40 מכוח העבודה (UNRWA, 2017). לפיכך, לא מפתיעים ממצאי סקר משנת 2016 שלפיהם 45% מתושבי הרצועה היו מוכנים להגר אם הייתה ניתנה להם הזדמנות לכך (PCPSR, 2016). גם ידיעה נוספת, שלא דווחה בהבלטה בכלי התקשורת, אינה מפתיעה: כמעט 100,000 פלסטינאים עזבו את רצועת עזה דרך מעבר רפיח בשנת 2018 (לוי, 2019).

לסיכום חלק זה, ברור שמתן אפשרות לפליטים להגיע לאזור שבו בני עמם גרים מקל על הגירתם המאולצת. שתי דוגמאות בין־לאומיות מן השנים 1947–1948 ממחישות היטב את התופעה: בריחתם של ההינדים משטח שהפך לפקיסטן אל הודו ההינדית, ובריחתם של מוסלמים מהודו לפקיסטן המוסלמית. לדוגמאות אלו אפשר לצרף גם דוגמה מקומית מן המזרח התיכון: בריחתם של מוסלמים משטחי מדינת ישראל היהודית למרחבים שבשליטת מדינות מוסלמיות, למשל ירדן, סוריה ומצרים. אין ספק שבריחת יהודים מארצות מוסלמיות־ערביות לישראל התרחשה במתכונת לאומית זהה.

הפלסטינאים בירדן

תחנת היציאה לפלסטינאים מיהודה ושומרון איננה נמל התעופה בן־גוריון או נמל חיפה, הסגורים בפניהם, אלא גשר המלך חוסיין (אלנבי,) המוביל לרבת עמון. מכאן עברו ערבים מירושלים לפני 1948 ופליטים פלסטינאים ב־1948, וערבים ממשיכים ללכת בנתיב זה מאז. בירדן חיים כ־6 מיליון איש, ולצידם עוד כ־3 מיליון זרים בגבולותיה: כמיליון פליטי חרב מסוריה הגיעו אליה בשבע השנים האחרונות – אף שאסור לפליטים פלסטינאים להיכנס למדינה – וכמה מאות אלפים הגיעו אליה בשנות התשעים מעיראק, ועוד זרים רבים שנחשבים עובדים ארעיים. מכווית חזרו לירדן יותר ממאתיים אלף פלסטינאים במהלך מלחמת המפרץ בשנת 1991. האומדנים על החלק הפלסטיני באוכלוסייה הירדנית (ללא הזרים) נעים מ־60% ל־80%. רבת עמון, שבה חיים כארבעה מיליון תושבים, היא ללא ספק העיר הפלסטינית הגדולה בירדן, ואף בעולם. לפי מִפקד אונר”א, באוכלוסייה הפלסטינית בירדן יש כשני מיליון פליטים, וחלקם שוכנים בעשרת המחנות במדינה. מעמדם של פליטי עזה שהגיעו לירדן בעקבות המלחמה ב־ 1967 הוא בכי רע, ואין הם מקבלים רישיונות עבודה או הזדמנות לרכוש השכלה (UNRWA, 2017).

למרות מסכת תלאות רצופה, לאורך השנים טיפסו הפלסטינאים מעלה בזירה הפוליטית, הכלכלית והתקשורתית, וכן בשאר ענפי החברה והתעסוקה של האליטות בירדן. יוצאי הגדה המערבית התכבדו כאמור במשרות רמות כראשי ממשלה, וגם מונו לתפקידי שרים וחברי פרלמנט. כמה מבני המשפחות טוקן, נבולסי ומג’אלי היו דמויות פלסטינאיות־ירדניות בולטות בשדה הפוליטי, והם הגיעו לירדן משכם, מצפת, מעכו, מחברון ומערים אחרות בארץ ישראל המערבית, השתקעו בירדן, וכמה מהם אף עשו חיל. גם משפחת רימאווי, שמוצאה מבית רימה שמצפון לרמאללה, הייתה ידועה בציבור, וכן שר החוץ הירדני נאסר ג’ודה, יליד עמאן שאביו מרמאללה, ויו”ר הבית העליון של בית המחוקקים, טאהר אל־מצרי, בן למשפחה מיוחסת משכם. עם זאת, בצמרת הממלכה – בצבא ובמערכות הביטחון והמודיעין – הודרו הפלסטינאים במידה ניכרת, לעומת אישים צ’רקסים, דרוזים ובדואים שתפסו בנאמנות תפקידי מפתח בשמירה על המלך, המשטר והמדינה. באסם אוודאללה, ממוצא פלסטיני, שימש כראש החצר המלוכנית בעבר. למותר לציין שרנייה, אשתו של המלך עבדאללה השני, היא ממוצא פלסטיני, ושחברת הפרלמנט דימה תהבוב, נציגת החזית האסלאמית הפעילה מטעם תנועת “האחים המוסלמים,” היא ילידת חברון.

המלך חוסיין | Helene C. Stikkel

במשך כמה דורות עברו הפלסטינאים תהליך הטמעה בירדן, הוסיפו ממד “ירדני” לזהותם, והשתלבו והתערו בחברה הירדנית. אין כל הבדל ניכר בין ירדני שמשפחתו חיה כמה דורות בעבר הירדן המזרחי, ובין פלסטינאי ש”התיירדן” כבן המקום, ואפילו אצל שבטי הבדואים אפשר לשמוע על נישואים עם פלסטינאים. במפגש עם ראש ממשלת הרשות הפלסטינית ב־2015 אמר ראש הממשלה עבדאללה אנסור שיש קשרי אחווה בין פלסטינאים וירדנים. הוא טען כי הם אינם שני עמים אלא מוצר אנושי שמורכב משניהם, ורק שמות המשפחה יחשפו את המוצא ההיסטורי־גיאוגרפי של הפלסטינאים מן הצד המערבי של הנהר.

לכן, יש רגליים לדעה שהפלסטינאים והירדנים הם אכן עם אחד, שיש לו ניב משותף בשפה הערבית ושדתו היא דת האסלאם לפי האסכולה הסונית. מייסד השלטון, המלך עבדאללה, הכריז ב־1950 שהפלסטינאים והירדנים הם עם אחד, והסכים על כך גם בכיר אש”ף, פרוק קדומי, ואף לא אחר מאשר יאסר ערפאת עצמו. נכדו של עבדאללה, המלך חוסיין, קבע נחרצות ב־1981 את המשפט “ירדן היא פלסטין” (נדבה, 1981), קביעה שבנו, המלך עבדאללה השני, יירתע בימינו מלהכריז עליה, בשל מטרתו לדחוק את המדינה הפלסטינית מערבה, על חשבון מדינת ישראל. בינתיים פלסטינאים בירדן סובלים מהתנכלויות מסוימות מטעם המשטר, ונשללה אזרחותם של כמה אלפים מהם (Magid, 2015). אף על פי כן, ירדן נחשבת בית לאומי לפלסטינאים, וכאמור גם לאלו שנולדו בצד המערבי של הנהר.

לאור האמור לעיל ניתן להבין את החשש הכבד התמידי שמקנן בחצר הממלכה. אפשר לטעון שפרט לבני השושלת,שמקורה מאזור ההיג’אז בחצי האי ערב (ממלכת ערב הסעודית בימינו,) כל נתיני ירדן הם למעשה פלסטינאים מצד אחד של הנהר או מצידו השני. אם תקום מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון יתגלה כוח אירדנטי שיתפשט בכיוון מזרח אל האוכלוסייה הפלסטינית הצמודה לגבול. אבל לפני שתרחיש אימים זה יכה בה, עדיף שירדן עצמה תשנה את צביונה הרשמי ותהפוך למדינה פלסטינית בשמה ובייעודה.

כסף, זהות והעתיד

ממלכת ירדן הייתה מאז הקמתה ב־1946 בת עינו של המערב וזכתה לסיוע חיצוני נדיב ורציף לאורך השנים. אף שירדן לא הצליחה להתגבר על בעיות יסוד שלה, הכלכלה שלה חלשה והחוב החיצוני שלה גדול (Libdeh, 2010), יש לה ענפי מסחר, למשל בנקאות ותיירות, שכן מצליחים. עם זאת, למדינה אין נפט, ולעיתים אספקת המים בה מגיעה לערים רק פעם בשבוע (Pipes, 2017).

חזון של מדינה פלסטינית בירדן קורץ מבין החרכים, ולאורו ישמשו מקורות סיוע והשקעה בין־לאומיים לבניית המדינה הפלסטינית. גם סוכנות אונר”א תבוטל, לאחר שנות תמיכה רבות, בעקיפין ובמישרין, בטרור פלסטיני ובהנצחת בעיית הפליטים. כך יתאפשר להשתמש בתקציב שנתי בסך כמיליארד דולר, שכיום ממומן על ידי 62 מדינות (Bedein, 2015); מאתר האינטרנט של אונר”א עולה שתקציבה ב־2016 היה 100מיליון דולר ביהודה ושומרון ו־120מיליון דולר בירדן, וכן שארצות הברית תרמה לסוכנות 5.6 מיליארד דולר בסך הכול בשנים UNRWA, 2017) 2016–195). לפי חזון זה גם לאו”ם, בניגוד למעלליו הבלתי מועילים עד כה, יהיה תפקיד מרכזי בגיבוש חברה פלסטינית בריאה ומודרנית במדינה הפלסטינית שתקום ממזרח לנהר הירדן.

מהלכי ממשל טראמפ בינואר 2018 הפיחו רוח גבית בתרחיש שהוצג כאן, שכן הממשל קבע שבמקום להקצות לאונר”א 360 מיליון דולר, תקבל הסוכנות רק 60 מיליון. הקיצוץ האמריקאי בתקציב הסוכנות שיקף את תגובתה של ארצות הברית למה שמכונה “ביצוע כושל” של סוכנות הפליטים הפלסטינאים. בעתיד הדרך עשויה להיפתח למסלול פעולה אחר.

כמו כן, הסיוע החיצוני רב־השנים שהשתלשל לקופת הרשות הפלסטינית – כ־5 מיליארד דולר מאז  1994 – יעבור לאור החזון שהוצג לעיל לידי המדינה הפלסטינית בירדן ויוסב לפיתוח עמאן ובנותיה. ארצות הברית החליטה ב־2016 להעביר בשנה שלאחריה סיוע בילטרלי לפלסטינאים בשווי 327 מיליון דולר (Zanotti, 2016). כשהוחלט בכנס הבין־לאומי בפריז ב־2007 לתרום 7 מיליארד דולר לפיתוח הרשות הפלסטינית, לא הובן כהלכה שחלק ממיליארדים אלו ישמשו לניפוח מנגנוני הביטחון האכזריים, ויינתנו כמענק למשפחות מחבלים פלסטינאים שרצחו ישראלים. עם הפסקת פעילות הרשות ומימונה יועבר כסף רב להנאת האוכלוסייה הפלסטינית, שלצד נטישת עברהּ האומלל תחל גם לבנות את עתידה הטוב. לאור החלטת וושינגטון באוגוסט השנה לקצץ יותר מ־ 200מיליון דולר מפרויקטים פלסטיניים כלכליים וחברתיים בגדה המערבית וברצועת עזה, וגם להקפיא את חשבונות הבנק של בכירי הרשות הפלסטינית, הסיכוי לשינוי כולל כזה נראה מציאותי יותר מאי פעם.

מן האמור לעיל עולה שמודל המדינה הפלסטינית ביהודה ושומרון נכשל, ושירדן מסוגלת לשמש מקום מתאים להכלת מורכבות מצבם של הפלסטינאים ושאיפותיהם הלאומיות. לכן, כל הסיוע שהפלסטינאים קיבלו בעבר יכול לעבור לירדן, והיא זו שתייצג באופן נאמן יותר את הפלסטינאים ואת עתידם.

הסיוע השנתי שניתן למלך ירדן ולקופת המשטר בעמאן הוא כמיליארד וחצי דולר, וכדאי להבליט גם את הנתון הזה: ארצות הברית העניקה כ־10 מיליארד דולר לירדן בשנים 1996–2016 (CIA, 2016). והנה, יעדי ארצות הברית בפתרון הסכסוך בין ישראל לירדן מולאו רק באופן חלקי: אומנם שתי המדינות חתמו על הסכם שלום, אך אין לו ביטוי ציבורי, ולמעשה הוא נשאר “שלום” קר, שלום “רק על הנייר”. חמור מכך: “הבעיה הפלסטינית” נותרה בלתי פתורה כיוון שהממלכה ההאשמית נשארה מחוץ לניסיונות לפתור את הסכסוך בין ישראל לירדן, כאשר לאמיתו של דבר – היא עצמה יכולה להיות הפתרון! לפי המתווה של הפתרון שמוצג כאן, המימון הבין־לאומי ישמש זרז כלכלי חיובי למדינה הפלסטינית החדשה שתקום בעמאן, וכאמור ללא צורך באונר”א, ברשות הפלסטינית, ואולי גם בירדן ההאשמית.

סיכום

אם תקום מדינה פלסטינית בארץ מואב, עמון וגלעד, על כל סמליה ומשמעויותיה, היא תשדר סוג של כוח משיכה לערביי יהודה ושומרון, ותחל ביתר שאת גלי נדידה מוגברים מזרחה למחוזות מוכרים שבהם בני משפחותיהם מתגוררים עשרות שנים רבות. הודות לסיוע בין־לאומי וערבי אזורי רב־היקף ונדיב, יוקמו ערים חדשות, השממה תופרח, ובאופן כללי תורגש תכונה תוססת של בנייה ותקווה. כך יוכלו הפלסטינאים להרים את ראשם למעלה, כי תיפול בחלקם האפשרות לאחוז במושכות המדינה, והפעילות הפלסטינית תפסיק להתמקד בטרור. במקום לברוח מפלסטין, יבואו הפלסטינאים אליה בהמוניהם.

במצב הנוכחי של מערכת היחסים בין הפלסטינאים להאשמים, הפערים בין שני הצדדים לא נסגרו, ונראה שהם גם לא ייסגרו בזמן הקרוב. ריב מר וחזיתי מציב אותם בעימות ללא פתרון שישביע את שני הצדדים. משנת 1988 יכולים פלסטינאים ביהודה ושומרון לקבל רק דרכונים זמניים, שכן האינטרס ההאשמי הוא להקטין את מספרם הרשמי באוכלוסיית הממלכה (Gabbay, 2014). אף שכאמור ירדן קולטת מאות אלפי עקורים מסוריה מאז פרוץ המלחמה שם, משנת 2012 היא מסרבת לקבל פליטים פלסטינאים משם. הפלסטינאים נדחים לא משום שהם זרים בירדן, אלא דווקא משום שיש להם זיקה אמיצה ביותר עימה. הממלכה חוששת מן הקרוב אליה יותר משהיא חוששת מן הזר והרחוק ממנה: מבחינתה, האיום הפלסטיני לא נחלש לאורך הדורות, אלא לבש צורות שונות של השתקעות, מעורבות והשתלבות, ובשלב הסופי של מערכת היחסים המורכבת הזאת – הפלסטינאים אף עשויים להשתלט על הממלכה.

דיו רב נשפך על שאלת הלאומיות הפלסטינית ועל דרכי התגבשותה וראייתה כהמצאה מלאכותית וכתעמולה בלבד. אכן ייתכן שמדובר בנפל לאומי שלא הגיע למיסוד מדיני. בחלק המערבי של הירדן התקשתה הלאומיות להיות כוח יעיל ומוצלח, ותעיד על כך העובדה שעדיין אין מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון, למרות שנים רבות מאוד של תוכניות, שאיפות, מאמצים ומאבקים, תמיכה בין־לאומית והילת מלחמת שחרור. משהו עקר ורקוב מונע את הצלחת המהלך, מלבד המחסומים שישראל מציבה על דרכם של הפלסטינאים. בחלק המזרחי של נהר הירדן גדלה האוכלוסייה הפלסטינית, השתתפה בעניינים פוליטיים ולאומיים, תפקדה במדינה באופן סביר, ואף נעשתה רובה של אוכלוסייתה. לפי כל קנה מידה של דמוקרטיה ושל שלטון הרוב, או לפי העיקרון של “הגדרה עצמית” בשלב הבשלה לאומית אידיאולוגית כזה או אחר, היה על השושלת ההאשמית וגורמים בין־לאומיים להתיר את הסבך ולהשלים באופן פוליטי עם המצב הדמוגרפי־קהילתי הנתון.

רעיון המדינה הערבית־פלסטינית ממזרח לנהר זכה להתדיינות דיפלומטית כבר לאחר מלחמת העולם הראשונה בנוגע לשאלת ארץ ישראל והמריבה בין יהודים לערבים. באותם דיונים לא נעלמה אז העובדה המקראית, וגם לא עומעמו כלל המאוויים העגמומיים שרחשו בתנועה הציונית, ולפיהם שטחי עבר הירדן שייכים לעם ישראל (Grief, 2008). והנה, בימינו המעשה המדיני יכול להכניס מדינאות נבונה ואחראית לסוגיה המסובכת כל כך והמדממת זמן רב. מן המציאות ומן ההיסטוריה, למרכיביהן הדמוגרפיים והפוליטיים, כדאי להפיק את לקחי העתיד.

הפתרון של שתי מדינות לסכסוך הישראלי־פלסטיני המר והממושך יזכה כך, אולי, למימוש סולידי וסופי. במקום שמדינה פלסטינית ביהודה ושומרון תתקע ברקנים וקוצים בגלגלי השלום, מיקומה בעבר הירדן יסלול את הדרך להשלמה ולשלום בין ישראל לפלסטין. הנהר יהיה גבול של פיוס, וישמש למעבר סחורות ותיירים משני הכיוונים. הנה מתכון למדינה יהודית־ישראלית ומדינה ערבית־פלסטינית זו לצד זו, לא דחוסות לשטח צר עם מריבה מתמדת על אדמה וגבולות. הנוסח הגואל, הפשוט וההגיוני יישען על מסד של יציבות גיאו־אסטרטגית. כך תוכל גם הקהילה הבין־לאומית להירגע ולהתבסם מן הרעיון שסוף סוף ישיגו הפלסטינאים עצמאות לאומית.

ייתכן גם תסריט אחר: ירדן אכן תקלוט עוד ועוד פלסטינאים, אך במקום שהם ימירו את הממלכה לרפובליקה פלסטינית, הם ייהפכו לאזרחי הממלכה ההאשמית. יש מה לתקן ולשפר ביחסי הממלכה כלפי הציבור הפלסטיני החשוב, ובכוח הממסד ההאשמי לסכל את שינוי המשטר או הפלתו, ובכך לשמור על מדינה לא “טבעית” ולא “לאומית” אך נחושה דיה לעמוד מול מהפך פלסטיני מבפנים. ימים יגידו, שנים תאמרנה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

19 תגובות למאמר

  1. יש בלבול בהגדרות:
    בירדן גם הירדנים הפלאחים והעירוניים שאינם בדואים אפילו שהם יושבים בירדן מדורי דורות מכונים פלסטינים.
    אין הבדל בין תושב אירביד לתושב ג’נין. שניהם פלסטינים.
    יש הבדל בין תושב ג’נין לבדואי מהנגב ויש הבדל בין תושב אירביד לבדואי ירדני.
    יש פלסטינים שיושבים בירדן מדורי דורות.
    יש כאלה שהגיעו ב1948 במלחמת העצמאות.
    יש כאלה שהגיעו בתקופת השלטון הירדני ביו”ש עד 1967.
    ויש כאלה שהגיעו מ1967 עד היום.

    זה ש70% מהירדנים פלסטינים לא אומר ש70% מתושבי הממלכה מקורם בצד המערבי של הירדן. ובטח לא אומר שהם פליטים – חלק ניכר מהם סתם מהגרי עבודה.

    1. תושבי הקבע בירדן שהם צאצאי חמולות שמקורן כמה דורות אחורה לא מכונים פלסטינים, ולא קוראים לעצמם ככה. תושב הבקעה מכונה ‘עווארנה’, תושב כרך יכנה עצמו ‘מין כראכ’ ומי שהוא מ(המעטים) אוכלוסיית עקבה המקורית יגיד שהוא ‘מין עקבה’. הספרים נסגרו (מבחינת הירדנים) ב 1947 וכל מי שבא אחרי (למעט הבדואים שגורשו/עזבו את הנגב) מכונה ‘פלסטיני’. 3-4 נסיעות עם נהגים מקומיים בירדן יבהירו זאת בצורה ברורה מאוד. בהתאמה הירדנים אינם מתייחסים לישראלים כאל עם אלא אל:

      יהודי (ישראלי יהודי)
      ערבי של 48
      ערבי של 67

      כשהחייל במחסום בביר מדכור או ליד אום קייס שואל את הנהג איזה תייר אני, הנהג עונה לו ‘יאהודי’.

    2. אכן תושבי הבקעה (וגם תושבי ג’סר א זרקא) מכונים עווארנה.
      אכן הירדנים כמו גם הערבים בארץ מגדירים עצמם על שם עיר המחוז
      אכן קיימים המושגים ערביי 48 וערביי 67.
      ויחד עם זאת ערביי צפון מערב ירדן (הגלעד) שאינם בדואים מכונים פלסטינים גם אם הגיעו אליה לפני 1948.

    3. אין לי כוונה או מטרה שתאמין לי, אולם מה שאתה טוען פשוט לא נכון. האמת נמצאת במרחק של 10 ג׳י-די ו 104 שקלים וכמה שעות באוטובוס של נזרין טורס מנצרת. רד בתחנה הראשונה (אירביד) ופתח שיחה עם מקומי אקראי. תגלה מידית ש’פלסטיני’ הוא תואר ששמור רק למי שעבר לירדן אחרי 1947 (מא”י). ההבדל יהיה לא רק בשיוך שהוא ייחס לעצמו אלא ביחס אליך הישראלי (מי שמוצאו משני הצדדים הוא באזור (נדיר, אגב) יתייחס לישראל ולישראלים כאל מדינה ועם בעוד שמי שמוצאו ‘פלסטיני’ יתייחס אליך כאל ‘יאהוד’ ולמדינה ממנה באת כ’פלסטיין’).

    4. אביהו תיזהר.

      אני מבין את ההרגשה של אדרנלין ושל להרגיש מיוחד ואת ההרגשה הטובה כשהמחירים זולים – אבל אתה מסתכן כשאתה מטייל שם.
      הרבה ירדנים מקנאים בך ושונאים אותך. הנחמדות של המפרנסים מתיירות היא בזכות פערי השכר הקיצוניים – מבחינתם אתה הזדמנות לעשות עקיצה.

      אתה עלול להישדד או להיפגע פיזית.

  2. מה שחשוב זה הגדלת הדמוגרפיה היהודית
    בארץ ישראל להגביר את העליה ארצה
    ולפזר את העולים בכל רחבי הארץ

  3. כל הכבוד לכותב המאמר. את העובדה שירדן היא פלסטין, ושהפתרון הירדני הוא היחידי האפשרי לפי כל היגיון ושכל ישר, יש להציף בכל כלי תקשורת אפשרי בעולם, ובוודאי בארץ. פתרון “שתי מדינות לשני עמים” שבק חיים (אם בכלל היה חי אי פעם) ובמקומו יש להציב את פתרון “שני עמים לשתי מדינות”.

  4. הגירת פלסטינאים לירדן רק מטה את הממלכה יותר כנגד ישראל והמערב. לא סתם יש כזו מתיחות בינם לבין בית המלוכה והם אינם מיוצגים באבטחת המלך.
    זה אומר שאם מספרם ימשיך לעלות אנחנו עלולים לאבד חברה אחת משמעותית(ובמיקום אסטרטגי).
    אם מקרה עמונה מוכיח משהו זה דווקא לרעה-גם אחרי עשרות שנים בירדן, הם נשארים נגדנו.

    האפשרות של הטמעה אכן קיימת אבל היא דורשת הכירה במספרים קטנים יותר ומדיניות חינוך מחדש מצד הממלכה(מה שהמערב לא יאפשר).

    לכן לא ברור לי למה רוצים להעביר אותם דווקא לירדן.

    1. שיהיו נגד ישראל והמערב כמה שהם רוצים.
      רק כמה שיותר רחוק מהם ולא אצלם בתוך הבית.
      זכות השיבה-לערב הסעודית מצד הערבים וחיסול גלויות כלל עולמי מצד מה שקרוי היהודים ושאר העולם יאלץ לאמץ את הדוגמה הזו ולצעוד בתלם. לחיי קבורת הרב תרבותיות במהרה בימינו.

    2. במצב האידאלי ירדן נשארת האשמית ואנחנו ישראל. אבל החיים אינם רצף של איגרות. בהנחה וירדן תדחוף ל’פלסטיניזציה’ של ישראל (זאת אומרת הקמת מדינה פלסטינית יודנריין בגדה ובמקביל מדינה דו לאומית בגבולות 1949: שלא יהיה לך שום ספק. זה מה שהם ידחפו לו): במקרה כזה הרע במיעוטו הוא לדחוף ל’פלסטיניזציה’ מוחלטת של ירדן ולסיום השלטון של החונטה ההאשמית (יעברו לגלות לונדון כמו מונארך כפוי לכל דבר…).

    3. דן, כמו שכתבתי יש פה שיקולים אסטרטגים שונים למשל הקול של ירדן באו״ם וציר הסחורה דרך עומאן-סעודיה-ירדן-ישראל שיוכל להתחרות בציר המרכזי בין המזרח הרחוק ואירופה שעובר באיראן.

      אביהו, אתה מתעלם מהאפשרות של לשמור על המצב הנוכחי ולהמשיך בכיבוי שרפות שהוא הרבה יותר טוב.

  5. כידוע יש 2 פטרונות של אנשים לעניין המדיני
    1.שני מדינות בארץ ישראל ו2.מדינה אחת
    לדעתי שנהם לא טובים.
    הרעיון שלי הוא : שלוש מדינות אחת ליהודים אחת לירדנים והשאר ללא ידועים כי אין פלסטנים.
    ליצר להם מדינה ללא ידועים בצפון מזרח ירדן ולהעביר לשם גם מגוש קטיף (עזה) וגם מיהודה ושמרון וגם מכל מקום אחר בעולם.
    ולירדן להעביר את כל מה שנקרא “ערבי ישראל”.
    ליצור לבדואים מדינה בדרום דרום חצי האי סני.
    ליצר לדרוזים מדינה בדרום דרום לבנון.

    וכל השאר שלנו.

    הדבר מצריך גם פיצויי כספי למצריים ולירדן.
    גם עצם הרעיון יגרום להם להבין שאין להם בררה.

    יעקב

  6. הסיום , לדעתי אופטימי מדי.
    אף אחד לא יתקע כף כי השלטון ה”פלסטינאי” בירדן, יהיה ישר ותקין ויוביל לפריחה כלכלית נוסח שמעון פרס.
    יתכן והגוש הזה יהווה בסיס לאלימות כנגדנו. עכשיו נעמוד מול מדינה ריבונית, שזוכה באהדת העולם.
    עם זאת טוב להלחם בגוף כזה כשהוא בעבר הירדן ולא כאן.

  7. העברת תושבים ויצירת מדינות מדומיינות לא עובד כמו שהוכיח האביב הערבי, גם אחרי שנים הסכסוך ממשיך ואין התערבבות אמיתית של אוכלוסיות שונות. המדד למיזוג אנשים לידי עם אחד: נישואין. האם חתונה של ירדני ופלסטינאי זה דבר נדיר? ירדני בדואי וירדני עירוני? תשוו לישראל וחתונה של מזרחים ואשכנזים שכבר אינה דבר נדיר כללל לעומת המצב בשנות ה50. לכן העברת פלסאינאים לירדן לא יחזיק מעמד

    1. חתונה בין פלסטיני לירדני אינה דבר נדיר.
      הזהות הפלסטינית בירדן ובסוריה היא יותר ויותר אנקדוטה באילן היוחסין המשפחתי.
      רוב הפלסטינים לא מתגוררים במחנות הפליטים אלא יצאו החוצה לשכונות חדשות.

  8. ישראל היא לא שחקן בינלאומי חזק מספיק בשביל להעביר תושבים בין מדינות, דרוש גיבוי של האו”ם (שלא יתקבל) למהלך כזה. כל פתרון שדורש העברת תושבים ושינוי המצב בשטח הוא בגדר חלומות של מזרח תיכון חדש שיתפוצץ לנו בפרצוף בסופו של דבר.
    פתרון האפשרי הוא או להשאיר את המצב כמו שהוא ולכבות שריפות מידי פעם.
    הפתרון של ד”ר מרדכי קידר על הקמת אמירויות פלסטיניות על פי המצב בשטח הוא גם מעניין.

  9. اعتقد مع الوقت سنشهد بلاد شام جديده تضم اليهود والعرب وتكون دوله حديثه ومتطوره وتختفي الحدود ونصبح مثل الاتحاد الأوروبي وهذا جيد اعتقد بأن اليهود في إسرائيل مع الوقت سيزيد ارتباطهم في المنطقه وتكون الحاجه ماسه للعيش المشترك والخروج من نفسية المواطن المهاجر الئ الموطن المتجذر ولكن هذا يحتاج الئ الوقت

  10. اعتقد مع الوقت سنشهد بلاد شام جديده تضم اليهود والعرب وتكون دوله حديثه ومتطوره وتختفي الحدود ونصبح مثل الاتحاد الأوروبي وهذا جيد اعتقد بأن اليهود في إسرائيل مع الوقت سيزيد ارتباطهم في المنطقه وتكون الحاجه ماسه للعيش المشترك والخروج من نفسية المواطن المهاجر الئ الموطن المتجذر ولكن هذا يحتاج الئ الوقت