עשור חדש, סדר עולמי חדש?

כאשר שנת 2019 מגיעה לסיומה, הביטוי שעולה לראשי הוא "איזו שנה מעניינת!", וכאשר אני אומר "מעניינת" אני מתכוון למילה במובנה הסיני המסורתי שפירושו: מלאה בסכנות וסיכונים.

השנה שהסתיימה זה עתה חיזקה מגמה שהחלה מוקדם יותר בעשור, וסימנה נסיגה איטית אך בלתי ניתנת להכחשה מהגלובליזציה, אותה תפיסה שבראשית המאה ה-21 נראתה כתרופה לכל תחלואינו. המגמה החדשה שתופסת תאוצה במדינות רבות היא של לאומיות, כזו המודגשת על ידי חזרה למדינת הלאום כמודל היעיל ביותר של התארגנות פוליטית. המגמה הזו מציבה את המערכת הבינלאומית (או "הסדר העולמי" כפי שחלק קוראים לה) תחת לחץ רב, וארגונים בינלאומיים כולל האו"ם עצמו נראים פחות רלוונטיים מאי-פעם.

מוסדות אחרים כמו הבנק העולמי וקרן המטבע, שעד לפני כמה שנים היו בשיאם ורכבו על גלי הגלובליזציה, כעת נדחקים לשוליים; איחוד נאט"ו החבול מחפש נואשות אחר חידוש ותשומת לב; האיחוד האירופי, מטולטל בידי העזיבה הבריטית הצפויה בשנה הקרובה, נאלץ לבחון היטב את המשך דרכו; קבוצות רב-לאומיות שונות – החל מארגון מדינות אמריקה (OAS) דרך האיחוד האפריקני ועד לארגונים של שיתוף פעולה מוסלמי כמו הליגה הערבית – מנסות כולן להסתגל מחדש לסיטואציה העולמית המשתנה. גופים אחרים כמו ארגון שנחאי לשיתוף פעולה (SCO) או 'השוק האירו-אסיאתי המשותף'  בהובלת רוסיה מזכירים כיום בעיקר דמויות רפאים המחפשות אחרי מישהו שיכתוב את סיפורן.

יחד עם זאת יש לשאול את השאלה האם מדינת הלאום, והלאומיות שהיא הדימוי האידאולוגי שלה, מסוגלת להגיב גם היא לשינוי הגלובלי הזה? התשובה היא שלא בטוח בכלל. מדינת הלאום עצמה נמצאת תחת לחץ של מגמות דמוגרפיות ובדלניות במספר מדינות, כולל כמה דמוקרטיות כמו ספרד, בריטניה, קנדה ואיטליה. גרוע מכך, אנו חוזים בצמיחה ניכרת במספר המדינות הכושלות כמו סוריה, ונצואלה, סומליה, קונגו, זימבבואה ולוב, בהן רעיון מדינת הלאום הוא פנטזיה בלבד. מדינות אחרות כמו אפגניסטן, סודאן ועיראק, ובמידה מסוימת גם לבנון, נמצאות בקיפאון ותחת איום מתמיד של קריסה באופק. באיראן ובצפון קוריאה, המדינה עצמה הפכה למכשיר של שליטה באוכלוסייה שמונע עלייה של מודל לאומי מסורתי יותר.

אתגרים מבחוץ ומבפנים

גם במקומות בהם מדינת הלאום מתפקדת בצורה נורמלית פחות או יותר, כוחה וסמכותה עומדים בפני אתגרים מצד שחקנים לא-מדינתיים ביניהם תאגידי ענק, קבוצות לחץ גלובליות כמו פעילי סביבה והתקשורת הבינלאומית. במקרים מסוימים ראינו שאפילו לידוענים יש כוח והשפעה רבים יותר מאשר מדינת הלאום הממוצעת.

היעלמותן של המפלגות הפוליטיות המסורתיות הובילה לעליית אינספור קבוצות נישתיות שבמקרים רבים הופכות את עצמן לתיבות תהודה אידיאולוגיות. גם התקשורת הקלאסית איבדה חלק ניכר מכוחה ומהרלוונטיות שלה, והיא מתחרה כיום בכלי תקשורת מגוונים שלעתים מפיצים "עובדות אלטרנטיביות". שינוי נוסף המשפיע על המודל המסורתי של מדינת הלאום הוא כניסה של נשים רבות למשחק הפוליטי ביותר ויותר מדינות כמו למשל בריטניה, שם  מרבית המפלגות מונהגות בידי נשים. גם בארה"ב, המרוץ למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות נשלט בידי רשימה ארוכה של נשים. תהליך זה הוא חלק מהעברת הדגש מן המטרות המסורתיות של מדינת הלאום כמו יוקרה, תהילה ועוצמה, לעבר מטרות חברתיות כמו רווחה, חינוך ובריאות.

חלקים שונים בעולם מתמודדים עם האתגרים האלה בדרכים שונות. דמוקרטיות מערביות פיתחו מנגנונים של רפורמה שמסייעים להן במעבר הזה עם כמה שפחות נזק למרקם הסוציו-אקונומי. משטרים אוטוריטריים כמו סין (ובמידה מסוימת גם רוסיה), מצליחים גם הם בינתיים להתמודד עם המהמורות שבדרך, לפחות כל עוד הצמיחה הכלכלית שלהם נמשכת ומציעה לאזרח הממוצע סיכוי עתידי כלשהוא לשפר את חייו. מספר מדינות אסיאתיות, במיוחד אינדונזיה, בנגלדש, וייטנאם ותאילנד, נמצאות במצב דומה אך ההבדל הוא שהביצועים הכלכליים שלהן בטוחים פחות מאלה של סין או רוסיה. להודו, מי שלעתים קרובות מכונה "הדמוקרטיה הגדולה בעולם", יש בעיה נוספת בהתמודדות עם פיצוץ של דתיות לאומנית שאינה קשורה בהכרח לשינוי העולמי.

בארה"ב יערך בשנה הקרובה הקרב האחרון במלחמת האזרחים התרבותית והפוליטית שהחלה עם בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות, כאשר שני הצדדים הורידו את הכפפות. מכיוון שאמריקה עדיין משמשת מודל חשוב עבור רבים ברחבי העולם, תוצאת הקרב הזה עשויה להשפיע גם על התפתחויות במדינות אחרות.

מזרח תיכון חדש?

באזור המזרח התיכון, יש לי תחושה שהמלחמה בתימן עשויה להסתיים סוף סוף בשנה הקרובה. החות'ים הממומנים בידי איראן יבינו בשלב מסוים כי נותני החסות שלהם בטהרן לא מסוגלים עוד לשמור על רמת התמיכה הנחוצה להמשך מלחמה בעצימות נמוכה. איראן עצמה תעבור תהליך של שינוי, כאשר המשטר המורכב ברובו מקשישים איבד את הלגיטימציה הציבורית ואינו מסוגל עוד לדכא את הנחישות של אומה צעירה ויצירתית.

בעיראק, אני עדיין מחזיק בתקווה שהמדינה תוכל להתגבר על המעבר הקשה מדור הפוליטיקאים הישן, ברובו גולים ששבו לארצם, ותקים דור חדש שצמח במידנה עצמה מאז שחרורה ב-2003. בסוריה, סימן שאלה גדול עדיין מרחף מעל עתיד המדינה. בשל המעורבות הרוסית, האיראנית והטורקית העמוקה בנעשה בה, תהליך המעבר שהיה יכול להתרחש ממשטר אסד לעבר קונצנזוס לאומי נראה כרגע רחוק מאוד. קשה לראות מתי וכיצד סוריה תהיה יכולה לקום מחדש כמדינה מאוחדת במובן המקובל של המושג.

החדשות הטובות הן ששנה "מעניינת" מאוד הסתיימה לה זה עתה. החדשות הרעות הן שהשנה הבאה עלולה להיות עוד יותר "מעניינת", שוב, במובן הסיני של המילה.

אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. הטור התפרסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.