המשולש האסטרטגי של ישראל-יוון-קפריסין מעצב מחדש את המזה"ת

התבנית של מפגשים משולשים בין מדינות מזרח הים התיכון, כפי שהתבססה בשנתיים האחרונות, היא פרי יוזמתם המשותפת של שני המנהיגים ההלניים: ראש ממשלת יוון לשעבר אלכסיס ציפראס ונשיא קפריסין ניקוס אנאסטסיאדיס. ראוי לציין כי הם פעלו יחד למרות ההבדלים בזהותם האידאולוגית: אנאסטסיאדיס הוא איש ימין-מרכז, ואילו ציפראס שייך במובהק לשמאל הרדיקלי. דפוס המפגשים כלל קשר הדוק בינם לבין נשיא מצרים, עבד אל-פתאח אל-סיסי, שעימו התקיימו חמישה מפגשים משולשים עד כה. האחרון ביניהם התקיים בניקוסיה, בנובמבר 2017. מפגשי פסגה באותה מתכונת, שלוש פעמים עד כה (בניקוסיה, ירושלים וסלוניקי) מתקיימים באופן סדיר גם עם ראש ממשלת ישראל; המפגש הרביעי במניין, שהיה אמור להתקיים בראשית ינואר 2018, נדחה עקב אילוצים פוליטיים פנימיים שמנעו מנתניהו לעזוב את הארץ באותה עת. דפוס דומה החל להתממש גם עם עבדאללה מלך ירדן, שמפגש פסגה משולש איתו התקיים בניקוסיה (16 בינואר 2018). להלכה, אך ללא יישום עד כה, יוון וקפריסין מחויבות להידברות במתכונת דומה גם עם לבנון ועם הפלסטינים.

https://www.facebook.com/Netanyahu/videos/847141072408790/

מפגשי פסגה משולשים אלה מסתיימים, על פי הדפוס שהתקבע עד כה, בהודעות משותפות ארוכות ומפורטות, המעלות על נס את פוטנציאל שיתוף הפעולה במזרח הים התיכון. הן מתייחסות גם למורשת ההיסטורית המשותפת ופורסות מגוון תחומים של עשייה המתבצעת בפועל, בדגש על התחום הכלכלי וניצול משאבי האנרגיה. מוזכרים במפורש האיומים והאתגרים ליציבות האזורית, כמו הטרור וההגירה, שהחמירו עקב ההתפתחויות בעולם הערבי ובייחוד בסוריה; אך הממד הביטחוני של שיתוף הפעולה מוזכר רק במרומז, אם בכלל. בפועל, דווקא בתחום זה נוצרו בשנים האחרונות דפוסי פעולה חדשים ומרשימים, ובכללם מגוון של אימונים צבאיים משותפים של ישראל עם יוון וקפריסין. ראויה לציון הודעתו של שר ההגנה היווני על כוונתו ליזום אימון אווירי משותף שיכלול בין היתר עמיתים מישראל וממצרים.

מעבר לפסגות עצמן – לפחות במשולש היווני-קפריסאי-ישראלי – מתורגמת התבנית המתגבשת ברמת ההנהגה לפעילות אינטנסיבית בשורה של סוגיות ספציפיות שהועלו בהודעות המשותפות. מתקיימים דיונים ברמה המיניסטריאלית בנושאים מספר במקביל, מפגשים תכופים של קבוצות עבודה בדרג המקצועי הבכיר, וכן מפגשים פרלמנטריים משולשים. היקפן הנרחב של הפעילויות הרב-צדדיות, לעיתים כמה מהן בחודש, הולך ומבסס את השותפות בין השלוש ומקנה לה משמעות אסטרטגית בראייה ארוכת הטווח.

מניעים ומשמעויות

הנסיבות שבהן נוצר דפוס זה של שיתוף פעולה אסטרטגי במזרח הים התיכון קשורות במישרין (גם אם הדברים בדרך כלל אינם נאמרים במפורש) לשילוב שבין שלושה גורמים מעצבים במערכת האזורית.

חשיבות מכרעת נודעת לעלייתו לשלטון ב-2002 של טאיפ רג'פ ארדואן, והשינוי ההדרגתי אך משמעותי שחל באוריינטציה הרעיונית והאסטרטגית של טורקיה. זו אומנם נתפסה באתונה ובניקוסיה מאז ומתמיד כאויב; אך עתה התחדדה תחושת האיום, לנוכח החשש (המבוסס) כי טורקיה חותרת למעמד של מנהיגות אזורית בגוון אסלאמיסטי מובהק. הקו שמוביל ארדואן, שיש המגדירים אותו גם כנאו-עותומאני, מסתמן כאתגר ראשון במעלה ליציבות המשטרים במצרים וירדן כמו גם לאינטרסים חיוניים של ישראל, בין אם מול עזה ובין אם בירושלים. הוא משתקף גם במהלכי הכוח בשטח סוריה.

נוספו לכך המצוקות הכלכליות שאליהן נקלעה יוון – ובעקבותיה גם קפריסין, שנגררה שלא באשמתה למשבר פיננסי. מציאות חדשה וקשה זו המחישה את תלותן בסדר המדיני-כלכלי האירופי (ובייחוד בגרמנים). מכאן החשיבות הגוברת – בראייתן של שתי המדינות – של החתירה לביסוס מעמד אסטרטגי עצמאי, הנשען בין היתר על השותפות המדינית, הביטחונית והכלכלית במזרח הים התיכון בנפרד מן המסגרת של האיחוד האירופי.

השפעה חשובה – אם גם עקיפה – נודעת למאפייני הטלטלה העוברת על העולם הערבי, שכבר קשה להמשיך ולכנותה, לאור הזוועות בסוריה ובזירות מערכה נוספות, בשם "האביב הערבי". בין השלכותיה הישירות על מאזן הכוחות במזרח הים התיכון ניצבת, בראש ובראשונה, בעיית גלי ההגירה (מסוריה ומלוב). לצידה בולטת פחות, אך חשובה יותר, מסתמנת שאלת המאבק על השלטון במצרים, הגדולה והחשובה מבין מדינות ערב; וכעת יש להוסיף לכך את השלכות ההתבססות האיראנית והרוסית בסוריה, לחופי הים התיכון.

כל זאת, במציאות אסטרטגית שבה חל פיחות בנוכחות האסטרטגית של ארה"ב במרחב; סין, רוסיה, ולא פחות מכך איראן, שואפות כל אחת בדרכה להפיק מכך תועלת ולבסס את מעמדן. ישראל, מסיבותיה שלה, מרחיבה את מעגלי העשייה הדיפלומטית בדרג המדיני העליון. היא מזהה הזדמנות היסטורית לפריצות דרך ביחסיה עם גורמי מפתח במערכת הבינלאומית ובזירה האזורית – ובכללן גם יוון וקפריסין – כמו גם עם מדינות בעולם הערבי השותפות לראייתה את מרכיבי האיום ("מחנה היציבות").

ספציפית, נקודת המפנה שהובילה לגיבוש המהלך הרב-צדדי של יוון וקפריסין – ולשותפות איתנה בנקודת המבט האסטרטגית בין אתונה, ניקוסיה וירושלים – הייתה שרשרת האירועים בקיץ 2013 שהביאה להדחתו של נשיא מצרים דאז, מוחמד מורסי, איש תנועת האחים המוסלמים (האח'ואן), ולעלייתו לשלטון של עבד אל-פתאח אל-סיסי. התערבותו של הצבא כנגד מורסי באה על רקע תנועה עממית רחבה – "תמרוד" (מרד) – שהוציאה מיליונים לרחובות כנגד התבססות האחים המוסלמים בשלטון. אף על פי כן, התערבותו של הצבא התקבלה בעין רעה במוסדות האיחוד האירופי בבריסל, ואף בראייתו של ממשל אובמה בוושינגטון. האחרון אף גילה מידה של אהדה לרעיון של עליית האח'ואן (ולמעמדו המדיני של ארדואן) כ"דמוקרטים אסלאמיים", שיציבו, לכאורה, מענה לאל-קאעידה ודומותיה מקרב התנועות האסלאמיסטיות האלימות.

ביוון – אפילו בקרב אנשי שמאל שהיו קורבנות הדיכוי של כת הקצינים בשעתם – וביתר שאת בקפריסין, קל וחומר בישראל, הצטיירו גישות אלה בארה"ב ובבריסל כתמיכה מסוכנת וחסרת אחריות בכוחות פוליטיים המקורבים לדרכו של ארדואן. בניקוסיה ובאתונה התחדד החשש כי כוחות אלה חותרים לקעקע את מה שנותר מן הסדר המדיני הקיים במזרח הים התיכון. רתיעה משותפת זו מדרכם של האיחוד האירופי ושל ממשל אובמה תרמה גם היא לקרבה בין השלוש.

היבט נוסף שתרם להידוק הקשר בשנים האחרונות – מטבע הדברים – הוא הפוטנציאל לניצול משותף של משאבי הגז במזרח הים התיכון. נבדקת ההיתכנות של צינור גז שיחבר את השדות של ישראל וקפריסין ליוון, ומשם גם לאיטליה, או לחילופין הפקת חשמל בקפריסין והעברתו בכבל תת ימי ליעדים באירופה. עסקת הגז בין ישראל למצרים עדיין מצריכה פתרון לשאלת ההולכה – אולי, פרדוקסלית, דרך ירדן. מימושה, בכל מקרה, אינו בהכרח סותר, ואולי אף משלים, את החזון של אינטגרציה אנרגטית. זו יכולה לכלול את ה"שלוש ועוד ושלוש" (ישראל, יוון, קפריסין, מצרים, ירדן, איטליה) ואולי אף מעבר לכך: מדינות באגן האדריאטי (אלבניה, מונטנגרו, קרואטיה), ואולי בבוא העת גם טורקיה.

משמעותה האסטרטגית המיידית של ההתקרבות בין שש המדינות, בדגש על מצרים וירדן, היא שישראל מעגנת ומבצרת את הסכמי השלום שלה עם שכנותיה החשובות ביותר. היא מרחיבה את "ארגז הכלים" שבאמצעותו היא יכולה לסייע לשימור היציבות הן בירדן והן במצרים – שיש לה משמעות אסטרטגית עליונה עבור ישראל. יש ביכולתה גם לסייע לשיקום הכלכלי ביוון וקפריסין, ולחיזוק המחנה האזורי השותף לדאגותיה נוכח המדיניות הטורקית והאיראנית. כמו כן, ברמת אסטרטגיית-העל מול הפלסטינים, היא הודפת בהצלחה, בגזרה זו ובכמה אחרות, את המאמץ לבודד אותה ולטעת בציבוריות הישראלית חשש מפני מצור מדיני – חשש העלול להביא להחלטות יסוד שגויות. ישראל משדרת אפוא סימנים של חוסן ושל יכולת לתרום ולסייע.

בתוך כך, היא גם רוכשת לעצמה בעלות ברית (אומנם בלתי פורמליות) מקרב חברות האיחוד האירופי. ראוי לזכור כי נוהלי האיחוד קובעים שהחלטותיו מתקבלות פה אחד, ולכל חברה בו יש למעשה זכות וטו בסוגיות מדיניות החוץ. באמצעות הזיקה למדינות חברות ניתן אפוא לנטרל מראש הצהרות וצעדים אנטי-ישראליים, שחלק ממדינות האיחוד האירופי מקדמות שוב ושוב בדיונים פנימיים.

מישור אחר, "מעשי" פחות אך משמעותי מאוד, נוגע להעמקת ההשתייכות הים-תיכונית. זאת במסגרת השיח הנוגע להגדרה ההיסטורית של האזור, ולזהותה של ישראל כישות לאומית מתחדשת במולדתו של העם היהודי, 70 שנה לאחר הקמת המדינה. כפי שכבר נאמר במקומות אחרים, ישראל אכן שייכת, בתרבותה ובאורחות חייה, לאגן הים התיכון, ולנופים שטופי השמש שתיארו קאמי בספריו וכמה מטובי המשוררים שלנו ביצירותיהם. תרגומה של זיקה זו ללשון מדינית-אסטרטגית הוא לפיכך אינטרס לאומי במובן העמוק של המילה: אינטרס בכינון זהותה הלאומית הלגיטימית של ישראל כ"חלק מן הנוף" ולא כנטע זר. תרגום זה יכול להינתן הן במסגרת הרחבה, הקיימת זה עשור, של "האיחוד למען הים התיכון" (UfM) – המשכו של "תהליך ברצלונה" מ-1995 – והן במסגרות של "גאומטריה משתנה" במזרח הים התיכון, כמו המשולש הישראלי-הלני והרחבתו האפשרית.

צלע נוספת במשולש הכפול?

העיסוק באפשרויות לייצוא הגז הוביל הן את ישראל והן את שותפותיה, בשנים האחרונות, להידברות אינטנסיבית עם ממשלת איטליה. חברת האנרגיה האיטלקית, ENI, היא המפתחת במקביל את שדה "זוהר"(Zohr)  שמול חופי מצרים. כאמור, ממשלת איטליה היא שותפה גם בבדיקת ההיתכנות של אפיקי הובלת אנרגיה ממזרח הים התיכון לשוק האירופי (המנסה להשתחרר, ולו חלקית, מן התלות באספקה מרוסיה). מעורבותה הגוברת של איטליה, אחת המדינות המובילות באירופה, שממנה באה גם שרת החוץ לשעבר של האיחוד, יכולה להקל על יוון וקפריסין ולתרום ללגיטימציה של מהלכיהן (אם כי הן מצפות ממנה לעמדה תקיפה עוד יותר כלפי טורקיה). העמקתה של זיקה זו ועיגונה כמסגרת התייעצות קבועה ורב-ממדית היא גם אינטרס ישראלי מובהק.

הקשר הישיר בין ישראל לאיטליה, בדרג המדיני העליון, היה הדוק וחם, הן בתקופת סילביו ברלוסקוני והן בממשלת המרכז-שמאל של מתאו רנצי. יורשו של רנצי בתפקיד, פאולו ג'נטילוני, שמר על דפוס היחסים, אם כי באינטנסיביות פחותה וללא גוון אישי. היחסים בין שתי המדינות אומנם אינם חסינים מפגיעה, אם עקב תוצאות הבחירות ישתתף בשלטון גורם אנטי-ישראלי מובהק כמו בפה גרילו, הליצן לשעבר ומנהיג מפלגת "חמשת הכוכבים", אך הניסיון היווני יש בו כדי ללמד שגם במצבים כאלה (כבמקרה של "סיריזה", מפלגת שמאל רדיקלי מן הקיצוניות באירופה) הראייה הלאומית הרחבה יותר עשויה למנוע הידרדרות.

ראייה אסטרטגית מסוג זה, גם במקרה האיטלקי, יכולה לנבוע מזיהוי משותף של איומים, הגובר על הפערים הפוליטיים. עבור הממשלות ברומא, האיום המסוכן ביותר בשלב זה נובע מפוטנציאל ההגירה ההמונית מאזורי מצוקה בצפון אפריקה. במיוחד מדאיג את ממשלות איטליה המצב בלוב, שהייתה מושבה איטלקית מ-1911 ועד מלחמת העולם השנייה. משך שנים הייתה איטליה בין הטובות בידידותיה של טורקיה באירופה והמובילה מבין התומכות בצירופה לאיחוד, אולם תמיכתה של טורקיה בגורמי האחים המוסלמים במאבק האלים על השליטה הפוליטית בלוב הוליכה לקרע ולקו איטלקי תקיף התומך ב"מחנה היציבות" באזור.

בדומה ליוון ולקפריסין, גם איטליה נמנתה לפיכך בין אלה שהיו מוכנות לקדם בברכה את חילופי המשטר במצרים, ורומא הייתה הבירה המערבית הראשונה שבה ביקר סיסי כנשיא ב-2014. מציאת שדה "זוהר" בראשית 2016 תרמה גם היא להידוק קשרי איטליה-מצרים, שגם לישראל יש עניין בהם. עם זאת, היחסים בין רומא וקהיר נקלעו בה בעת למתיחות עקב נסיבות מותו של סטודנט איטלקי, ג'וליו רגני (Regeni), שחקר את התארגנות רוכלי הרחוב בקהיר. גופתו נמצאה בראשית פברואר 2016 מושלכת במדבר, לאחר שנחטף ועבר התעללות קשה, כנראה מידי המשטרה או שירותי הביטחון. ניסיונות חוזרים ונשנים לחלץ מן המשטר המצרי הסבר מהימן לפרשה לא הועילו, והאירוע ממשיך להטיל את צילו על הקשרים בין שתי המדינות, נוכח הזעם שעורר בציבור האיטלקי ובדרג הפוליטי הבכיר.

מנגד, שיקולים אסטרטגיים, בדגש על שיתוף הפעולה במלחמה בטרור, ובייצוב הכוחות המתנגדים לאחים המוסלמים בלוב, כמו גם האינטרסים של חברת ENI רבת העוצמה, הובילו למיתון הלחץ (והחלפת השגריר האיטלקי בקהיר). המשטר המצרי, מצידו, לאחר הכחשה ממושכת, הודה שרגני היה נתון למעקב של "סוכנות הביטחון הלאומי" (לשעבר ה"מבאחת'" – המקבילה לשירות הביטחון הכללי), בין היתר בחשד המופרך שריגל למען ישראל. לכל הנוגעים בדבר, ברמה האסטרטגית, יש אינטרס להביא את הפרשה הקשה לסיומה; אך בנסיבות שנוצרו הדבר ייתכן רק אם יחול שינוי בתרבות הפראנויה וההסתרה, ובדינמיקה של מאבקי הכוח בין גורמי הביטחון במצרים.

יתרונותיה של מסגרת רב-צדדית

נדרשים, אפוא, שינויים יסודיים בתרבות הפוליטית המצרית, כמו גם תמורה עמוקה באקלים הציבורי כלפי ישראל, שנותר עוין גם 40 שנה לאחר הסכמי קמפ דייוויד. ייתכן כי אלו יכולים להתממש רק במסגרת רחבה יותר ש"תעטוף" את היחסים הבילטרליים – המתוחים, לעיתים – בין ישראל למצרים. שייכות משותפת למסגרת המקדמת יעדים משותפים אולי גם תפיג במידת מה את הפראנויה בקהיר. רק מתוך עמדה בסיסית של מחויבות הדדית בין שותפים שווים (לא "תכתיב מלמעלה", כבמקרה האמריקני) יתאפשר גם שיח אפקטיבי על הצורך בתיקון ליקויי יסוד במערכת המצרית, החל במנגנוני הדיכוי מבית וכלה בניהול הבעייתי של הלחימה בסיני. הידברות כזו יכולה להתנהל במסגרת תיאום רב-צדדית, גמישה ופורמלית למחצה. לצד מגוון שיקולים נוספים, מדיניים, ביטחוניים וכלכליים, ההתמודדות עם האתגר המצרי – שיש לו חשיבות עליונה לביטחונה ועתידה של ישראל, גם אם הוא נדחק כיום לשולי התודעה הציבורית – היא לבדה סיבה בפני עצמה לנסות ולכונן מסגרת מעין זו.

במקביל, תסייע התגבשות הפורום לעיגון הקשר עם ירדן – במסגרת המכירה במעמדה הייחודי כ"ים תיכונית של כבוד", עם נמל סחר (בריבונות ישראל) בחיפה. ירדן אכן נוטלת חלק בכל מסגרת ים-תיכונית רב צדדית – דיאלוג הים התיכון של נאט"ו, תהליך ברצלונה והאיחוד למען הים התיכון, וההידברות הים תיכונית של הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה אבש"א, .(OSCE)  מול מגוון איומים, כולל התבססות איראן בסוריה, חשיבותה האסטרטגית של ירדן רק תלך ותגבר, ולא רק עבור ישראל.

מערכת מגעים חצי-רשמית כזו כבר קיימת במערב הים התיכון – ויש לזכור כי היא "עוטפת" סכסוכים חריפים ומתמשכים כמו המאבק המרוקני-אלג'יראי בסוגיית סהרה, ואף מלחמת האזרחים המתמשכת בלוב; היא אינה בהכרח מועדון ל-like minded בלבד. שמה הרשמי הוא פורום מערב הים התיכון, אך היא ידועה יותר, גם בהודעות ופרסומים מטעם הפורום, כ"דיאלוג החמש ועוד חמש". המסגרת שהוקמה במפגש ברומא בשנת 1990 הוגדרה כתגובה וכהיענות של חמש האירופיות – על פי הסדר הגאוגרפי, פורטוגל (הגם שאינה, למעשה, מדינה ים-תיכונית אלא אטלנטית), ספרד, צרפת, איטליה ומלטה – להקמתו בשנת 1989 של "איחוד המע'רב הערבי" (AMU) הכולל (באותו סדר) את מאוריטניה, מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב. בניסוח המופיע באתר הפורום, "ה-5+5 התגבש כנקודת מפגש שבה מדינות חברות יכולות למצוא פתרונות משותפים לבעיות שהן מתמודדות איתן יחדיו, והתורמת לאינטגרציה טובה יותר באגן הים התיכון בכללותו".

בדצמבר 2003 (בתוניס) ובאוקטובר 2012 (בוואלטה, בירת מלטה) התקיימו מפגשי פסגה של מנהיגי ה-5+5, אך הקשר השוטף מתנהל בדיונים ברמת שרי החוץ ובעיקר בדרגי עבודה. בין הסוגיות שעל הפרק מוזכרות ההגירה, הביטחון, התחבורה, התיירות, החינוך, איכות הסביבה ואנרגיות מתחדשות. כפי שמציין אתר הפורום, היעד הוא לאתר מהלכים המניבים תוצאות קונקרטיות (result-based) – ובהמשך לכך, "פרויקטים של שיתוף פעולה אזורי המזוהים על ידי הפורום מיושמים באמצעות היכולות האופרטיביות של מזכירות האיחוד למען הים התיכון, שמושבה בברצלונה".

מעבר לסוגיה המצרית, עשויה לצמוח תועלת ביטחונית וכלכלית משמעותית מבנייתה של מסגרת מקבילה במזרח הים התיכון – שתתחיל את דרכה, לפחות, כ-"שלוש ועוד שלוש". למעשה, מדובר ביצירת קשר – מתבקש וטבעי – בין כל "המהלכים המשולשים" המתבצעים כבר, בהובלת קפריסין ויוון; מה גם שבמקביל מתבצעים (גם במישור הפומבי, כמו עסקות הגז, אספקת המים, והשימוש בנמל חיפה כנתיב סחר) מהלכים בילטרליים בין ישראל לבין מצרים וירדן. בחלק ניכר מן המקרים, שילוב רב צדדי עשוי ליצור אפקט סינרגטי שרק יעצים את התועלת לכל הצדדים. יש ערך מעשי, בהקשר זה, ליכולת להגיש פרויקטים רב צדדיים, בייחוד בתחומי התשתית הכלכלית והאנרגטית, למסגרות "איחוד הימה"ת", שמדיניותו מחייבת שתמיכה כספית תינתן רק בנושאים המשלבים בין מדינות משני עברי הים.

מטרת כינונה של מסגרת התייעצות במזרח הים התיכון לא תהיה אפוא לגרוע מחשיבותו של ה- UfMאלא להפך: להניח יסודות להצגת דרישה תקיפה בפני מוסדות האיחוד האירופי בבריסל להגדלה משמעותית, פי כמה וכמה, של משק המשאבים המוגבל מאוד (מיליארדים בודדים, בהשוואה למשל לסכומים שהושקעו בחבילת החילוץ ליוון) המוקצה כיום באמצעות מוסדות ה-UfM בברצלונה לפרויקטים על-לאומיים באגן הים התיכון. בתקופת כהונתה של מוגריני (האיטלקית) בבריסל, היה סיכוי למצוא לכך אוזן קשבת – בשלב שבו תלותה של יוון בסכומי סיוע עצומים מתחילה לרדת, ואפשר להקצות כספים לפרויקטים ים תיכוניים גם שלא על חשבון הסיוע ליוון.

סיכוי זה ישתפר ביתר שאת אם תימצא דרך לשלב במסגרת זו גם את איטליה – ובהמשך, גם את מדינות החוף האדריאטי, שחלקן (אלבניה, מונטנגרו) מחכות לדעתן כבר זמן רב מדי ב"חדר ההמתנה" של המוסדות בבריסל. מדובר במהלך מדיני סבלני וממושך, שניתן יהיה אומנם לזרזו אם תחול "תזוזה" מדינית עם הפלסטינים, אך חשוב שלא יהיה זה תנאי להתקדמות ("קודם שלום", ככותרת ספרו של אורי סביר מלפני עשור, העוסק גם בחזון הים תיכוני). ההיגיון המדיני צריך להיות הפוך: היינו, שהנחת יסודות איתנים וארוכי טווח לשיתוף פעולה אזורי במזרח הים התיכון היא שתיצור, גם אם בטווח הארוך, סיכוי טוב יותר לפתרון פשרה שיהיה בו, לצד המחיר, משום רווח לכל הצדדים, ויאפשר גם לפלסטינים למצוא את מקומם.

כפי שכבר צוין, תכליתו של פורום ה-3+3 (והרחבתו בהמשך) לא תהיה להטיל מצור מדיני או כלכלי על טורקיה – אלא אם מגמת ההקצנה במדיניותה תימשך ותציב איום גובר על יציבות האזור. לפורום המוצע (בשונה מן ה-5+5, שכאמור כללו גם את לוב בעידן קדאפי) יהיה אומנם גוון מובהק יותר של שותפות דרך, אך אין זה צריך לפסול את האפשרות של "הזמנה פתוחה". בעידן שבו התנהלותה מעוררת מורת רוח גוברת גם בוושינגטון, מדיניותה הנוכחית של אנקרה אומנם אינה מאפשרת לה למצוא את מקומה במסגרת זו – ויש יסוד להניח שזו תהיה גם עמדתה של טורקיה עצמה. יחד עם זאת, האפשרות לשילובה – כולל בתחום האנרגטי – צריכה להישאר פתוחה, כל עוד יש תקווה לשינוי פוליטי שיביא לתיקון המגמה הנוכחית. נדרשת הסתלקות שיטתית של טורקיה מן התמיכה הפעילה בגורמים אסלאמיסטיים, לצד נכונות להעדיף מהלכי אינטגרציה על פני לשון האיומים והפעילות החתרנית המופנית כיום כלפי יוון, קפריסין, ישראל, המשטר המצרי ואף ירדן (בהקשר הירושלמי). אם כך יקרה, ייפתח פרק היסטורי חדש בתולדות הים התיכון.

המלצות

על ישראל להמשיך לפתח בתנופה את כלל מרכיביו של המשולש הישראלי-יווני-קפריסאי, כולל הממד הביטחוני. במקביל יש להעמיק, במישור הכלכלי והביטחוני כאחד, את מרכיבי השותפות בין מצרים, ירדן וישראל. גורמי התכנון המדיני של ישראל, בתיאום עם יוון וקפריסין, צריכים ליזום את המהלך הבא – בכפוף למצב הפוליטי באיטליה. זאת על בסיס מיפוי האינטרסים המשותפים והמשלימים זה את זה שבין השלוש לבין מצרים וירדן, מחד גיסא, והצלע האירופית של המסגרת המדינית המוצעת – איטליה והמצטרפות הנוספות האפשריות.

רשימת אינטרסים זו, שיש לתת לה ביטוי מוצהר, היא רחבה ומגוונת: החל בהתמודדות האסטרטגית עם האיום הגלום במדיניותו של ארדואן, וכלה בניצול נבון של מאגרי הגז במזרח הים התיכון. כל אלה מקנים משמעות ארוכת טווח לביסוס הזיקה האסטרטגית ביניהן, ובמידת האפשר, עיגונה במסגרת סדורה, אם כי בלתי פורמלית, של התייעצויות רב-צדדיות. את המטרה אין להגדיר במושגים של "הכלה" (מול השלטון באנקרה) אלא של פתיחת אפשרויות: למעגל זה תוזמן להצטרף גם טורקיה, אם כי סביר שהצטרפותה בפועל תתממש רק אם תפנה לנתיב מדיני ורעיוני שונה במהותו מזה שבו מוביל אותה ארדואן כיום.

לישראל, הן מסיבות מדיניות-אסטרטגיות והן לנוכח שאלות רעיוניות ותרבותיות לגבי זהותה ומקומה באזור, יש עניין רב (וגובר) להבליט את שייכותה הים-תיכונית, לטפח קשרי גומלין בין העמים ולעודד זהות ים-תיכונית משותפת אל מול הערביות והאסלאמיזם הרדיקלי. יש לעודד את הממשל והקונגרס בארה"ב להגיב בחיוב ולדרבן הקמת מסגרות שת"פ בים התיכון. הארכיטקטורה הנבנית והולכת צריכה לסמן לדרג הפוליטי והמקצועי בוושינגטון שהים התיכון איננו רק נתיב תקשורת ימי (SLOC) כלשון הצי.

המבנה החדש יוכל במידה מסוימת גם לסייע בהכלת ההשפעה הרוסית המתעצמת, אם כי יש יסוד להניח שבמוסקבה יראו באהדה את כינונה של מסגרת המחזקת את ידידיה המסורתיים – "העולם ההלני", ומסייעת למצרים בעמידה נגד האחים המוסלמים (המוגדרים ברוסיה כארגון טרור). חשוב לקיים קשר רצוף עם מוסקבה כליווי למהלך.

אל”מ (במיל’) ד”ר ערן לרמן הוא סגן נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון (JISS). המחקר התפרסם לראשונה באתר מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון.