סרט איטלקי: עלייתו של מתאו סלביני

לאחר שצבר פופולריות בזכות מדיניות הגירה קשוחה אך נכשל בניסיון להשתלט על הממשלה, שר הפנים לשעבר ניצב שוב בעמדת זינוק מבטיחה

ראש ממשלה בהמתנה? מתאו סלביני | European Parliament

יצרנו את איטליה, כעת עלינו ליצור איטלקים”

זהו משפט המיוחס בטעות לשניים מאדריכלי האיחוד האיטלקי במאה ה-19, ג’וזפה גריבלדי וג’וזפה מציני. למעשה, הציטוט הידוע נכתב בספר זיכרונותיו של מושל סרדיניה מאסימו ד’אצגליו שראה אור לאחר מותו ב-1867, ותמצת בבהירות את המשימה האדירה שעמדה בפני הלאומנים האיטלקיים של אותה עת, שהצליחו לחבר יחדיו את חלקיה הנפרדים של איטליה לשלם אחד. ההבדלים האלו בין חבלי הארץ נובעים ממקורות היסטוריים, תרבותיים, כלכליים ואתניים שונים היוו חלק עיקרי בפוליטיקה האיטלקית במשך מאה וחמישים השנים הבאות, וממשיכים להיות כך עד היום.

היה זה הדיקטטור בניטו מוסוליני שלקח את עצתו של ד’אצגליו והוציא אותה אל הפועל במלואה, ובעזרת כוח רב. לאחר שנפטר מהפרלמנט קצר-הימים, הפשיסטים של מוסוליני חרשו את הארץ לאורכה ולרוחבה והטיפו איטלקיות לקבוצות האוכלוסייה השונות והנבערות ברובן, חלקן עדיין דיברו אז ניבים דומים לאיטלקית. ביחד עם תוכנית רחבה של עבודות ציבוריות כמו ייבוש ביצות ומאבק נחוש נגד המאפיה בסיציליה, תודעה כלל-איטלקית החלה להשתרש ולהחליף את הזהויות המקומיות הוותיקות ששלטו עד אז. אך חלון ההזדמנויות שנפתח כדי “ליצור את האיטלקים” נסגר במהרה עם הברית האסונית שנכרתה בין מוסוליני לאדולף היטלר.

איטליה שאחרי המלחמה הייתה דמוקרטיה פרלמנטרית רעועה, שהתקיימה אך בקושי מול האיום המתמיד של המפלגה הקומוניסטית האיטלקית שהייתה הגדולה והפופולרית ביותר במערב אירופה. בין התפרצות אלימות מרקסיסטית לבין ניסיונות מרידה פשיסטיים, איטליה החליפה בממוצע ממשלה מדי 11 חודשים. השחיתות שפשתה במוסדות הממשל (בסיוע נרחב של המאפיה) תרמה לריקבון המתמשך, והמערכת כולה התפרקה עם התמוטטות המפלגה הדמוקרטית-נוצרית שהייתה בשלטון במשך רוב השנים עד 1994.

סילביו ברלוסקוני ומפלגת ‘פורצה איטליה’ החדשה שלו לקחו את המושכות, ושלטו בפוליטיקה האיטלקית במשך שני העשורים הבאים. דמותו של ברלוסקוני מוכתמת כיום הודות לסדרת שערוריות מין ואחרות, אך חשוב לזכור כי הוא הביא יציבות יחסית לממשלה האיטלקית בפעם הראשונה מאז עידן הפשיזם, וללא המטען המזיק של אותה אידאולוגיה כושלת. יחד עם זאת, בתקופתו איטליה התקשתה מבחינה כלכלית כאשר נאנקה תחת עול של בירוקרטיה מנופחת, חוב ציבורי גבוה, שוק לא-תחרותי ומחוזותיה הדרומיים העניים. לאחר שהצטרפו לשוק היורו, איטלקים רבים חשו כאילו הם כבולים לספינה שוקעת שאיבדה את השליטה. בשנת 2011, ממשלת ברלוסקוני סולקה בהפיכה שקטה מצד הבנק האירופאי המרכזי, ובמקומה הוקמה ממשלת טכנוקרטים אפורה במטרה לנסות ולתקן את הכלכלה הרעועה. האיחוד האירופי עמד באותה תקופה מול משבר נוסף ביוון, ולא היה יכול להרשות לעצמו את קריסת השוק האיטלקי הגדול.

כניסה ראשונה

שלוש שנים קודם לכן, איטליה הייתה אחד המדינות שסבלו רבות מן המשבר הכלכלי העולמי של 2008. הסקטור הבנקאי כולו עמד על סף קריסה, הצמיחה האטה כמעט לחלוטין, ובפעם הראשונה מזה עשורים איטלקים רבים החלו לחפש פרנסה במדינות אחרות. מכה נוספת נחתה על איטליה בהמשך, כאשר נשיא צרפת ניקולא סרקוזי חבר לראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון (ב”הובלה מאחור” של נשיא ארה”ב אובמה) כדי להפיל את שלטון קדאפי בלוב. זמן קצר קודם לכן, קדאפי וברלוסקוני הגיעו להבנות לגבי עצירת זרם המהגרים מלוב לאיטליה אך עם הסתלקות הרודן הלובי, השערים נפתחו לרווחה.

עם העברת הכוח הכלכלי לידי פקידים בבריסל ואימוץ מטבע היורו, איטלקים רבים מאסו במפלגות השלטון הוותיקות והחלו לחפש תשובות במקומות חדשים. תחושה זו התחזקה עוד יותר בשל המספר העצום של מהגרים שהחל לנחות בחופי איטליה. בעוד האיחוד האירופי מתלבט בסוגיית ההגירה, המהגרים עצמם (רובם ממדינות אפריקה מדרום לסהרה) נתקעו למעשה באיטליה, הכבידו עוד יותר על כלכלתה ותרמו לעלייה בשיעורי הפשע. האיטלקים חשו כי האליטה הפוליטית נטשה אותם. לא רק שאותם פוליטיקאים דרשו מהם לקבל את המציאות הדמוגרפית החדשה, הם נכשלו כליל גם בייצוב הכלכלה שהלכה מדחי אל דחי. כמו במקומות רבים אחרים באירופה, הבמה הלאומית הייתה מוכנה לכניסה הגדולה של הפופוליזם.

מתאו סלביני הוא דמות גדולה מהחיים. בנם של איש עסקים מילאנזי ועקרת בית, הוא שופע קסם נערי שממתן מעט את הצהרותיו החריפות לעתים בהן הוא לא לוקח שבויים. סלביני נכנס לפוליטיקה כבר מגיל צעיר, וטיפס לאיטו בסולם הדרגות של מפלגת הליגה הצפונית (כיום רק ‘ליגה’), צובר ניסיון ברמה המקומית כחבר מועצת העיר מילאנו, ובזירה האירופאית שם כיהן במספר ועדות בתחומי המסחר והחקלאות.

מילאנו היא ליבו של מחוז לומברדיה הנמצא בצפון איטליה, האזור שמשמש כמנוע הכלכלי, הפיננסי והתעשייתי של המדינה. העושר היחסי בצפון יצר בקרב תושבי האזור התמרמרות על כך שהם מסבסדים לא רק את הממשלה הפדרלית המנופחת והלא-יעילה ברומא, אלא גם את הדרום המרוד. תחושה זו הייתה הגורם העיקרי לעליית הפופולריות של ה’ליגה’ בצפון, אשר דחפה לכיוון אוטונומיה כלכלית ופוליטית. בסיס המפלגה מורכב מבני המעמד הבינוני והבינוני-גבוה של לומברדיה והסביבה, שחשו כי מיסוי מוגזם פוגע בתחרותיות של האזור, ובמיוחד מול האיחוד האירופאי המתרחב.

הליגה הצפונית הייתה גם מפלגה לא-אידיאולוגית בעיקרה, שהורכבה מאנשים מכל קצוות הקשת החל מהשמאל הקיצוני ועד לימין הקיצוני ובשל עמדתה הגוברת נגד הגירה, המפלגה הצליחה לנצל את הרגש האנטי-ממסדי הגובר באיטליה. סלביני עצמו נותר נאמן לליגה למרות חילוקי דעות בשאלות בסיסיות כמו ההתעקשות להישאר כמפלגה אזורית. הוא פעל כדי ליצור קואליציות בין קבוצות שונות במפלגה עצמה מן הרמה המקומית ועד האירופאית, ונמנע מלפתוח במלחמות אחים שכה נפוצות בפוליטיקה האיטלקית. לאחר שנים של מאבק פנימי בין תומכי הקו האוטונומי הנוקשה (חלקם ביקשו להקים מדינה עצמאית חדשה בצפון) ולבין תומכי ההתרחקות מהאיחוד האירופי ומכלכלתו, סלביני הצליח להשיג שליטה במפלגה.

עם ההשתלטות על הליגה הצפונית והרחקה של יריבים מתוך המפלגה, סלביני התפנה להזניק את הליגה לממשלה תוך שהוא מנצל את הרוחות הפוליטיות המנשבות באיטליה בשלושה נושאים עיקריים: רפורמה כלכלית, היחסים עם האיחוד האירופי והגריה המונית.

מהשוליים למרכז הבמה

מפלגות המרכז-שמאל באירופה כולה חוו התרסקות בתמיכה לאחר 2008 , וגם באיטליה המפלגה הדמוקרטית (PD) נפגעה מעליית תנועת ‘חמשת הכוכבים’. המפלגה הוקמה על ידי הקומיקאי הידוע בפה גרילו כתנועת המונים א-אידיאולוגית שמטרתה להוביל שינוח חוקתי באיטליה ומעבר לדמוקרטיה ישירה, במקום המערכת הפרלמנטרית המאובנת שרבים מהאיטלקים חשו שכבר אינו עובדת. בבחירות 2018, ‘חמשת הכוכבים’ הכתה את המפלגה הדמוקרטית בקלפיות, ונתנה את האות לעידן חדש של פופוליזם תחת מנהיגה לואיג’י די-מאיו. המפלגה המנצחת פנתה למפלגתו של סלביני כדי ליצור ממשלה שסימלה את סופו של הדור הקודם בו ‘פורצה איטליה’ של ברלוסקוני ו-PD נתנו את הטון.

זו הייתה ההזדמנות לה חיכה סלביני במשך כל הקריירה. הוא ניצל את אישיותו המושכת והכריזמטית ואת העובדה שנראה שהוא מרגיש נוח באופן טבעי במרכז תשומת הלב, והעסיק צוות של מומחי רשתות חברתיות שעוקבים ומדווחים אחר כל תנועה שלו. יחד הם חרשו את איטליה תוך שסלביני מצטלם עם סבתות שעורכות קניות בשוק, ילדים שמשחקים כדורגל בכפר קטן, או חוגגים במסיבות חוף בעיר הקיט רימיני. למרות שגדל במשפחה אמידה יחסית, גם יריביו של סלביני מודים שיש לו פשוט כשרון להתחבר עם אנשים שמוסיף לפופלריות שלו. בנוסף, הוא מקפיד להציג עמדה מתריסה מול התקשורת העוינת, ולעולם לא יחמיץ הזדמנות לתקוף עיתונאים “בשם האדם הפשוט”.

סלביני מיתג מחדש את המפלגה כ”ליגה”, והשמיט את התוספת “הצפונית” כדי למשוך מצביעים גם בדרום. למרות רגשות אנטי-דרומיים שהיו מובנים בתוך המפלגה עצמה, היא החלה לספק תוצאות נאות בסקרים דווקא במחוזות לגביהם הביעו בעבר בכירים בליגה ביקורת חריפה מאוד. סלביני עצמו פרסם הודעת התנצלות על מתקפותיו נגד דרומיים בעבר בשל “עצלנותם” ו”טבעם המושחת”, והליגה החלה לגרוף תמיכה באזורים שעבר נחשבו בלתי-אפשריים לשכנוע. כדי להבין את גדול ההישג, חשבו למשל על המפלגה הרפובליקנית מנצחת בבחירות לנשיאות קליפורניה או במסצ’וסטס. סלביני ניצל את ההזדמנות והחל לחזר גם אחרי קתולים מאוכזבים, שראו כיצד הכנסייה הופכת לליברלית יותר ועוסקת בפוליטיקה ובתרבות מאשר בענייני האיטלקים. באחת מהופעותיו הטלוויזיוניות, הוא אף נראה אוחז במופגן שרשרת תפילה, וזכה לתגובות מזלזלות מצד יריביו הפוליטיים בעקבות המהלך הציני.

ללא שמחה גדולה, נשיא איטליה סרגי’ו מטרלה נתן את ברכתו לקואליציה בין ‘חמשת הכוכבים’, הליגה ומפלגת FDL (ימין קיצוני), והפרופסור למשפטים ג’וזפה קונטה נבחר כראש ממשלה נייטרלי ולא-מפלגתי. לסלביני ניתן תיק הפנים הנחשק, בו הוא החל במהרה לגנוב את ההצגה מקונטה וממנהיג ‘חמשת הכוכבים’ די-מאיו, למרות שמפלגתו נחשבה כשותפה הזוטרה בממשלה. סלביני פתח שוב בקמפיין תקשורתי בלתי-פוסק שתוגבר בידי נוכחות מסיבית ברשתות החברתיות, ונראה היה כי נכנס לתפקידו החדש בהתלהבות רבה. בין אם צולם משטח מחנה צוענים כאשר הוא נוהג בדחפור או רוחץ בבריכת שחיה בבית שהוחרם מבכיר במאפיה, סלביני הציג תדמית של שר חרוץ ומדבר בגובה העיניים, כזה שסוף סוף עושה את מה שהממשלה הייתה צריכה לעשות מזמן. גולת הכותרת במופע של סלביני הייתה שאלת ההגירה.

“איזו איטליה אתם רוצים?”

עד להגעתו של סלביני למשרד הפנים, שורה ארוכה של ממשלות כשלו בהתמודדות עם מאות אלפי המהגרים שחיים באיטליה, בעוד האיחוד האירופי לא מצליח להגיעה להסכמה בין המדינות החברות בו בנוגע לסוגייה. מתאו סלביני ניגש מיד למלאכה, והודיע לאיטלקים כי ארצם לא תשמש עוד “בית מלון” למהגרי עבודה שמקשים על ביצוע כל רפורמה כלכלית. ב-10 ביוני 2018, סלביני הודיע על סגירת כל הנמלים באיטליה, ובהמשך פרסם צו מיוחד שהקשה על קבלת מעמד של פליט והפך את גירוש המהגרים לקל יותר.

גישתו הקשוחה של סלביני נשאה פירות מיידיים, כאשר על פי נתוני האו”ם כמות המהגרים המגיעים לאיטליה צנחה בשמונים אחוזים. במקביל, מפלגת הליגה החלה לטפס בסקרים ונוכחותו הקבועה של שר הפנים בתקשורת הוסיפה לפופולריות שלה. במהרה, סלביני החל להטיל את צילו על השותף הבכיר די-מאיו, בעוד מפלגת ‘חמשת הכוכבים’ שלו התקשתה לגבש יחסים עם האיחוד האירופי בעיקר בתחום הכלכלי.

הגעת מהגרים לאיטליה בשנת 2018 | migration.iom.int

ככל שמפלגתו התחזקה בסקרים, סלביני החל לחשוב על העתיד בו הליגה תהיה שותפה בכירה בממשלה. בעקבות דרישות ממצביעיו, הוא החל לקדם הורדות מיסים כדי לתמרץ צמיחה כלכלית, על פי מודל שעבד בהצלחה בהונגריה. סלביני גם נפגש עם ראש הממשלה ההונגרי ויקטור אורבן ששיבח אותו כ”גיבור”, במטרה ליצור קואליציה פופוליסטית, למרות שהליגה ומפלגתו של אורבן חברות בגושים שונים בפרלמנט האירופי. בהמשך נרקמה ברית רשמית יותר עם מפלגת השלטון בפולין, שחיזקה עוד יותר את נוכחותו של סלביני במגרש האירופי.

בקיץ 2019, ‘חמשת הכוכבים’ והליגה כבר היו יריבות של ממש במספר נושאים, וסלביני הגיש הצעת אי-אמון נגד קונטה, במטרה להפיל את הממשלה ולנצל את גל הפופולריות שלו בבחירות חדשות. קונטה התפטר מתפקידו, אך הפתיע רבים כאשר הצליח לתווך הקמת קואליציה חדשה בין ‘חמשת הכוכבים’ והמפלגה הדמוקרטית, ובכך הותיר את סלביני והליגה מחוץ לשלטון. מתאו המחייך נכשל בניסיון השאפתני ביותר שלו להשיג כוח פוליטי.

ראש ממשלה בהמתנה

שיתוף הפעולה המפתיע בין המפלגה הדמוקרטית לבין ‘חמשת הכוכבים’ נועד בבירור כדי לדחוק את הליגה. ההיאחזות הצינית של די-מאיו בכיסא פגעה במפלגתו בסקרים, בעוד מפלגתו של סלביני המשיכה לעלות. הסדקים הצפויים בקואליציה הגיעו במהרה, והם מתרחבים בשלל נושאים החל מרפורמה משפטית ועד להצעות להורדת מספר החברים בפרלמנט. המפלגה הדמוקרטית ספגה עריקה משמעותית אחת, כאשר ראש הממשלה לשעבר מתאו רנצי פרש ממנה כדי להקים מפלגת מרכז ניאו-ליברלית אך עדיין נותר בממשלה. גורמים אחרים במפלגה כבר מאותתים כי אינם רואים בעין יפה את הפשרות שנעשו כדי לשמור את הקואליציה בחיים. גם ב’חמשת הכוכבים’ נרשמה שורת עזיבות, כאשר אחד הסנאטורים הושעה לאחר שהצביע נגד הממשלה ואחר חצה את הקווים כדי להצטרף לליגה, יחד עם שני חברים בפרלמנט.

וכך רוחו של סלביני ממשיכה לרחף מעל הממשלה הנוכחית, יחד עם האפשרות לממשלה חדשה בראשותו שתנקוט גישה פחות מנומסת כלפי האיחוד האירופי בנושא הגירה, ותתנגד להתעקשות של בריסל על משמעת תקציבית. גם בבריסל עצמה מודאגים כנראה מממשלה בראשות הליגה, במיוחד לאור קרבתה לפולין והונגריה שעלולה להצית מחדש גל פופוליסטי ביבשת.

כיום, לאחר פרישת הליגה מן הממשלה, הרגש האנטי-אירופאי באיטליה שכך והיא שוב שוכנת בחיקו החמים של האיחוד. בהפקת לקחים מהפסדה של מרין לה-פן לעמנואל מקרון בצרפת, שיוחס בחלקו לעמדתה הנוקשה כלפי האיחוד, סלביני חישב מסלול מחדש ואימץ את האיחוד בדומה למפלגות הימין במדינות אחרות. בכך מצטרפים סלביני והליגה לחזונו של ויקטור אורבן בדבר “קהילה של מדינות ריבוניות”. לאחר שהוכיח שמדיניות הגירה קשוחה יכולה להיות מיושמת במהירות ובהצלחה ולאחר ששכנע את האיטלקים לגבי רעיון הקהילה האירופית, מתאו סלביני הציב את עצמו בעמדת זינוק מבטיחה ליישום החזון של “יצירת האיטלקים”, אותו צווי שנתן מאסימו ד’אצגליו לפני מאה וחמישים שנה.


ניקולו סולדו הוא יועץ פוליטי וסופר. המאמר התפרסם לראשונה באתר ‘American Greatness‘.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

5 תגובות למאמר

  1. ראש ממשלת איטליה הבא! אמן סלה!
    הייתי אזרח איטליה הייתי מצביע לסלביני!
    שיהיה לנו כאלה עוד 1000 שיתמודדו נגד כל השמאלנים והאינטרסטים!!!

  2. איטליה מדינה מלאכותית המונשמת ע”י תיירות.
    קשה מאוד לקיים מדינה מפותחת של 60 מיליון איש צפופה יחסית ובלי אוצרות טבע משמעותיים על תיירות ועל גידול זיתים וענבים – איטליה חיה תיירות ותיירות זה תעשייה בעייתית. תיירות יכולה לפתח מדינת עולם שלישי אבל להתבסס על תיירות כמדינה מפותחת זה דבר בעייתי זה לואו טק וזה תחרות מתמדת עם תורכיה ומצרים. וזה תעשייה המבוססת על כח אדם זול ולא מיקצועי (מלצרים חדרנים שוטפי כלים נהגים) ומהווה אבן שואבת למהגרים – כשלמהגרים רווקים יש יתרון מובנה כיון שהם דוברי שפות ומוכנים לעבוד במשמרות ולהתגורר במגורי העובדים להבדיל ממקומיים.

    1. לא מדויק.
      התיאור שלך מתאים למרכז ודרום איטליה אך לא לצפון.
      בצפון איטליה יש גם תיירות אך זה בעיקר אזור תעשייתי פורח ויש בו מפעלים שיודעים לייצר כמעט הכל (לפחות בתחומי התעשייה המסורתית): החל במזון, כלי בית ועיצוב של כמעט כל דבר,והמשך ברכב, מטוסים, כל סוגי ציוד התשתיות, אופנה, אנרגיה ועוד ועוד.

  3. בחמישים השנים האחרונות הילודה של המדינות המאוכלסות בלבנים נוצרים הצטמצמה מתחת לשיעור התחלופה – כלומר התמותה גדולה מהילודה.

    המדינות המאוכלסות בלבנים נוצרים מחולקות למעשה כיום ל3 קבוצות:
    קבוצה ראשונה מדינות שמתרוקנות מאוכלוסיה – בעיקר מדינות חקלאיות ו/או סלאביות ו/או אורתודוכסיות לדוגמא מדינות חבר העמים שבהן המרחב הכפרי ננטש כשבמקומות מסוימים מיכון חקלאי מייתר את הכפריים – ובמקום כפרים נותרות חוות ובמקומות אחרים באזורים הרריים שקשה להכניס אליהם מיכון המרחב הכפרי פשוט ננטש והיער מכסה את המרחב.

    קבוצה שנייה היא המדינות שבהן האוכלוסיה מתחלפת באוכלוסיה שאינה לבנה ו/או נוצרית- בעיקר מדינות שהן מוקדי תיירות (ובעיקר מדינות קתוליות לטיניות) – מדינות המבססות על תיירות הן סובלניות למיעוטים וגם כי תיירות זקוקה לידיים עובדות זולות (חדרנים, שוטפי כלים, מנקים, מוכרים, מלצרים…). איטליה ספרד צרפת ארצות השפלה והארצות שסובבות את הרי האלפים. בארצות האלה האוכלוסיה המקורית תצטמצמם בכשליש תוך דור עקב הילודה הנמוכה ובנוסף היא תצטמצם כי הצעירים בורחים – אבל האוכלוסיה הכללית לא תצטמצם אלא תתחלף במהגרים שאינם לבנים ו/או נוצרים.

    הקבוצה השלישית היא בעיקר המדינות האנגלו סקסיות הפרוטסטנטיות שבהן שיעור הילודה הנמוך מקוזז ע”י הגירה של לבנים מהמדינות הקורסות בעיקר ארה”ב קנדה ואוסטרליה שקולטות מהגרים אירופאים והן אלה שנהנות מהמשבר ושישרדו אותו.

    תהליך מקביל קורה במזרח אסיה בקרב הגזע הצהוב – אבל עם מספר הבדלים – במזרח אסיה אין הגירה של בני גזעים אחרים אלא הגירה פנימית ממערב סין שהופכת לפחות צפופה אל הערים הגדולות התעשייתיות בחופי הים במזרח סין.
    ביפן, טיוואן ודרום קוריאה במקום האוכלוסיה המקורית מגיעים עובדים מהפיליפינים מתאילנד ומויטנאם אבל בגלל שאין הבדל משמעותי בין העמים בתרבות ו/או במראה אין בינתיים משבר חברתי נרחב.