40 שנה ממשבר בני הערובה, ההנהגה האיראנית לא למדה את הלקח

בדומה למצב כיום, גם ב-1979 תחרות אידיאולוגית ועיוורון פוליטי בקרב אנשי הדת הבכירים גברו על שיקולי נזק ותועלת ביחסים עם ארה"ב

סטודנטים פורצים לשגרירות האמריקנית בטהרן | shirazu.ac.ir

ב- 4 בנובמבר צוין באיראן יום השנה הארבעים להשתלטות על שגרירות ארה"ב בטהראן הפריצה לשגרירות נחרטה בזיכרון ההיסטורי באירוע משני למהפכה האסלאמית ב-1979, אולם במבט לאחור ניתן לומר כי משבר בני הערובה היה אירוע מכונן, אשר יצר כמה מדפוסי ההתנהגות של המשטר האיראני המתקיימים עד היום ושינה את מסלול המהפכה האסלאמית. יותר מכל, ההשתלטות על השגרירות ולקיחת עובדיה כבני ערובה יצרה איבה עמוקה בין איראן למערב בכלל ולארה"ב בפרט, ואילולא התרחשה ייתכן שיחסים אלו היו נראים אחרת.

סוף מעשה במחשבה תחילה

נזכיר את רצף האירועים. קבוצת סטודנטים מכמה אוניברסיטאות באיראן התארגנה למה שכונה אחר כך ״הדבקים בקו האימאם״, כלומר: הסטודנטים הנאמנים ביותר למשנתו של האייתוללה ח'ומייני, מנהיג המהפכה. מנהיג הקבוצה איבראהים אשגארזאדה תכנן להשתלט על השגרירות ולהחזיק בדיפלומטים אמריקנים לא יותר מכמה ימים, כדי להביע את התנגדות העם האיראני למדיניות של ארה"ב. חברי הקבוצה הסטודנטים בחרו שלא ליידע את ח'ומייני על תכניתם, והעמידו אותו בפני עובדה מוגמרת בתקווה שיתמוך בהם בדיעבד. התכנון עבד, וח'ומייני אכן תמך בפעולה אף על פי שלא היה בסוד העניינים.

האייתוללה ח'ומייני | Mohammad Sayyad

אז כיצד הצליחו כמה סטודנטים להשתלט על מתחם מבוצר ומוגן? פשוט מאוד, הם הסתייעו בהמונים המשולהבים שהצטרפו אליהם, וחיילי המארינס ששמרו על השגרירות הבינו שירי חי רק יחמיר את המצב. הצטרפות ההמון שינתה את ביצוע התכנית ועקב כך אולי שינתה גם את ההיסטוריה. התכנון המקורי היה כאמור להחזיק בשגרירות באופן זמני, בניסיון לאלץ את ארה"ב להסגיר לאיראן את השאה הנמלט מחמד רזא פ׳הלוי. מנגד, ח'ומייני והמקורבים אליו ניסו להראות שלאיראן האסלאמית אין שנאה עיוורת לארה"ב, אך היא תובעת לנקוט מספר צעדים על מנת להחזיר את אמון העם האיראני באמריקה. הצרה הייתה שליוזמה הזאת לא היה שום סיכוי. ח'ומייני ואחרים לא רק תבעו את הסגרת השאה אלא דרשו גם שהוא יישפט באיראן ויוצא להורג,. מחמד רזא פ׳הלוי היה כבר היה חולה בסרטן כאשר נמלט במטוסו הפרטי לארה"ב, ובכל מקרה ארה"ב לא הייתה מסכימה להסגיר אותו בשום תנאי.

כפי שקורה לעתים במצבים כאלה, לאספסוף יש דינמיקה משלו והוא למעשה הכתיב את קצב האירועים. התוקפים אמנם הדגישו שהם מכבדים את הדיפלומטים האמריקניים והבטיחו שלא יאונה להם כל רע, אך המציאות הייתה שונה. כמה מהחטופים הצליחו להימלט ולהסתתר בביתו של שגריר קנדה, וה-CIA חילץ אותם במבצע חשאי שהונצח בסרט 'ארגו'. הנשיא קרטר הורה על מבצע חילוץ שאר החטופים בשגרירות, שיצא לדרך ב-24 באפריל 1980. שמונה מסוקים המריאו מסיפונה של נושאת המטוסים 'נימיץ' במפרץ הפרסי, אך הדברים החלו להשתבש במהרה. אחד המסוקים התרסק במדבר האיראני ועוד שניים יצאו מכלל פעולה, והמבצע הכושל הגדיל את יוקרתו של ח'ומייני שייחס אותו להתערבות אלוהית לטובת איראן. 52 בני הערובה שוחררו לבסוף ב-20 בינואר 1981 בתום משא ומתן מתיש ובתיווכה של ממשלת אלג׳יריה.

העדר קו מנחה אחיד

הדינמיקה הפוליטית שהתפתחה באיראן בעקבות משבר בני הערובה מעניינת במיוחד, היות והיא מסבירה הרבה מההתנהגות של המשטר האיראני היום. האייתוללה ח'ומייני החליט שלא להתנגד לדרישת ההמונים להחזיק ב״מאורת המרגלים״ (לאנה-י ג׳אסוסי), כפי שכונתה שגרירות ארה"ב, ועד היום לא ברור מה גרם לו להכריע לטובת המשך המשבר. קרוב לוודאי שהוא לא רצה להעמיד את מנהיגותו במבחן, גם כאשר התחוור לו שההתנהלות הנבונה נמצאת בסתירה עם דרישות ההמונים. ויתכן שיש הסבר נוסף. ח'ומייני תמיד גילה אינטואיציה פוליטית חדה, והיה מודע היטב לכל התהפוכות באיראן במשך שנות גלותו. מ-1978 הוא שהה בצרפת שם הקים את 'מועצת מהפכה', שחבריה דיווחו לו בפרטי פרטים על הנעשה במולדת.

דפוס הפעולה של ההנהגה האיראנית בניהול משבר בני הערובה היה מלא סתירות, מאחר שההנהגה עצמה הייתה כזו. ח'ומייני היה מנהיג בפועל ונהג להכריע במחלוקות אך לא היה דיקטטור, בתוך המשטר שקם זה עתה על חורבות המונרכיה היו גישות שונות כלפי ארה"ב. מחמד מוסאווי ח׳אויניהא היה ״המנהיג הרוחני״ של חבורת הסטודנטים שהשתלטה על השגרירות, והמשבר שימש לו כסולם לקידום פוליטי. אישיות בכירה אחרת שזכתה לעלייה מהירה במסדרונות השלטון היה בהזאד נבוי, שגם הוא נחשב בזמן המהפכה לאחד המנהיגים הרדיקלים ולמעשה ניהל את המשא ומתן עם ארה"ב מטעם איראן. בהמשך היה למייסד מיניסטריון המודיעין, ובמרוצת הזמן שינה לחלוטין כיוון פוליטי והפך לאחד מהרפורמיסטיםה מובילים.

ברם בקרב ההנהגה האיראנית החדשה היו גם מתונים כגון הנשיא אבולחסן בני סאדר וראש הממשלה מהדי בזרגאן. שניהם היו אינטלקטואלים שלמדו בחו״ל, ובני סאדר אפילו ביקר בישראל בשנות השישים. אמנם הם היו מוסלמים מאמינים אך ראו באסלאם כמורשת תרבותית ואבן יסוד בזהות האיראנית, ולא כממלכת שריעה בהשראתו של ח'ומייני. שני האישים היו מתונים גם ביחס למערב. בזרגאן ניסה ככל יכולתו לתווך בין איראן לארה"ב, אבל כל מאמציו ירדו לטמיון ופגעו בו עצמו. במהרה הוא נאלץ להתפטר, ובהמשך גם בני צאדר נמלט מאיראן לצרפת. מתינותו הייתה לצנינים בעיני הרדיקלים תומכי ח'ומייני, בעוד מנהיג המהפכה הישיש סילק משורות ההנהגה כל מי שגילה נטיות דמוקרטיות וליברליות, ובעיקר נטיות אנטי-דתיות.

בין מתונים לליברלים

הפיכתה של איראן לשלטון של אנשי דת היא תוצאה נוספת של המהפכה, שהתעצמה בעקבות משבר בני הערובה. ערב המהפכה היו באיראן כמה זרמים שונים שדגלו באסלאם, ולכל זרם הייתה פרשנות משלו לדת. השתלטות אנשי הדת בהובלת ח'ומייני על המדינה לא הייתה מובנת מאליה, ובוודאי שלא הייתה התוצאה הפוליטית האפשרית היחידה של המהפכה. כיצד אפוא קרה שאיראן הפכה לא רק למשטר דתי אלא למשטר המונהג על ידי אנשי דת? דווקא בנקודה זו מתגלה דמיון מפתיע בין המהפכה האיראנית למהפכה הרוסית. שלא הייתה בולשביקית בתחילתה וניזונה על ידי כמה כוחות וגורמים רבים שהיו מאוחדים בהתנגדותם לשלטון הצארי. הבולשביקים לא היו הכוח החזק ביותר, אך בהחלט היו הכוח המאורגן והממושמע ביותר. תמונה דומה התקיימה גם באיראן כאשר מגוון זרמים פוליטיים משמאל וימין מאסו בשלטון השאה, אולם רק אנשי הדת ידעו בדיוק מה הם רוצים.

מחמד חוסייני בהשתי | ויקיפדיה

אבל גם קביעה זו אינה פשוטה כפי שזה נראה ממבט ראשון. האם לא טבעי שאנשי דת ירצו שלטון של אנשי דת? מסתבר שלא. ח'ומייני היה האייתוללה הגדול היחיד שתמך במהפכה והיה למנהיגה, אך שאר בכירי הדת לא היו חסידיו ובאופן מסורתי נמנעו מהתערבות ישירה בפוליטיקה. ח'ומייני היה הראשון שקבע שאין אסלאם בלי פוליטיקה ובלי מדינה, ואנשי דת שתפסו את השלטון באיראן לא היו אייתוללות זקנים ומפורסמים אלא רדיקלים צעירים שאמנם למדו בסמינרים דתיים אבל הכירו גם אידיאולוגיות ומדעים מודרניים.

הנציג המובהק של הקבוצה הזאת מחמד חוסייני בהשתי, שהיה יד ימינו של ח'ומייני. בניגוד לח'ומייני עצמו ובניגוד ליתר המנהיגים הדתיים, בהשתי שהה חמש שנים בגרמניה שם ניהל את המרכז האסלאמי בהמבורג, והיה איש משכיל, פתוח ופרגמטי, עוף מוזר ביותר על רקע אנשי הדת הצעירים שהקיפו את ח'ומייני. בהשתי היה ונשאר יד ימינו של ח'ומייני, עיצב את החוקה האסלאמית הראשונה של איראן ב-1979 והפתיחות והפרגמטיות לא הפריעו לו לנהל מאבק נגד מתונים וליברלים מטעם ח'ומייני. הוא גם השתתף בניהול המגעים לשחרור בני הערובה ונפגש יותר מפעם עם נציגים אמריקנים. בראיון לשבועון הגרמני 'Stern' הסביר בהשתי את עמדתה של איראן לגבי המשבר, והאשים את ארה"ב בהפרת החוק הבינלאומי. למעט נימוס מופגן כלפי המראיין הגרמני דבריו לא היו שונים כהוא זה מאלה של הרדיקלים הקיצונים ביותר, והוא הצדיק לחלוטין את חטיפת בני הערובה.

תוצאות הרות אסון

בעקבות המשבר, היחסים בין ארה"ב לאיראן נותקו באופן סופי ומוחלט, והסלידה מארה"ב בגלל מה שנתפס כאהדה לשאה השנוא התחלפה במשטמה קשה ובלתי-מתפשרת, וח'ומייני הפך ממנהיג מחושב ופרגמטי לאידיאולוג נוקשה ופנאטי. ב-22 בספטמבר 1980 פרצה מלחמת איראן-עיראק העקובה מדם, כאשר סדאם חוסיין סבר כי שכנתו חלשה בעקבות חילופי המשטר.

מסיבות מובנות, ארה"ב בחרה בתחילה לסייע לסדאם, ואיראן נקלעה למצב של בידוד בינלאומי. תוך כדי המלחמה התפתחה גם ״מלחמת מיכליות״ כאשר חיל הים האיראני ניסה לפגוע במיכליות נפט זרות, והעוינות בין ארה"ב לאיראן לא נותרה רק מילולית. ב-3 ביולי 1988 ספינת קרב אמריקנית שיגרה בטעות טיל לעבר מטוס הנוסעים האיראני. כל 290 הנוסעים נהרגו, כולל 66 ילדים. הנשיא ג'ורג' בוש סירב להתנצל, וכמובן שבאיראן איש לא האמין שלא מדובר בזדון.

ההנהגה האיראנית הבקיעה גול עצמי גם בגלל בורותה בהליכות העולם וגם בגלל העדר גמישות. איש בקרבה לא חשב שכאשר מפרים בריש גלי את הכללים הבינלאומיים האלמנטריים ביותר כמו חסינותם של דיפלומטים, אז מאבדים באופן מיידי את תמיכת העולם המתורבת. גם אנשים כמו בהשתי, שללא ספק הבינו את חומרת המצב, העדיפו שלא להתעמת עם ח'ומייני ולא לנסות לפתור את הבעיה. אפשר להניח שסטודנטים צעירים לא הביאו בחשבון שתכניתם להשתלט על השגריריות מהווה פגיעה חמורה בחוק הבינלאומי ועלולה להיות מאוד מסוכנת. שיקולים פנימיים ואחרים, כגון תחרות אידיאולוגית בתוך ההנהגה האיראנית, גברו על שיקול של נזק ותועלת ביחסים עם ארה"ב. גם כיום, לא נראה שדפוסי ההתנהגות של המשטר האיראני השתנו הרבה מאז, אם כי אין ספק שהמשטר עבר שינויים. בסופו של דבר, משבר בני הערובה מוכיח שבמקרים מסוימים איראן עלולה לקבל החלטות לא נכונות מתוך בורות וקוצר רואי, גם אם היא עצמה תיפגע מאותן החלטות.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

1 תגובות למאמר

  1. ועוד ענין חשוב שגרם לאירנים לא לותר: ג'ימי קרטר.
    קרטר היה מנהיג אמריקני חלש והססן, ואולי עוד יותר משהיה כזה באמת, הוא נתפס ככזה עקב נסיונותיו המגושמים לנהל משא ומתן עם האירנים במקום להפעיל לחץ מכאיב ולאיים.
    בשלב הראשון קרטר גרם לשה ליפול כשלא גיבה אותו. בשלב השני מנע מהצבא להשתלט על השלטון, ובשלב האחרון נכנע לאייתולות.
    את הפירות הבאושים אוכל כל העולם עד היום.