מלכוד במזה"ת: הטעות של איראן והצעד הבא של טראמפ

בכל המהומה סביב חיסולו של קאסם סולימאני, חשוב לזכור שזו איראן, ולא ארה"ב, שנמצאת כעת בדילמה. עוד חשוב לזכור כי בהתחשב בכל המוות וההרס שהביא סולימאני לעולם, ותוכניותיו העתידיות להביא עוד מאלה, הוא בוודאי לא יחסר.

טהרן היא זו שלא שפטה נכון את המדיניות האמריקנית של ריאליזם אסטרטגי, ולא להפך. נראה כי האייתוללות סברו כי הסבלנות שהפגינו בוושינגטון עד כה מול תוקפנות הייתה הוכחה לחוסר רצון או חוסר יכולת להגיב. במקום זאת, האפשרות הסבירה יותר היא שממשל טראמפ פשוט התכונן לתגובה דרמטית וקטלנית יותר, כזו שגם מוצדקת מבחינה פוליטית, אם וכאשר איראן תחצה שוב את הגבול.

כדי לשמור על אמינותה מבית ומחוץ, איראן תרצה כעת להסלים את המצב, בתקווה ליצור הסתבכות אמריקנית נוספת בדומה לאפגניסטן, סרביה או לוב, או אפילו משהו דומה למשבר בני הערובה ב-1979-80. מבחינה היסטורית, האסטרטגיה של יריבנו במזרח התיכון תמיד הייתה לפתות אותנו לתוך מצבים של מבוי סתום בהם יתרון הכוח שלנו אינו משמעותי, ולגבות מחיר בנפש לאורך זמן כדי ליצור מחאה ומתח נוסח ווייטנאם בבית.

אך במקרה הנוכחי, זהו לא המצב שבו נמצאת איראן. לאחר שהראה סבלנות וריסון מול ניסיונות הסלמה קודמים, הנשיא טראמפ יכול להגיב מול כל מהלך שלה, מבלי להתקרב בכלל לאיראן ומבלי להתחייב למערכה כוללת, אך בתאוריה לגרום נזק רב לכלכלה שכבר כעת קורסת תחת הסנקציות. אם איראן תפנה כעת למתקפות טרור וסייבר, היא מסתכנת באיבוד נוסף של תמיכה פוליטית, ועוד התקפות אוויריות שיפגעו בתשתית מבית. איראן טעתה במחשבה שהריסון הזה הוא תמידי, ושתהליך ההדחה המתנהל נגד טרמפ ימנע ממנו לנקוט בפעולה צבאית בשנת בחירות שאולי תחזק את יריביו משמאל ותגרום לנטישה של חלק מתומכיו.

השעון מתקתק

כעת עומדות בפני איראן כמה אפשרויות, אך אף אחת מהן לא נראית אטרקטיבית במיוחד עבור משטר האייתוללות. בעולם הגיוני איראן הייתה מסכימה לחזור לשיחות על פירוק נשק, אך כרגע צעד כזה יהיה משפיל מדי עבור טהרן ובמיוחד לאחר הפרס הגדול שזכתה בו בהסכם הגרעין. כל משא ומתן עתידי יחייב בדיקות פתע של פקחים במתקני הגרעין שלה, שקיפות מלאה והגבלות על תכנית הטילים שימנעו ממנה להשיג פצצה גרעינית. כל אלה יהוו כמובן נסיגה משמעותית מבחינתה, לאחר המתנות שקיבלה מהמעצמות ב-2015.

יתכן שאיראן תשמור על שקט לעת לעתה ולאחר מכן תשוב לניסיונות הפרובוקציה הפחות-דרמטיים מן העבר, אך מנגד יש לזכור ששעון הסנקציות ממשיך לתקתק כל העת. מתוך ייאוש וידיעה שהזמן לא משחק לטובתה, יתכן שבטהרן שוב ינסו ליזום משבר שאולי ייפגע בסיכויו של טראמפ להיבחר מחדש. בטהרן היו שמחים מאוד כמובן לראות את המדיניות האמריקנית שבה לימים של ג'ון קרי, בן רודס, סמנתה פאואר וסוזן רייס, ולתמימות המערבית שאותה ניצלה היטב עד 2017.

אך כל עוד טראמפ יישאר זהיר ובררן בתגובותיו לצעדים הקרובים של איראן, קשה לראות אותו ניזוק מבחינה פוליטית. כמובן שקהל תומכיו, כמו כל האמריקנים, לא רוצים עוד מלחמה שתזכיר את הסכסוכים האינסופיים הקודמים במזרח התיכון, אך תגובות אוויריות נקודתיות בתגובה למתקפות איראניות עתידיות לא ידרשו הצבת חיילים על הקרקע וסכנה במלחמה כוללת, ויסבו לאיראן נזק אמיתי.

המתיחות הנוכחית שונה גם בכך שיתכן ומדובר בעימות הראשון במזרח התיכון המודרני שאינו מערב מאבק על נפט או זעם של העולם הערבי על פעולה צבאית אמריקנית כשיקול אסטרטגי מרכזי. העולם הסתגל לשוק נפט ללא נוכחות איראנית וארה"ב עצמה מתקרבת בצעדי ענק לעצמאות אנרגטית, כך שמי שאמור להיות מודאג במיוחד ממשבר במפרץ הפרסי הם דווקא יריבינו בסין. בזירה הישראלית, אם חיזבאללה ינסה להכות בישראל, התגובה הנגדית תהיה כואבת במיוחד, וכנראה תתקבל בברכה ברוב בירות ערב.

משבר מורכב

בניגוד לטענות שנשמעו, לניאו-שמרנים כיום בוושינגטון אין השפעה ממשית על הנשיא טראמפ. רובם הפכו לאחרונה להיות מתנגדים מרים שלו, כאשר לא הצליחו להחליט האם מדובר ב"נמר של טוויטר" פייסן או בפיל מסוכן ופרובוקטיבי בחנות החרסינה של המזרח התיכון. מספרים לנו שהקושי לצפות את מהלכיו של טראמפ יוצר "בלבול", אך בלבול אינו בהכרח חסרון. במקרה הזה, גם סין וגם צפון קוריאה כעת שוקלות בזהירות תגובות אמריקניות אפשריות, ולא בטוחות מה הצעד הבא.

החלק הארי של בסיס התומכים של טראמפ הוא לאומי-פופוליסטי, ולא ממש דוגל במדיניות בדלנית. הסיסמה "Don’t tread on me" בתרגום ל-2020 היא "חיה ותן לחיות – או אחרת…". אם איראן תכה בארה"ב ראשונה, ארה"ב תכה בחזרה בעוצמה רבה, וללא דיונים מיותרים על מידתיות, אינטרסים והתחייבויות בינלאומיות. אחרי הסערה האחרונה סביב הפלישה הטורקית לסוריה, גם תומכיו של טראמפ מבינים כי הוא נסוג מהמזרח התיכון ביריות, ולא יורה כדי להיכנס חזרה; ויריביו הפרוגרסיביים הרי תמיד ימצאו איך לתקוף אותו – כאשר נסוג מסוריה הם זעמו שלא מנע מטורקיה לפגוע בכורדים, וכאשר היכה באיראן כדי להגן על אמריקנים בעיראק, הם זעמו על תגובה חזקה מדי.

לסיכום, איראן המוחלשת שגתה בכך שהציבה את עצמה בעמדת התוקפן, בעוד כלכלתה מתרסקת וכוחה הצבאי נשחק, והיא מחזיקה במעט מאוד מנופי לחץ או תמיכה בינלאומית. סין ורוסיה עדיין מקוות שארה"ב איכשהו תמשך לעוד התבססות בבוץ מלחמתי בעודן זוממות על נתח משוק הנפט ומנהלות מדיניות שהיא בעיקר אנטי-אמריקנית ולא פרו-איראנית; אירופה עדיין מטיפה על הסכנות שבביטול הסכם הגרעין, אך בשקט מקבלת את העובדה שאיראן חלשה כפי שהיא היום עדיפה גם עבורה.

המשבר האיראני הנוכחי הוא מורכב ומסוכן, וכל תגובה אמריקנית צריכה להיות כזו שתמנע עוד אלימות ותוקפנות מצד טהרן, ולא כזו שתוביל לעוד הסתבכות בחלומות על שינוי משטר או בניית אומה. עד כה האיראנים, ולא ארה"ב, הם אלו שעושים את כל הטעויות האפשרויות.

פרופ’ ויקטור דיוויס הנסון הוא סופר ומרצה להיסטוריה באוניברסיטת סטנפורד. הטור התפרסם לראשונה באתר ‘נשיונל רוויו‘.