ערביי ישראל לא רוצים לחיות במדינה פלסטינית, ויש להם סיבות טובות

אזרחיה הערבים של ישראל רואים את תנאי החיים ואת הדיכוי הפוליטי בשטחי הרש”פ ובעזה, ומבינים היטב שעדיף להם לחיות במדינה חופשית, יציבה ומשגשגת

הפגנה בבאקה אל-גרבייה | צילום מסך

מאז פרסום תכנית השלום של הנשיא טראמפ בשבוע שעבר, אלפי ערבים ישראלים הפגינו והביעו את דחייתם מן הרעיון להעבירם לריבונות פלסטינית. אחת ההצעות בתכנית טראמפ נוגעת לחילופי שטחים מאוכלסים ואחרים. על פי ההצעה, אזור “המשולש” המורכב מכמה ישובים ערביים שחלקם “מזדהים בתור פלסטינים” יהפוך להיות “חלק ממדינת פלסטין”. התכנית מציינת כי אותם ישובים “היו במקור מיועדים להימצא תחת שליטה ירדנית בהלך הדיונים על שביתת הנשק ב-1949, אך לבסוף נשארו בחזקת ישראל בשל נסיבות צבאיות שהשתנו מאז”.

אז מדוע חלק נכבד מרבע מיליון הערבים החיים באזור המשולש מתנגדים נחרצות לרעיון להפוך לחלק מהמדינה הפלסטינית?  הסיבה העיקרית שכה רבים חוששים מכך היא שהם יודעים שמדינה כזו תהיה בהכרח לא דמוקרטית, מדכאת את חירויות הפרט ואת חופש הביטוי והעיתונות. בישראל עצמה האזרחים הערבים משתתפים בבחירות ומיוצגים בכנסת. לעומת זאת, בשטחי הרש”פ לא נערכו בחירות לפרלמנט מאז ינואר 2006, והבחירות האחרונות לנשיאות היו אי-שם בינואר 2005, כאשר מחמוד עבאס נבחר לתקופה בת ארבע שנים אך נכנס לאחרונה לשנתו ה-16 בתפקיד. לאור מאבקי הכוח המתמשכים בין הרש”פ לחמאס, הסיכויים לבחירות חדשות נראים כרגע שואפים לאפס.

ערבים ישראלים רבים ורואים את תנאי המחיה הקשים בשטחי הרש”פ, ורואים כיצד הפלסטינים החיים תחת רשות הפלסטינית ביהודה ושומרון ובעזה נתונים באופן יום-יומי להפרת זכויות אדם מצד מי שאמורים למשול בהם. עיתונאים, פעילים פוליטיים, סטודנטים באוניברסיטה – כולם מהווים מטרות קבועות לאנשי הרש”פ והחמאס. על פי דו”ח שפרסמה לאחרונה ועדת משפחות האסירים הפוליטיים בגדה המערבית, כוחות הביטחון של הרש”פ עצרו בחודשים האחרונים עשרות סטודנטים בשל פעילותם הפוליטית, ויותר מ-600 מעצרים כאלו התבצעו בשנתיים האחרונות. מנגד, אזרחים ערבים הלומדים במוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל נהנים מן החופש לקיים הפגנות פוליטיות ללא החשש ממעצר או קבלת זימון לחקירה. רק בשבוע שעבר, סטודנטים ערבים באוניברסיטת תל-אביב הפגינו נגד תכנית טראמפ וקראו: “פלסטין היא ערבית, מן הנהר עד לים”.

זהו כאמור חופש שסטודנטים הלומדים ברשות הפלסטינית יכולים רק לקנא בו. בדו”ח אחר שפורסם לאחרונה נחשף כי סטודנטים מאוניברסיטת א-נג’אח שבשכם נעצרו בידי כוחות הביטחון של הרש”פ ועברו עינויים קשים. גם ברצועת עזה מצבם לא טוב יותר. כוחות הביטחון של חמאס פושטים באופן קבוע על מוסדות הלימוד, ועוצרים סטודנטים ומורים בשל פעילותם הפוליטית. אחת המטרות העיקריות היא אוניברסיטת פלסטין בצפון הרצועה, שם בחודש נובמבר האחרון כוחות חמאס עצרו מספר סטודנטים שתיכננו לקיים עצרת פוליטית במקום.

בעוד שבישראל אזרחים ערבים חופשיים לבקר את הממשלה ואת מנהיגיה, פלסטינים ביו”ש ועזה שמדברים נגד הרש”פ או נגד חמאס מוצאים את עצמם לעתים קרובות מאחורי סורג ובריח. כך למשל, פרופ’ עבדל סאטר קאסם הואשם ב”העלבת” מחמוד עבאס והוחזק במצער של כמה ימים. גם העיתונאית מג’דולין חסונה הואשמה ב”העלבת” עבאס בעקבות דברים שכתבה בפייסבוק. ברצועת עזה, חמאס עצר מאות ממתנגדיו הפוליטיים בשנים האחרונות. אפילו קומיקאים פלסטינים שהשמיעו בדיחות עוקצניות על חמאס הפכו למטרה של דיכוי חופש הביטוי. רק לאחרונה, חמאס עצר את הבדרן עדאל מאשוכי לאחר שפרסם סרטון ברשתות החברתיות בו לעג להפסקות החשמל התכופות בעזה.

אות אזהרה

אין פלא אפוא שאזרחיה הערביים של ישראל מודאגים מאוד מן האפשרות של מעבר לחיים תחת מדינה פלסטינית בשליטת הרש”פ וחמאס, במסגרת עסקה כלשהיא של חילופי שטחים. הם יודעים היטב כי ברגע שיהפכו להיות אזרחי המדינה הפלסטינית, גורלם יהיה זהה לזה של הפלסטינים החיים כעת בשטחי הרש”פ. כמה מן המנהיגים הערביים בישראל אפילו הגדירו מהלך כזה כ”סיוט שלא יכול להתגשם”.

גם ההפגנות שנערכו בימים האחרונים מחזקות את המסר כי הערבים מעדיפים לחיות תחת מדינה דמוקרטית ישראלית ולא תחת רודנות ערבית. במחקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה בשנת 2017, 66 אחוזים מן הנשאלים הערבים הגדירו את מצבה הכללי של ישראל כ”טוב” או “טוב מאוד”. בסקר אחר של אוניברסיטת חיפה, 68.3 אחוזים מערביי ישראל אמרו כי הם מעדיפים לחיות בישראל ולא במדינות אחרות. פרופ’ סמי סמוחה שערך את המחקר אמר כי בקרב ערביי ישראל “ישנה הכרה בנוחות, בחירות וביציבות של מדינת ישראל”. לדבריו, “ישנם יתרונות רבים לדרך החיים המודרנית כמו יציבות כלכלית ופוליטית. אי אפשר להשוות את חיי הערבים בישראל לאלו בפלסטין, לבנון או מצרים”.

מה שערביי ישראל צריכים לעשות כעת זה לבחור מנהיגים שיקדמו דו-קיום בין ערבים ליהודים, ולא ימשיכו לקדם שיח אנטי-ישראלי. כיום, כמה ממנהיגי הציבור הערבי בישראל, במיוחד כמה חברי כנסת, פועלים נגד האינטרסים של הציבור אותו הם מייצגים. במקום לקדם פתרון לבעיות ערביי ישראל שהצביעו עבורם, נראה במקרים רבים שהם מקדמים את האינטרסים של חמאס והרש”פ. אזרחי ישראל הערביים זקוקים למנהיגים שירצו לבנות גשרים עם היהודים, ולא להרוס אותם. ולכן ההפגנות ברחוב הערבי צריכות גם לשמש כאזהרה עבור אותם מנהיגי הציבור: עמדו לצד הבוחרים שלכם, או פנו את הדרך.


חאלד אבו-טועמה הוא עיתונאי הפועל בירושלים. גרסה מלאה של הטור פורסמה לראשונה באתר מכון גייטסטון.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

18 תגובות למאמר

  1. השאלה היא האם הקולות שנשמעו בהפגנה נשמעים גם בהצבעה בקלפי או שזו רק הצגה אבל מאחורי הפרגוד הם עדיין תומכים באינטרסים של הפת״ח והחמאס? האם הרשימה המשותפת תקבל שם את רוב הקולות או מפלגות כמו כחול-להן והעבודה-מרץ שבהחלט דואגות לערבי ישראל בלי לדאוג לארגוני שלטון הטרור של הרשות.

    1. אתה כנראה חולם. בבחירות רק המשותפת לא כחול לבן ולא עבודה ושום מפלגה ציונית

  2. צביעות של ערביי ישראל.
    מניפים דגלי פלסטין, שוללים את קיומה של ישראל, תומכים במחבלים ובמדינות אויב, לא מזדהים עם הדגל וההמנון, משמיצים את ישראל כמדינת אפרטהייד, לא משרתים בצבא ומתנגדים לשירות אזרחי, אבל רוצים להמשיך להיות חלק ממדינת ישראל.
    כמה צביעות.

  3. ערביי ישראל זכו בהישג עולמי נכסף:
    הם שיאני העולם באירוניה.
    בהפגנה הם נושאים בגאון את דגל פלשתין וזועקים שלעולם לא יסכימו לעזוב את ישראל…

  4. הערבים מזדהים עם הנרטיב שלהם אבל חוץ מאבומאזן והבנים שלו אף אחד לא באמת רוצה לחיות במדינת משטרה ערבית כושלת אם הוא יכול במקום זה לחיות במדינה מערבית.
    השאלה אם ניתן למצא פתרון פוליטי דו לאומי מוסכם של אזרוח ומתן אוטונומיה.

    1. הנרטיב שלהם מבוסס על שקר ושנאה. עם נרטיב כזה שילכו לאבו-שמעזאן ויניחו לנו לנפשנו.

  5. לכל ה0מולנים זכרו את המשפט הזה: “פלסטין היא ערבית, מן הנהר עד לים”
    יחד עם זאת מכירים בכך ש: “אי אפשר להשוות את חיי הערבים בישראל לאלו בפלסטין, לבנון או מצרים”.
    אכן רב פרצופיות במיטבה.

  6. אבל הם כמו העקרב שעוקץ את הצפרדע שמעבירה אותו את הנהר.

  7. הערבים לא רוצים שיתיחסו אליהם כאל מוצר שניתן להעביר או להחליף.הערבים קאן מלפני קום המדינה וישארו קאן לנצח עם או בלי מדינת ישראל. השאיפה תשאר שלטון עצמי. אבל תמיד ישארו למדינה בה הם חיים ואזרחים טובים. ואם המדינה לא רוצה אותם, אין בעיה שתחזיר להם מהאדמות מה שהופקע בכוחנות וללא צדק ותעזוב אותם תצא מהם והם אז ידעו איך לנהל את עצמם ואת השלטון שלהם

    1. אפשר כבר לראות איך הם ינהלו את עצמם ואת השלטון שלהם. זה בדיוק מה שכתוב במאמר הזה. הרי החמולות במשולש לא שונות מהחמולות תחת הראיס.

  8. אתה כנראה חולם. בבחירות רק המשותפת לא כחול לבן ולא עבודה ושום מפלגה ציונית

  9. אין הבדל בין הערבים של 48 לערבים בראשות הפלסטינית לערביי עזה לערביי סוריה עיראק ירדן או לוב. לעם הזה אין כל יכולת לכלכל מדינה בעולם המודרני. ללא נפט גורלם כגורל סוריה תימן או עזה. הם יודעים את זה, הממשל בארצות הברית מתחיל להבין את זה. ה״אביב הערבי״ הוא נחשול של יאוש, אבדן תיקווה מוחלט לכונן מדינה מתפקדת בעולם טכנולוגי. העולם השלישי שגרש את הקולוניאליסטים בתקוה לחרות ושלטון עצמי, שקע לאנרכיה וחורבן – נאלץ לחזור לחיק האירופאיים. מליונים מהגרים לאירופה קולוניאליזם הפוך. אין הבדל בין סירוב ערביי 48 לחיים במדינה ערבית עצמאית לבין סירוב פלסטיני למדינה ויהיו גבולותיה אשר יהיו. גבולות החלוקה, 48, 67 ותתפלאו גם גבולות הארץ כולה. ללא ״קולוניאליסטים״ יהודים ישראל הפורחת תוחרב כליל ותהפוך סוריה ועזה ותימן ובסופו של יום תהיה הגירה המונית לאירופה. על רקע ההבנה שחידלון שורשיי ולא שטחים הוא הגורם לסכסוך, המאבק האלים בהתיישבות היהודית הוא גזל ורצון לרשת ארץ נושבת. זה בדיוק מודל עזה. לכאורה האדמה שוחררה אבל אין להם הון אנושי יצרני בעל יכולות שלטון עצמי. התוצאה – נהירה אל הגדרות כמשאת נפשם של המהגרים לנוע למערב הפורח וכאשר זה נמנע מהם אז – פרוטקשיין. נוהג זהה נוהגים ערביי 48. מאז מהומות 2000 חרב האנרכיה על הישוב היהודי. פרוטקשיין במיליארדים בזכויות באדמות. המטרה ברורה לרשת ארץ נושבת מן המוכן – מדינה דו לאומית. כשלב ראשון.

  10. כיוון שהערבים לא ייעלמו.יש צורך לחזק את המדינה ולהגדיל את הרוב היהודי באופן מובהק ולנצח ולעודד יהודים לעלות ארצה.ולסייע ליהודים אבודים לחזור ליבות ולארץ ישראל.
    יש 60 מליון עם זיקה לעם ישראל מספיק להביא מתוכם כמה מיליונים בודדים וליישבם לאורך מזרח המדינה מאילת ועד קצרין לכל אורך הקו המזרחי של המדינה

    1. הם לא ייעלמו. הם יקבלו דרכון פלסטיני ותושבות ישראלית. המדינה הזאת נוסדה כמגן לעם היהודי, על ידי יהודים, בדם ויזע יהודים, בכישרון אין סופי בעבור יהודים ורק בעבור יהודים. 100 שנים הפלסטינים הם האויב הקיומי של המדינה היהודית, זה טרוף לתת להם את המדינה בגלל יחסי מין ונישואים עם פלסטינים מהגדה, עזה, ירדן…
      כבר היום הם קובעים את זהות ממשלת ישראל. כבר היום הם קובעים את עתידנו וגבולותינו. ראה הסכם אוסלו. החוק הבין לאומי, קודש הקודשים של אירופה הפרוגרסיבית והצדקנית לא צריך להוות שום איום על זכות העם היהודי לקבוע את גורלו בלעדית! אנשי האור של אירופה וזכויות האדם שלהם כבר הובילו את עמנו אל המשרפות. בצדקנותם הרבה ובטמטום אלוהי הם מוחקים את תרבות אירופה מעל המפה. מערכת המשפט שלנו נעשתה זרוע ביצועית של תרבות השמאל העולמית. הם נוגסים ללא בושה בזכויות הלאום, ובזכות הבעלות על הארץ. כבר היום אנחנו מדינה דו לאומית מבחינת החוק. מה זה משנה שהעם הוא רוב בארץ כאשר הרוב היהודי (55 מנדטים) מובס על ידי מיעוט יהודי (47 מנדטים). היהודים אבדו את הדמוקרטיה שלהם.

  11. גם אם הם לא באמת אויבים מרים אלא סתם צבועים אופורטוניסטים צרך להעיף אותם לאלף עזאזל.

  12. הבעיה העיקרית של כלל הערבים בעולם הינה שאין הם יודעים לחיות במשטר דמוקרטי.
    כמדומני כי אין מדינה ערבית מבין 22 המדינות הערביות בהן קיים משטר דמוקרטי
    על כן יש ראשית לדאוג ע״י הערבים ילמדו על משטר דמוקרטי. על היתרונות ועל החסרונות שלו.
    השלב הבא יהיה החלת משטר שכזה.
    זה לא יפתור הכל אך יעשה את החיים בעולם להרבה יותר אנושיים.

    1. דמוקרטיה היא אופן התנהלות של אנשים יצירתיים. המהפכה הצרפתית פרצה כאשר רעיונות הקדמה, הדחף לידע ולביטוי אישי יצירתי הפך למשאת נפשם של מסה קריטית אנושית. הייתה אמירה ברורה, ״אל תגבילו אותנו, מספיק בוגרים, מוכשרים ויצירתיים,בשלים להתנהל לבד.״אין זה סוד שכוחות היצירה,המקוריות הרעיונית, הסקרנות המדעית חסרים בחברה הערבית ומחייבים השארות במשטר מלוכני. כל ניסיון לדלג על השלב הזה בהתפתחות החברתית יוביל לקריסה, הרס, ואנרכיה. למה הדבר דומה? לכיתה של ילדים עם משמעת פנימית ויכולת להעסיק את עצמם, כל אחד בתחומו. אחד מצייר, השני מנגן, השלישי מארגן משחק חברתי – התוצאה שקט ועניין. ויש קבוצה שברגע שהגננת עוזבת את הכיתה – אנרכיה והרס.

  13. הערבים הישראלים למעשה סותרים את עצמם. הם מפגינים נגד ישראל שתעלם מהמפה ואז כולם יהפכו פלסטינאים.
    מצד שני הם אינם רוצים להיות פלסטינאים אלא להשאר תחת שלטון ישראלי. אז מתי הם יחליטו?
    מסכנים. סובלים מפיצול אישיות.