הכתובת על הקיר: אמן הגרפיטי שמרד בפידל קסטרו

לאומנים יינתן חופש יצירתי, כל עוד התוכן אינו מנוגד למהפכה"

הציטוט שלעיל לקוח מסעיף 39 של החוקה הקובנית, אך דנילו מלדונדו המכונה 'אל סקסטו' מסרב לציית. כך למשל, בשנת 2014 לקח האמן ופעיל זכויות האדם שני חזירים, וצייר עליהם שני שמות: "פידל" ו"ראול". ההשראה ליצירה שכוונה כמובן לצמד האחים הרודנים הגיעה מ'חוות החיות' של ג'ורג' אורוול, וזיכתה את היוצר בעונש מאסר. שנה לאחר מכן, מלדונדו הוכרז כחתן הפרס להתנגדות אומנותית על שם ואצלב האבל, אך לא הגיע לטקס הקבלה מכיוון שהיה עדיין בכלא. הפרס שנקרא על שם גיבור הדמוקרטיה הצ'כית המנוח ניתן מדי שנה בכנס אוסלו לחירות, שם נפגשתי עם מלדונדו בשנת 2016 כאשר הגיע להודות למארגנים על הזכייה.

כלפי חוץ, לדנילו מלדונדו יש את כל מאפייני המראה של אמן רחוב מורד: הוא גבוה ורזה מאוד, עונד תכשיטים, שיערו מסופר בפראות וגופו עטור קעקועים. הוא נולד ב-1 באפריל 1983, יום הולדת מתאים עבור בדחן כמוהו, והוא מקפיד לציין בחיוך הקבוע כי על פי לוח השנה הסיני הייתה זו שנת החזיר. הוא גדל במחוז קמגואיי, במשפחה שלא הייתה מעורבת במיוחד בפוליטיקה. כמו כל הקובנים, גם דנילו נחשף לשטיפת המוח החל מהרגע שנכנס כילד בשערי בית הספר. ביחד עם חבריו לכיתה הוא דקלם סיסמאות כמו "כולנו אוהבים את צ'ה (גווארה)", ובמחברות לימוד הספרדית המשפטים לא היו "דנה נמה" אלא "פידל שמח" או "פידל בכיכר". בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונים לא היית יכול למצוא מסרים שאינם תעמולה.

דנילו אהב לצייר, וכאשר היה בן תשע משהו מוזר התרחש. הוא צייר תמונה של פידל קסטרו לבוש במדי הצבא הקבועים שלו, אך הדביק לו ראש של חמור. כאשר אימו ראתה את היצירה, היא נאחזה אימה. הציור הושלך מיד לפח האשפה והיא נזפה בו שלא יצייר לעולם משהו דומה. דנילו הילד היה מבולבל: אימו תמיד אהבה את הציורים שלו, אז למה היא כל כך מפחדת משרבוט כזה פשוט? "כל זה התחיל מהפכה קטנה בתוכי", הוא מספר.

בגיל 18 גויס דנילו לצבא, כמו כל אזרח בקובה. בבסיס בו הוצב ראה לפתע דברים בהם לא חזה מעולם: מצרכים כמו בגדים איכותיים ומזון טרי. הוא גנב חלק מהם ונשפט לעונש מאסר בן שש שנים, מתוכן ריצה שלוש. כאשר יצא לחופשי, הוא חש בצורך עז לגחך על הכל: לגחך על כל קמפיין ממשלתי ולפוצץ את בלוני הפחד והתעמולה. באותה תקופה הממשלה היללה את "החמישייה מקובה" – חמישה יוצאי קובה שנתפסו בארה"ב והורשעו באשמת ריגול עבור הוואנה. במולדתם הם הוצגו כגיבורים לאומיים, ומלדונדו החליט להשתעשע ולכנות את עצמו "השישי" – 'אל סקסטו'.

הוא החל לצייר ציורי קיר בער הבירה וחתם עליהם בכינוי החדש. באחד הציורים כתב "שלום, אהבה, ללא פחד", מסר שעורר סערה גדולה. פחד הוא הרגש השולט בקובה, כמו בכל מדינת משטרה, ויום אחד שמע מלדונדו בנסיעה באוטובוס אנשים מדברים עליו ותוהים: "מי זה אל סקסטו?". במקרה אחר שמע שני שוטרים מזכירים את הכינוי שבחר. הם נשמעו נחושים לתפוס את החבורה שמאחורי ציורי הקיר, ובטוחים כי 'אל סקסטו' היה יותר מאדם אחד. עם השנים הוא זכה לתמיכה מן האדם ברחוב, תמיכה שנשמעה בדרך כלל בלחישה. גם כמה שוטרים סיפרו שהם תומכים בו, אך רוב סוכני המשטר עשו את עבודתם נאמנה, והיא כללה בעיקר הטרדות, איסור שהיה במקומות ציבוריים והחרמות רכוש.

מתנגד עקשן

פעם אחת לבש מלדונדו חולצה עם דיוקנה של לאורה פויין, מנהיגת תנועת 'נשים בלבן' שפעלה למען זכויות אדם ומתה בנסיבות מסתוריות ב-2011. השוטרים קרעו את החולצה מגופו והחרימו את חומרי היצירה שלו. הוא מסביר שלמעשה לא נותרה לו ברירה אלא להשתמש במדיום היחיד שנותר לו, ולכן קעקע על גופו את דמותה של פויין וכמו כו של אוסבלדו פאיה, פעיל נוסף למען הדמוקרטיה שנהרג על ידי המשטר ב-2012.

כמו האנשים שחרוטים על גופו, גם מלדונדו הוא מתנגד עקשן מאוד. בחודש דצמבר 2014, הנשיא אובמה הכריז על דף חדש ופתוח ביחסים עם קובה. התקשורת הבינלאומית החלה להפנות תשומת לב רבה יותר לאי, ומלדונדו חשב שזה הזמן המתאים להופעה מהממת באמת. ההשראה הייתה כאמור ספרו המבריק של אורוול, בו "כל החיות שוות, אבל יש חיות ששוות יותר". מאז שראה אור ב-1945, נתינים הלכודים בחברות טוטליטאריות נדהמו מ'חוות החיות', ובעיקר מן הדרך המדויקת בה תיאר את חייהם.

לפני כמה שנים ראיינתי באוסלו את ינומי פארק, עריקה מצפון-קוריאה. היא סיפרה אז כי גם לאחר שנמלטה לדרום מעולם לא הרגישה חופשיה לחלוטין, עד ששמה ידה על עותק של 'חוות החיות'. היא קראה אותו לאורך לילה שלם, ולא יכלה להפסיק לבכות. "זה הספר ששיחרר אותי באמת", אמרה לי.

בקובה, מלדונדו השיג שני חזירים, ונתן להם את השמות המפורסמים של פידל וראול. התוכנית הייתה לקחת אותם לפארק המרכזי בהוואנה ולהעלות מופע בשם "מרד החווה", כותרת ספרו של אורוול בספרדית. הוא ידע שייעצר וייכלא, והמטרה הייתה להראות לעולם כיצד מדכאים את חופש הביטוי בקובה. אך מלדונדו מעולם לא הגיע לפארק. הוא נעצר בדרכו לשם והואשם בהפרת הסדר הציבורי, אך מעולם לא עמד למשפט. הוא נשלח לשלוש שנים בכלא, "שלוש שנים עבור שני חזירים", כפי שזעקו תומכיו. בבית הסוהר הוא נכלא יחד עם עבריינים מן השורה, כפי שנהוג לכלוא מתנגדי משטר בקובה, וארגון 'אמנסטי אינטרנשיונל' הכריז עליו כאסיר מצפון.

במהלך תקופת המאסר סבל הכלא מהפסקות מים מרובות, מה שהוביל את מלדונדו לפתוח בשביתת רעב. "חשבתי שהאקטיביזם שלי הכניס אותי לפה, והוא גם יוציא אותי מפה", אמר. הוא התייחס לשביתת הרעב כסוג של הופעה, והתמיד בה במשך 24 ימים. האם היה מוכן למות? הוא אומר שכן, למרות שלא חשב שהמצב יגיע לכך. הוא תיאר לעצמו שהוא מפורסם מדי מכדי שהמשטר יניח לו למות ויאלץ להתמודד עם פרסום שלילי.

לשבור את הדפוס

שביתת הרעב של מלדונדו עשתה כותרות בעולם והובילה ללחץ בינלאומי על קסטרו ושות'. לבסוף הם נכנעו, ושחררו את אל סקסטו באוקטובר 2015. כאשר יצא משערי הכלא ייעץ לו אחד הסוהרים: "אל תסתבך בצרות". מאז הוא מסרב בתוקף להישמע לה. "אני רוצה למתוח את גבולות האפשרי", הוא אומר, אבל למה? מה מניע אותו להסתכן כך שוב? מלדונדו עונה את התשובה הכמעט קבועה שמתנגדי משטר עונים כאשר אני שואל אותם את השאלה הזו: "אני לא יודע". בעבר, מלדונדו ניסה לחיות חיים רגילים, אך גילה שהוא פשוט לא מסוגל. הדחף לנסות ולהתריס מול משטר הרודנות באמצעות האומנות שלו פשוט חזק מדי.

"המטרה שלי היא לשבור את הדפוס של שטיפת המוח באנשים, לסתור את התעמולה התמידית של הממשלה", הוא אומר. מלדונדו חושב כמעט כמו איש יחסי ציבור: מה אני יכול לעשות כדי לתפוס את תשומת הלב של העם ולעורר אותו קצת? הוא אומר שקומוניזם הוא כמו עבדות: "אומרים לאנשים שעליהם להיות אסירי תודה על המעט שניתן להם מידי השליט, ושחיים בכל מקום אחר יהיו גרועים הרבה יותר".

אני שואל מדוע המשטר מאפשר לו לנסוע בעולם. "אולי הם חושבים שמתישהו אברח ולא אחזור לעולם", הוא מחייך שוב. אך גדולה ככל שתהיה הסכנה בקובה, למלדונדו אין כל כוונה לצאת לגלות. "אני רוצה להיות חלק מהשינוי במדינה", הוא אומר ומוסיף: "אני רואה את אמריקה ואת החלום האמריקני, ואני רוצה ליישם את הרוח הזאת בקובה: שיהיה לנו חלום קובני, חלום של חירות".

אני שואל אותו מה לדעתו צריכים זרים לדעת על קובה, והוא משיב מיד: "צ'ה גווארה היה רוצח, הוא לא היה גיבור. גם ראול ופידל קסטרו הם רוצחים, ולא יכולים להיות ראשי מדינה לגיטימיים. הם שולטים רק בכוח הזרוע, ולא בשם מנדט שקיבלו מהעם". בדרך לאוסלו מלדונדו עצר להחליף מטוסים בפריז. בשדה התעופה ישב לידו צרפתי לבוש בחולצה של צ'ה. הוא רצה להסביר לאותו זר על ההיסטוריה המדממת של גווארה, אך לא הצליח לתקשר איתו בצרפתית. הוא אומר שלפחות לקובנים שלובשים חולצה כזאת יש תירוץ כי שטפו להם את המוח מגיל צעיר; לגברים ונשים שגדלו בחברה חופשית אין שום תירוץ.

לפני שאנחנו נפרדים, אני אומר לאל סקסטו שאני רואה בו סוג של נס. כאשר אני גדלתי בעיר קטנה במישיגן, האנשים המגניבים כמוהו, עם הקעקועים והשיער המוזר, היו כולם בשמאל. הם לבשו חולצות של צ'ה ותמכו בקסטרו. בקובה לעומת זאת, הילד הכי מגניב בשכונה הוא מתנגד מושבע לקסטרו וצ'ה ותומך נלהב בדמוקרטיה. "אני שמח שאתה קיים", אני אומר לו, והוא שוב מחייך.

המאמר התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.