פרימן דייסון: המדען שהעז ללכת נגד זרם הפחדות האקלים

הפיזיקאי המבריק שנפטר לאחרונה הרגיז פעילים סביבתיים כאשר תמך בפיתוח מקורות אנרגיה על מנת לסייע לכלכלות נחשלות

פרופ' פרימן דייסון | Monroem

מותו של הפיזיקאי פרימן דייסון בגיל 96 לפני כשבועיים צוין בפרסומים רבים, אשר הבליטו כולם את תרומותיו הרבות למדע. דייסון היה ללא ספק גאון, איש אשכולות שתחומי העניין שלו כללו מתמטיקה, ביולוגיה, פיזיקה ואנרגיה גרעינית, מסעות בחלל וכלי נשק. כל אלו הם הישגים חשובים בהחלט, אך עמדתו של דייסון בסוגיית שינוי האקלים – או יותר נכון עמדתו בעניין התפתחות כלכלית ומה שהגדיר כ”אתוס ההומניסטי” – סייעה ליצור סוג חדש של סְבִיבָתָנוּת, כזו הדוחה את הרעיון לפיו פחמן ד-חמצני הוא הנבל האולטימטיבי.

דייסון היה סקפטי לגבי הטענה האסונית של שינוי האקלים, עובדה שהובלטה במיוחד בהספדים שפרסמו עיתונים מכובדים. כך למשל, ב’וושינגטון פוסט’ קראו לעמדה זו “כפירה בהתחממות הגלובלית” וטענו כי למרות שדייסון “לא התכחש לכך שכדור הארץ מתחמם”, הוא חרג מן השורה מכיוון שלא האמין שאותה התחממות מסוכנת במיוחד. עמדה זו, כך טענו ב’פוסט’, “אינה משותפת לרוב המוחלט של המדענים”. ב’ניו-יורק טיימס’ נכתב כי דייסון “בלבל את הממסד המדעי” בכך ש”התייחס בביטול לקונצנזוס לגבי הסכנות של שינוי אקלים מעשה ידי אדם”.

פרימן דייסון היה יכול להרשות לעצמו להיות סקפטי. מעט מאוד אקדמאים מעזים לחרוג מן הגישה האורתודוקסית בנושא האקלים מכיוון שהלחץ להסכים עם דעת הרוב הוא אדיר. כדי להיווכח בכך, מספיק לראות למשל את מה שחוו פרופ’ ג’ודית קרי באוניברסיטת ג’ורג’יה טק או פרופ’ רוג’ר פילקי באוניברסיטת קולורדו – שניהם הוכנסו לרשימה השחורה מכיוון שהעזו לפקפק בהלכה המקובלת.

לדייסון לא היו נקיפות מצפון כאלה. עמדתו כחוקר בכיר באוניברסיטת פרינסטון בה בילה יותר משישים שנה הייתה בטוחה. הביטחון הזה, יחד עם ההיסטוריה האישית הארוכה שלו במדעי הפיזיקה, אפשרו לו לסלול לעצמו דרך ייחודית בשאלת האקלים. בשנת 2007 הוא פרסם מאמר באתר Edge.org, שכנראה רלוונטי היום אף יותר מיום פרסומו. כבר בשורה הפותחת באותו מאמר, דייסון מבהיר היטב את גישתו הסקפטית:

הכפירה הראשונה שלי אומרת שכל הרחש סביב ההתחממות הגלובלית מנופח באופן מוגזם. הנני כאן, מתנגד לאחווה הקדושה של מומחי האקלים ולקהל האזרחים שהולכים אחריהם שולל ומאמינים למספרים בתחזיות שניפקו מודלים ממוחשבים”

דייסון המשיך וטען כי אותם מודלים אקלימיים “אינם מתחילים אפילו לתאר את העולם האמיתי בו אנו חיים. העולם האמיתי הוא מבורדק ומלוכלך, ומלא בדברים שאנחנו עדיין לא מבינים”. אך תמצית הטיעון של דייסון לא נגעה לשינוי האקלים או למודלים ממוחשבים, ובמקום זאת הוא התמקד בערכים:

נטורליסטים מאמינים שהטבע יודע הכי טוב. עבורם, הערך הגבוה ביותר הוא לכבד את הסדר הטבעי של הדברים ולכן כל התערבות אנושית בוטה בסביבה הטבעית היא מרושעת. שריפה מוגזמת של דלקים היא מרושעת”

שורות אלו ממצות את תפיסתם של רבים מפעילי האקלים וארגוני הסביבה הבולטים בעולם, אשר באופן עקבי משמיצים את חברות האנרגיה. פוליטיקאים מובילים בשמאל האמריקני, כולל הסנאטורים ברני סנדרס ואליזבת וורן, אמרו כי הם שואפים לאסור על קידוחים לחיפוש גז או נפט באמצעות לחץ הידראולי – אותו תהליך ממש שאפשר לארה”ב להכפיל את הפקת האנרגיה שלה בעשור האחרון. סנדרס גם מבקש לתבוע חברות נפט וגז על כך שהן מפיקות את הדלקים שמניעים את הכלכלה העולמית. בחודש ינואר האחרון, ענקית ניהול ההשקעות BlackRock הודיעה כי תפסיק לממן פרויקטים הקשורים בדלקים אלה, וארגוני סביבה שונים מפעילים לחץ כבד על בנקים אחרים לנקוט בצעדים דומים.

במקום להפוך את חברות האנרגיה ואת האנרגיה לשטן, דייסון התמקד בפיתוח האנושי ובצורך שלנו בעוד אנרגיה כדי לסייע לעוד אנשים לחיות חיים טובים יותר. “האתיקה ההומניסטית נובעת מן האמונה שבני האדם הם חלק בלתי-נפרד מהטבע”, כתב. “לבני אדם יש את הזכות ואת החובה לבנות מחדש את הטבע כך שגם האנושות וגם סביבתה הטבעית ישרדו וישגשגו. עבור הומניסטים, הערך הגבוה ביותר הוא דו-קיום הרמוני בין האדם לטבע”.

בשורות אלו לגבי “הזכות והחובה”, דייסון כמו חזה מראש את עליית התנועה האקו-מודרניסטית. בשנת 2015, קבוצה של מדענים, עיתונאים ופעילים פרסמו את “המניפסט האקו-מודרניסטי“, בו הכריזו כי אנו מעצבים מחדש את כדור הארץ ואין מכך דרך חזרה. “בני האדם נוצרו מכדור הארץ, והוא נבנה מחדש בידיהם”, כך כתבו.

שמונה עשר החותמים המקוריים כללו את מייסדי מכון Breakthrough טד נורדהאוס ומייקל שלנברגר, כמו גם את ג’וישרי רוי מאוניברסיטת כלכותה, מייסד Whole Earth Catalog סטיוארט ברנד והפילנתרופית רייצ’ל פריצקר. “שינוי האקלים ואתגרים אקולוגיים גלובליים אחרים אינם החששות המיידים עבור מרבית אנשי העולם”, טענו, “והם אינם צריכים להיות”.

במובן הזה, האקו-מודרניסטים הדהדו את מאמרו של דייסון שטען כי “הסכנות הגדולות ביותר הן העוני, תת-פיתוח, אבטלה, מחלות ורעב – כל המצבים שמונעים מאנשים הזדמנויות ומגבילים את החירות שלהם”. זהו משפט רלוונטי במיוחד לימינו בהם אי-השוויון העיקרי בעולם הוא הפער העצום בין העשירים בחשמל לעניים בחשמל. כפי שאני מסביר בספרי החדש, ישנם בעולם כשלושה מיליארד איש החיים במקומות בהם השימוש בחשמל לנפש נמוך מהשימוש בחשמל של מקרר אמריקני ממוצע בודד.

לכן במקום לדון את העניים באנרגיה לעוני רב יותר ולמנוע פיתוח ומימון מאותם מדינות הזקוקות לדלק כדי להמריץ את הכלכלה שלהן, אנו זקוקים לתגובה אנושית המכירה בצורך לעוד פיתוח, בשימוש בעוד אנרגיה ובמיוחד בשימוש בעוד גז טבעי. השורה החשובה ביותר במאמרו של דייסון מ-2007 היא זו:

האתיקה ההומניסטית מקבלת את עלייה ברמות הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה כמחיר קטן שיש לשלם, אם ברצוננו להביא לכך שפיתוח תעשייתי גלובלי יעזור להקל על הסבל של החלק העני יותר באנושות”

לכך אני אומר – אמן.


הטור פורסם לראשונה באתר ‘נשיונל רוויו‘.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.