הנתונים מראים: כדי לעצור את התפשטות הקורונה חייבים לפעול מיד

המידע שהתקבל ממדינות בהן הנגיף נבלם בהצלחה מראה באופן חד-משמעי כי כל עיכוב בבידוד והשבתת מערכות מעלה את קצב ההדבקה ואת הסכנה למקרי מוות

חייל בודק אזרח בטייוואן | ויקיפדיה

מאמר זה פורסם לראשונה באתר medium.com, ותורגם לעברית בידי ליהי לוטקר. אנו מודים למחבר ולמתרגמת על האישור לפרסמו.

***

עם כל מה שמתרחש עם וירוס הקורונה, נהיה די קשה להבין מה צריך לעשות היום. האם צריך לחכות לעוד מידע? לעשות משהו כבר עכשיו? מה נכון לעשות? המאמר הזה יעסוק  בדברים הבאים, יחד עם עוד שלל תרשימים, גרפים ומודלים משאר מקורות מידע: כמה מקרי קורונה הולכים להיות באזור שלכם? מה יקרה כשהמקרים האלה יתממשו? מה אתם צריכים לעשות? מתי?

כשתסיימו לקרוא אותו, זה מה שתוכלו לקחת איתכם: וירוס הקורונה מגיע אליכם. הוא מגיע במהירות אקספוננציאלית: בהתחלה בהדרגה, ואז בפתאומיות. זה עניין של ימים, אולי שבוע-שבועיים. כשהוא יגיע, מערכת הבריאות תהיה המומה מהעומס. האנשים סביבכם יטופלו במסדרונות בית החולים. עובדי מערכת הבריאות המותשים יישברו. כמה מהם ימותו. בשלב מסוים הרופאים יהיו חייבים להחליט מי החולים שיקבלו את החמצן ומי ימותו. הדרך היחידה למנוע את זה היא שמירת מרחק מאנשים היום. לא מחר. היום. זה אומר לייצר מצב בו כמה שיותר אנשים נשארים בבית, החל מהיום. כפוליטיקאים, מובילי קהילה או מנהלים — יש לכם את הכוח והאחריות למנוע את זה.

זה כנראה יגרום לכם לתהות: מה אם זאת סתם הגזמה? מה אם יצחקו עליי? אולי יכעסו עליי? האם אראה מטופש? לא עדיף לחכות שאחרים קודם יעשו צעדים? האם אני עלול לפגוע בכלכלה יותר מדי? אבל בעוד מספר שבועות, כשבתקווה כל העולם יהיה בסדר, כשכמה בחירות של שמירת מרחק מאנשים היו יכולות לעזור או הצילו חיים, כנראה שאף אחד כבר לא יעביר ביקורת. אנשים פשוט יודו לך על זה שקיבלת את ההחלטה הנכונה. אוקיי, אז בואו נתחיל.

1. כמה מקרי הידבקות בקורונה יהיו במדינה שלך?

צמיחה ארצית

סך כל מקרי ההידבקות גדלו בצורה אקספוננציאלית עד שסין הצליחה להשתלט עליהם. אבל עד אז זה כבר יצא מחוץ לגבולותיה, ועכשיו מדובר במגפה כלל עולמית שאיש אינו יכול לעצור.

נכון להיום, זה בעיקר בעקבות מה שקורה באיטליה, איראן ודרום קוריאה:

קיימים כל כך הרבה מקרי הידבקות בדרום קוריאה, איטליה וסין עד שזה מקשה לראות את המצב במדינות האחרות, אבל בואו נתמקד רגע בפינה הימנית התחתונה.

ישנן עשרות מדינות בהן אחוזי צמיחה אקספוננציאליים של המחלה. נכון להיום, רובן מדינות מערביות.

אם נמשיך באותו אחוז הצמיחה רק במשך שבוע, זה מה שנקבל:

כדי להבין מה יקרה או איך אפשר לעצור את זה, צריך להסתכל על מקרים של מדינות שכבר עברו את המצב זה: סין, מדינות אסייתיות אחרות עם ניסיון בהתמודדות עם סארס ואיטליה.

סין

מקור: ניתוח של תומאס פואיו על גבי תרשים מ Journal of the American Medical Association, מבוסס על מידע גולמי של המקרים שנלקח מהמרכז הסיני לשליטה ובקרה במחלות

התרשים למעלה מאוד חשוב כדי להבין את התמונה. העמודות הכתומות מתייחסות לכמות המקרים היומית הרשמית במחוז חוביי: כמה אנשים אובחנו כחולים באותו היום. העמודות האפורות מראות את הכמות האמיתית היומית של חולים בקורונה. המרכז הסיני לשליטה ובקרה במחלות אסף את המספרים האלה כאשר בדקו את החולים וביררו מתי התחילו הסימפטומים שלהם. אלו מקרים שניתן היה להבין רק בדיעבד: הרשויות לא יודעות כשמתחילים סימפטומים של המחלה, וזה משהו שניתן להבין רק בדיעבד כאשר אותו בנאדם הולך לרופא או מאובחן כחולה. המשמעות היא שבעוד שהעמודות הכתומות מראות את מה שהרשויות יודעות וחושבות שקורה, העמודות האפורות מראות את מה שקורה באמת.

ב-21 בינואר, מספר המקרים המאובחנים החדשים (כתום) הגיע לשיא חדש: מאה מקרים חדשים. במציאות כבר היו 1500 מקרים חדשים שגדלו בצורה אקספוננציאלית, אבל הרשויות לא ידעו את זה. מה שהם ידעו הוא שפתאום היו להם עוד 100 חולים חדשים. יומיים לאחר מכן, הרשויות סגרו את ווהאן (עיר הבירה של חוביי). בזמן הזה כבר היו כבר סביב 400 חולים חדשים ביום. שימו לב למספר הזה: הם החליטו לסגור את העיר עם רק 400 מקרים חדשים ביום. בעוד שבמציאות כבר היו בעצם 2500 מקרים חדשים ביום, אבל הם פשוט לא ידעו את זה. ביום שאחרי, 15 ערים נוספות נכנסו לסגר.

עד ל-23 בינואר, כשהעיר ווהאן נכנסה לסגר, ניתן לראות שהגרף האפור גדל באופן אקספוננציאלי וכמות המקרים האמיתית גדלה באופן מטורף. ברגע שווהאן נכנסה לסגר, הגדילה הואטה. ב-24 בינואר, כשעוד 15 ערים נכנסו לסגר, מספר המקרים האמיתיים (שוב, באפור) נעצר. יומיים אחר כך, מספר החולים המקסימלי הגיע לשיא ומאז הוא בירידה. שימו לב שהמספר הרשמי  של המקרים (בכתום) עדיין גדל אקספוננציאלית: במשך 12 ימים נוספים, נראה שהמספרים המשיכו ממש לגדול, אבל הם לא. נראה כי מדובר במקרים בעלי סימפטומים משמעותיים יותר שפשוט הלכו לרופא.

כל קונספט המספרים הרשמיים והאמיתיים הוא חשוב, תזכרו אותו להמשך. שאר המחוזות בסין היו מתואמים עם הממשל הסיני ולכן נקטו ישר באמצעים וזו הייתה התוצאה:

כל קו הוא מחוז סיני עם מקרי קורונה. כל אחד מהם היה עלול להפוך לאקספוננציאלי, אבל הודות לאמצעים שננקטו כבר בסוף ינואר כולם עצרו את הווירוס לפני שהתפשט. בינתיים, לדרום קוריאה, איטליה ואיראן היה חודש שלם ללמוד מה לעשות, אבל הן לא עשו את זה. הן הגיעו לאותה צמיחה אקספוננציאלית כמו בחוביי, ועברו כל מחוז בסין כבר בסוף פברואר.

מדינות אסייתיות

המצב בדרום קוריאה חמור, אבל האם תהיתם למה ביפן, טאיוואן, סינגפור, תאילנד והונג-קונג הוא לא כזה?

טאיוואן אפילו לא נמצאת בגרף הזה בגלל שלא עברה את סף חמישים החולים שהשתמשתי בו. כל המדינות הללו סבלו מהתפרצות הסארס בשנת 2003, וכולן למדו ממנה כמה ויראלית וקטלנית המחלה יכולה להיות, והבינו שעליהן לקחת אותה ברצינות. זאת הסיבה שכל הגרפים שלהן לא נראים אקספוננציאליים, למרות שמראים צמיחה בשלב מאוד מוקדם.

עד עכשיו, התייחסנו לתהליך שבו מקרי קורונה שיצאו משליטה, עד שהממשלות הבינו את האיום שעמד לפניהן והשתלטו עליו. אבל במדינות אחרות מדובר בסיפור אחר לגמרי. לפני שנדבר עליהן, נקודה לגבי דרום קוריאה שמסתמנת כיוצאת דופן בסיפור הזה. בשלושים המקרים הראשונים נראה שהמחלה כן הייתה בשליטה מוחלטת, עד החולה ה-31 שהצליח להעביר את המחלה לאלפי אנשים אחרים. בגלל שהנגיף מדבק עוד לפני שמרגישים סימפטומים כלשהם, עד שהרשויות הבינו מה קרה הוא כבר היה בחוץ ועכשיו הקוריאנים משלמים על ההשלכות של המקרה היחיד הזה. מאמצי הבידוד שלהם מורגשים: איטליה כבר עברה אותם במספר המקרים, ואיראן תעבור אותם מחר (נכון ל-10.3.20)

מדינת וושינגטון

כבר ראיתם איך נראית הצמיחה במדינות מערביות, וכמה רע נראות התחזיות רק לשבוע אחד. עכשיו תארו לעצמכם שמאמצי הכלה לא מתרחשיםכמו בווהאן או מדינות אחרות במזרח, וקיבלתם התפשטות מגפה קטלנית. בואו נבחן מקרים כמו במדינת וושינגטון, אזור מפרץ סן-פרנסיסקו, פריז או מדריד.

מדינת וושינגטון היא ווהאן של ארה״ב. מספר המקרים שם גדל אקספוננציאלית וכרגע עומד על 140, אבל עוד בהתחלה קרה שם משהו מעניין ונראה היה שאחוז התמותה הוא גבוה במיוחד. בשלב מסוים, במדינה היו שלושה חולים, ומקרה מוות אחד. ראינו ממקומות אחרים בעולם שאחוז התמותה מהקורונה הוא בין 0.5% ל-5% (עוד על זה בהמשך), אז איך אחוז התמותה הגיע ל-33%? התברר שהווירוס התפשט בלי שגילו אותו במשך שבועות. זה לא שהיו רק שלושה מקרים, אלא שהרשויות ידעו רק על שלושה, ואחד מהם נפטר. זה הגיוני כי ככל שהמקרה חמור יותר, יותר סביר שינסו לאבחן אותו. הדבר דומה לעמודות האפורות והכתומות בסין: הם ידעו רק על העמודות הכתומות (המקרים הרשמיים) שנראו טוב: רק שלשה חולים. אבל במציאות, היו כבר מאות, אם לא אלפים של מקרים אמיתיים.

וזאת בעיה. אנחנו יודעים רק על המקרים הרשמיים, לא האמיתיים, אבל הכמות האמיתית היא מה שהכי חשוב לדעת. ואיך ניתן להעריך אותה? מתברר שישנן שתי דרכים לעשות זאת, ויש לי מודל לשתיהן, כדי שתוכלו לשחק עם המספרים בעצמכם (לינק ישיר להעתק של המודל).

הדרך הראשונה היא דרך התמותה. אם יש באזור שלכם מקרי תמותה, אפשר לשער מה המספר האמיתי של המקרים שם. אנחנו יודעים כמה זמן בממוצע לוקח לאדם להידבק בווירוס ועד הזמן שבו הוא עלול למות (17.3 ימים). זה אומר שהאדם שנפטר בוושינגטון ב-29 בפברואר כנראה נדבק בערך ב-12 באותו החודש. אנחנו גם יודעים מהם אחוזי התמותה, ובשביל התרחיש הזה אשתמש ב-1% (נתייחס לזה לעומק בהמשך). זה אומר שסביב ה12 בפברואר, היו כבר כמאה מקרים באזור הזה (שאחד מהם הסתיים במוות לאחר 17.3 ימים).

אם ניקח את זמן ההכפלה הממוצע של הנגיף (הזמן שלוקח להגיע לכמות כפולה של מקרים, בממוצע) שהוא 6.2 ימים, זה אומר שב-17 הימים עד שאותו אדם נפטר כמות המקרים הוכפלה כבר פי שמונה בערך (=2^(17/6)). המשמעות היא שגם אם לא מאבחנים את כל המקרים, משמעותו של מוות אחד כזה הוא 800 מקרים אמיתיים היום.בוושינגטון היו כבר 22 אנשים שנפטרו, ובחישוב מהיר מדובר בכ-16,000 מקרים אמיתיים של קורונה כרגע. זאת כמות החולים הרשמית באיטליה ובאיראן גם יחד.

אם נסתכל על המקרים לעומק, נגלה ש-19 ממקרי המוות האלה היו מאותו מעגל, מה שייתכן שאומר שהווירוס לא התפשט בצורה כל כך רחבה. כך שבמקרה הזה אם נתייחס ל-19 המקרים האלה כמקרה אחד, זה כאילו שמדובר בארבעה מקרי מוות. עדכון המודל עם המספר הזה עדיין ייתן לנו כ-3000 חולים היום. הגישה של טרבור בדפורד מתייחסת לנגיף עצמו ולזמן ההכפלה כדי להעריך מה כמות החולים, והמסקנה היא שככל הנראה יש כ-1100 מקרים במדינת וושינגטון כרגע.

אף אחת מהגישות האלה אינה מושלמת, אבל כולן מובילות לאותה נקודה: אנחנו לא יודעים מה כמות המקרים האמיתית, אך היא הרבה יותר גבוהה מהכמות הרשמית. זה לא במאות, אלא באלפים, אם לא יותר.

אזור המפרץ בסן-פרנסיסקו

עד ה-8 במרץ לא היו אנשים שנפטרו באזור המפרץ, מה שהפך את ההערכה של כמות המקרים האמיתית לקשה יותר. באופן רשמי יש 86 מקרים, אבל כמות הבדיקות בארה״ב היא נמוכה במיוחד בגלל שלא קיימות מספיק ערכות לבדיקה. המדינה החליטה לייצר ערכת בדיקה בעצמה, שהוכחה כלא יעילה. זאת כמות הבדיקות שהתבצעו על ידי מדינות שונות עד ל-3 במרץ (מקורות לכל אחד מהמספרים האלו פה):

בטורקיה בה לא היו מקרים פעילים, היו פי 10 יותר בדיקות לתושב מאשר בארה״ב. המצב לא יותר טוב היום, עם רק כ-8000 בדיקות שבוצעו בארה״ב, מה שאומר שרק כ-4000 אנשים נבדקו.

כאן ניתן להעזר בחישוב המקרים הרשמיים כאחוז מהמקרים האמיתיים. אבל איך נדע באיזה? באזור המפרץ בדקו כל מי שטייל או שהיה במגע עם מטייל, מה שאומר שהם ידעו על רוב המקרים שקשורים לאנשים שטיילו וחזרו, אבל לא על מקרים של התפשטות בתוך הקהילה. אם נבין את אחוז ההתפשטות בתוך הקהילה לעומת כמות ההתפשטות אצל מטיילים אפשר יהיה להעריך את כמות המקרים האמיתית. בדקתי את חישוב היחס בדרום קוריאה, שיש לה הרבה מידע. בזמן שהיו להם 86 מקרים, והשיעור מתוכם שהגיע בהתפשטות מתוך התושבים היה 86%. עם המספרים האלה ניתן לחשב את כמות המקרים האמיתיים. כלומר, אם באזור המפרץ יש 86 מקרים מאובחנים היום, ככל הנראה המספר האמיתי הוא כ-600.

צרפת ופריז

בצרפת טוענים שיש להם 1400 חולים כיום, ושלושים מקרי מוות. בשימוש בשתי השיטות שהוזכרו למעלה, כמות החולים האמיתית נעה בין 24,000 ל-140,000. אני אחזור על זה — מספר החולים האמיתי בצרפת הוא ככל הנראה עוד על פי כמה סדרי גודל גבוהים יותר ממה שדווח באופן רשמי. לא מאמינים לי? תסתכלו שוב בגרף מווהאן.

אם סוכמים את כמות העמודות הכתומות עד ה-22 בינואר, יש 444 מקרים. עכשיו תסכמו את כל העמודות האפורות — הן מגיעות עד לכ-12,000 מקרים. אז בזמן שבווהאן חשבו שהיו להם 444 מקרים, היו להם למעשה פי 27. ולכן אם בצרפת חושבים שיש להם 1400 מקרים, ככל הנראה יש להם כבר עשרות אלפי מקרים. אותו חישוב מתייחס גם לפריז. עם כשלושים מקרים בתוך העיר, כמות המקרים האמיתית היא ככל הנראה כמאות, אולי אלפים. עם 300 מקרים במחוז איל-דה-פראנס, סך כל המקרים במחוז כנראה חצה את עשרות האלפים.

ספרד ומדריד

המספרים בספרד מאוד דומים לאלה בצרפת (1200 מקרים לעומת 1400, ובשתיהן שלושים מקרי מוות). המשמעות היא שאותם החוקים חלים גם פה: בספרד יש כנראה כבר כ-20 אלף מקרים אמיתיים. בקהילת מדריד, עם יותר מ-600 מקרים רשמיים ו-17 מקרי מוות, המספר האמיתי הוא ככל הנראה בין 10,000 ל-60,000.

אם אתם קוראים את זה ותוהים כיצד זה יתכן, פשוט חשבו: בכמות הזאת של חולים, בווהאן כבר נכנסו להסגר. עם כמות המקרים שאנו רואים היום במדינות כמו ארה”ב, ספרד, צרפת, איראן, גרמניה, יפן, הולנד, דנמרק, שבדיה או שוויץ, ווהאן כבר הייתה בסגר. ואם אתם אומרים לעצמכם שמדובר רק במחוז אחד בסין, תנו לי להזכיר לכם שחיים בו קרוב ל-60 מיליון איש, יותר מבספרד ובערך כמו בכל צרפת.

2. מה יקרה כשכל מקרי הקורונה האלה יתממשו?

אז וירוס הקורונה כבר פה. הוא חבוי, ומתפשט בצורה אקספוננציאלית. מה יקרה במדינות שלנו ברגע שהוא יגיע אליהן? קל לדעת, כי אנחנו רואים מה קורה כבר במקומות אחרים. הדוגמאות הכי טובות הן חוביי ואיטליה.

אחוזי תמותה

ארגון הבריאות העולמי מדבר על אחוז תמותה של 3.4% (אחוז האנשים שחלו בוירוס ומתו כתוצאה ממנו). המספר הזה הוא נטול הקשר ואסביר מדוע.

זה מאוד תלוי במדינה כרגע: בין 0.6% בדרום קוריאה עד ל-4.4% באיראן. אז מה האחוז האמיתי? אפשר להשתמש בחישוב פשוט כדי לגלות. שתי הדרכים בהן ניתן לחשב אחוזי תמותה הן מקרי מוות/סה”כ מקרים ומקרי מוות/מקרים סגורים. הראשון הוא ככל הנראה הערכת חסר מפני שהרבה מקרים פתוחים עלולים גם הם להסתיים במוות. השני הוא הערכת יתר, מפני שמקרי מוות נסגרים הרבה יותר מהר מזמן החלמה.

בדקתי את האופן בו שני סוגי האחוזים השתנו לאורך הזמן. שני המספרים האלו יביאו לאותה התוצאה כשכל המקרים ייסגרו, אז אם משתמשים במגמות מן העבר כדי לחזות מה יקרה בעתיד, ניתן להעריך מה יהיה אחוז התמותה הסופי. כרגע רואים שבסין אחוז התמותה נע בין 3.6% לבין 6.1%. אם משתמשים במספר זה כתחזית לעתיד, נראה שהוא יתכנס לכ- 3.8%-4%. זה כפול מההערכה הנוכחית, ופי שלושים יותר גרוע משפעת. מספר זה הוא תוצר של שתי מציאויות שונות לגמרי: חוביי ושאר סין.

אחוז התמותה בחוביי ככל הנראה יתכנס לכיוון ה-4.8%, בעוד שבשאר סין הוא כנראה יהיה סביב ה-0.9%.

הכנתי תרשים גם של המספרים באיראן, איטליה ודרום קוריאה, המדינות היחידות שיש בהן מספיק מקרי מוות כדי שהחישוב הזה יהיה מספיק רלוונטי.

סך כל מקרי המוות באיראן ואיטליה/סך כל המקרים מתכנסים שניהם לאזור ה-3%-4%. הניחוש שלי הוא שבסוף אלו יהיו האחוזים אליהם המספרים יתכנסו.

דרום קוריאה היא הדוגמה המעניינת ביותר, בגלל ששני הנתונים אצלה לחלוטין לא קשורים: מקרי מוות/סה”כ מקרים הוא רק 0.6%, בעוד שמקרי מוות/מקרים סגורים הוא 48%. ההנחה שלי היא שזה קורה בעקבות כמה דברים יוצאי דופן שהם עושים. בתור התחלה, הקוריאנים בודקים את כולם (ולכן עם כל כך הרבה מקרים פתוחים אחוזי התמותה נראים נמוכים), וגם משאירים מקרים פתוחים לזמן ארוך יותר (אבל סוגרים אותם מהר כשהחולה נפטר). יש להם גם הרבה מיטות בבתי חולים, מה שעוזר לתת מענה טוב יותר למי שצריך (ראו תרשים 17.b), וייתכן שיש סיבות נוספות שאנחנו לא מודעים אליהן. מה שמשנה הוא שאחוז מקרי המוות/מקרים היה סביב 0.5% עוד מהתחלה, כך שככל הנראה הוא יישאר שם, וככל הנראה מושפע משמעותית מחוזק מערכת הבריאות וניהול המשבר שלהם.

הדוגמה הרלבנטית האחרונה היא אוניית ה'דיימונד פרינסס': עם 706 חולים, שישה מקרי מוות ומאה מחלימים. אחוז התמותה נע בין 1% ל-6.5%. שימו לב כי גם התפלגות הגיל בכל מדינה תהיה בעלת השפעה: מאחר ואחוזי התמותה גבוהים יותר משמעותית אצל אנשים מבוגרים יותר, במדינות עם אוכלוסייה מזדקנת כמו יפן תהיה פגיעה חזקה יותר בממוצע מאשר מדינות צעירות יותר כמו ניגריה. גם למזג האוויר יש השפעה, במיוחד ללחות וטמפרטורה, אך לא ברור עדיין איך זה ישפיע על ההדבקה מהמחלה ואחוזי התמותה.

ניתן לסכם זאת כך: מדינות שמתכוננות למצב יראו אחוזי תמותה של כ-0.5% (דרום קוריאה) עד ל-0.9% (שאר סין). מנגד, מדינות שהמומות מהמצב יגיעו לאחוזי תמותה של כ- 3% עד לכ-5%. אומר זאת בדרך אחרת: מדינות שפועלות מהר יכולות להוריד את כמות מקרי המוות במקדם של פי 10. תגובה מהירה תקטין משמעותית גם את כמות החולים, מה שיהפוך את כל העניין לפשוט עוד יותר. אז מה צריכה לעשות מדינה כדי להיות מוכנה?

מה תהיה רמת העומס על המערכת

כ-20% מהמקרים דורשים אשפוז, 5% מהמקרים דורשים טיפול נמרץ, וכ-2.5% אחוז מהמקרים דורשים עזרה משמעותית, כולל שימוש במכונות הנשמה ומערכות חמצון חוץ גופיות (ECMO-  extra-corporeal oxygenation).

 

הבעיה היא שאי-אפשר לקנות או לייצר מכונות הנשמה או מערכות חמצון בקלות. לדוגמה, לפני מספר שנים היו בארה”ב רק 250 מכונות חמצון חוץ-גופיות (ECMO). לכן אם פתאום יש מאה אלף אנשים שנדבקו, הרבה מתוכם יצטרכו להיבדק. כ-20,000 מתוכם יצטרכו אשפוז, 5000 יצטרכו טיפול נמרץ, ו-1000 מתוכם יזדקקו למכונות שכבר היום אין לנו מספיק מהן. כל זה אפילו בלי לקחת בחשבון נושאים כמו מסכות. במדינה כמו ארה”ב יש רק אחוז מכמות המסכות הנדרשות כדי לכסות את הכמות לה זקוקים כל מי שעובד במערכת הבריאות (12 מיליון מסכות N95, ו-30 מיליון מסכות ניתוח לעומת צורך של 3.5 מיליארד מסכות). אם הרבה מקרים יופיעו בבת אחת, כמות המסכות תספיק רק לשבועיים.

במדינות כמו יפן, דרום קוריאה, הונג קונג או סינגפור, כמו גם מחוזות בסין מלבד חוביי, התכוננו מראש ונתנו לחולים שלהן את הטיפול לו היו זקוקים. אבל שאר המדינות המערביות די הולכות לכיוון של חוביי ואיטליה. אז מה קורה פה?

איך נראית מערכת בריאות בעומס יתר

הסיפורים על מה קרה בחוביי ואלה שקורים עכשיו באיטליה דומים באופן מטריד. בחוביי נבנו 2 בתי חולים חדשים ב-10 ימים, אבל אפילו אז הם לא הצליחו לעמוד בעומס.

בשניהם התלוננו כי חולים מציפים את בתי החולים. נאלצו לטפל בהם בכל מקום אפשרי: במסדרונות, בחדרי המתנה. אני ממליץ בחום על שרשור הטוויטר המצורף בקישור הבא ומצייר תמונה די ברורה של המצב באיטליה כיום. עובדי מערכת הבריאות מבלים שעות עם אותם אמצעי הגנה בגלל שאין מספיק מהם, וכתוצאה מכך הם לא יכולים לעזוב אזורים נגועים. כשהם כן עוזבים, הם מתמוטטים, מיובשים ותשושים. אין יותר משמרות. מחזירים אנשים מהפנסיה כדי לכסות צרכים של המערכת. אנשים ללא מושג בסיעוד עוברים הכשרה לילית כדי למלא תפקידים קריטיים. כולם במרחק קריאה, תמיד.

חלקם גם חולים בעצמם, דבר שקורה הרבה כי הם חשופים לווירוס כל הזמן בלי מספיק אמצעי הגנה. כשזה קורה הם צריכים להיות 14 יום בבידוד, בו הם לא יכולים לעזור. במקרה הטוב, הם מושבתים לשבועיים, במקרה הרע — הם מתים. המצב הכי גרוע הוא בטיפול נמרץ, שם חולים צריכים לחלוק מכונות הנשמה או מכונות חמצון חוץ-גופיות. את אלה למעשה אי אפשר באמת לחלק, לכן הרופאים חייבים להחליט איזה מאושפז ישתמש בהן, או במילים אחרות – מי יחיה ומי ימות. כל אלו גורמים לכך שאחוזי התמותה הם סביב 4% במקום 0.5%. אם אתם רוצים שהעיר או המדינה שלכם תהיה חלק מה-4%, אל תעשו היום כלום.

3. מה אתם צריכים לעשות?

השטיחו את העקומה

כרגע מדובר במגפה כלל-עולמית. לא ניתן להעלים אותה, אבל זה מה שאפשר לעשות כדי להפחית את העוצמה שלה. יש כמה מדינות שהפגינו התנהגות ראויה לשבח. הדוגמה הטובה ביותר היא טאיוואן, שמאוד מחוברת לסין ולמרות זאת יש בה כיום פחות מחמישים מקרים. המאמר בקישור המצורף מסביר את כל האמצעים שהם נקטו משלב מוקדם, והתמקדו בעיקר במאמצי הכלה. בטאיוואן הצליחו לבלום את הקורונה, אבל לרוב המדינות אין את המומחיות הזאת והן לא עשו זאת. עכשיו הן משחקות משחק אחר, אִפְחוּת, בניסיון להפוך את הוירוס הזה לכמה שפחות קטלני.

אם נצליח להקטין את כמות ההדבקה, מערכת הבריאות שלנו תצליח לטפל במקרים הקיימים בצורה טובה יותר ואחוזי התמותה יירדו. אם נצליח לרווח את ההתפשטות לאורך זמן, נגיע לנקודה בה שאר החברה תוכל להתחסן ובכך לחסל את הסיכון. המטרה אם כן היא לא לבטל את ההדבקה מהנגיף, אלא לדחות אותה.

ככל שנדחה יותר את מקרי ההדבקה, כך תוכל מערכת הבריאות לתפקד, וכך יירדו אחוזי התמותה ואחוזי האוכלוסיה שיהיו מחוסנים לפני שיידבקו. אז איך משטיחים את העקומה?

שמירת מרחק מאנשים

יש דבר אחד פשוט מאוד שנוכל לעשות ועובד: שמירת מרחק מאנשים. אם נחזור לגרף של ווהאן, אתם זוכרים איך שברגע שהיה סגר כמות המקרים ירדה? זה בגלל שאנשים לא היו באינטראקציה אחד עם השני ולכן הווירוס לא התפשט. הקונצנזוס המדעי כרגע הוא שהנגיף יכול להתפשט עד למרחק של שני מטרים אם מישהו משתעל. אבל גורם ההדבקה הגרוע ביותר מגיע דרך משטחים: הוירוס שורד עד תשעה ימים על משטחים שונים כמו מתכת, קרמיקה או פלסטיק. זה אומר שדברים כמו ידיות של דלתות, שולחנות וכפתורי מעלית יכולים להוות גורמי זיהום. הדרך היחידה להוריד את הסיכון בצורה משמעותית היא שמירה על מרחק מאנשים: אנשים שנשארים בבית עד כמה שאפשר לאורך כמה שיותר זמן, עד שתהיה ירידה בכמות ההדבקות. זה כבר הוכח בעבר, ובמיוחד במגפת השפעת העולמית ב-1918.

תובנות ממגפת השפעת ב-1918

 

אפשר לראות את ההבדל בין העיר פילדלפיה שלא פעלה מהר ואחוזי התמותה עלו בה משמעותית, לעומת סיינט לואיס שכן פעלה. תסתכלו גם על דנבר, בה נקטו באמצעי הגנה אבל אז הפחיתו אותם. להם היה שיא כפול במקרי מוות — כשהשני גבוה יותר מהראשון.

אם נסכום את כל המקרים, זה מה שנגלה:

כאן רואים כיצד במגפת השפעת דאז אחוזי התמותה בכל עיר הושפעו מכמה מהר ננקטו בה אמצעי פעולה. לדוגמה, סיינט לואיס שנקטה אמצעים כבר שישה ימים לפני פיטסבורג הייתה בעלת אחוזי תמותה נמוכים בחצי בהתאמה. נקיטה באמצעים עד עשרים יום לפני שהמצב נהיה בעייתי, חתכה בחצי את אחוזי התמותה בממוצע.

באיטליה הבינו את זה סוף סוף. ביום ראשון שעבר הם הכניסו את לומברדיה לסגר, ויום אחרי זה הבינו שטעו והכניסו את כל המדינה לסגר. התקווה היא לראות כבר בימים הקרובים את התוצאות, אך תוצאות משמעותיות ייראו רק תוך שבוע או שבועיים. כזכור מהגרף של ווהאן, היה פער של 12 ימים בין הרגע שסגר הוכרז ובין הרגע שכמות המקרים החדשים הרשמיים (בכתום) החלו לרדת.

איך פוליטיקאים יכולים לתרום לשמירת מרחק?

השאלה שפוליטיקאים שואלים את עצמם היום היא לא האם הם צריכים לעשות משהו, אלא מה הפעולה שנכון לעשות. יש מספר שלבים כדי להשתלט על מגפה, החל מצפיית המצב וכלה בביעור הבעיה, אבל כבר מאוחר מדי לרוב האופציות היום. עם כמות המקרים הקיימים, שתי האפשרויות היחידות העומדות בפני פוליטיקאים הן הכלה ואִפְחוּת.

הכלה

הכלה היא מצב בו כל המקרים מזוהים, מבודדים ובשליטה. זה מה שסינגפור, הונג קונג, יפן וטאיוואן עושות ממש טוב: הן הגבילו מאוד מהר את האנשים שנכנסו למדינה, זיהו מי חולה, בודדו אותן מיד, השתמשו באמצעי הגנה משמעותיים כדי להגן על עובדי מערכת הבריאות שלהם, ובודדו את כל מי שבא במגע עם החולי. זה עובד מעולה כאשר מוכנים ועושים את זה משלב מוקדם, ובמצב כזה לא צריך לעצור גם את כל הכלכלה כדי שזה יקרה.

כבר שיבחתי את הגישה של טאיוואן, אבל גם סין לא רעה ועשתה מאמצים משמעותיים ויוצאי דופן כדי לבלום את הוירוס. לדוגמה, הסינים הפעילו כ-1800 קבוצות של אנשים לאיתור אנשים נגועים וכל מי שהיו במגע איתם ובודדו את כולם. זאת הדרך בה הצליחו להשתלט על הווירוס במדינה בעלת אוכלוסיה של יותר ממיליארד איש.

זה לא מה שנעשה במדינות מערביות ועכשיו נהיה מאוחר מדי. ההודעה האמריקנית על עצירת הטיסות מאירופה היא אמצעי הכלה למדינה שנכון להיום קיימים בה פי 3 יותר מקרים ממה שהיו בחוביי כשהיא נכנסה לסגר, והמספרים גדלים באופן אקספוננציאלי. איך אפשר לדעת אם זה מספיק? מתברר שאנחנו יכולים לדעת אם נבחן את איסור הנסיעה של ווהאן.

התרשים למעלה מראה את האופן בו איסור הנסיעות בווהאן עיכב את המגפה. גודל העיגולים מראה את כמות המקרים היומית, והקו העליון מראה את כמות המקרים אם שום דבר לא היה נעשה. שני הקווים הנוספים מראים את ההשפעה של איסור על 40% ועל 90% מהנסיעות. המודל הזה נוצר ע”י אפידמיולוגים, בגלל שאין דרך לדעת זאת בוודאות. אם אתם לא רואים הבדל משמעותי, אתם צודקים. קשה מאוד לראות שינוי בהתפתחות המגפה. מדענים מעריכים כי איסור הנסיעות דחה רק ב-שלושה עד חמישה ימים את התפשטות המחלה בסין. ומה חשבו המדענים על ההשפעה על הפחתת ההדבקה?

החלק העליון הוא כמו בתרשים הקודם, ושני החלקים הנוספים מראים ירידה באחוזי ההדבקה. אם אחוז ההדבקה יורד ב-25% (דרך שמירת מרחק), זה משטיח את העקומה ודוחה את שיא ההדבקה ב-14 ימים. הורידו את אחוז ההדבקה ב-50%, ולא תהיה בכלל מגפה ברבעון הקרוב. איסור הנסיעות של הממשל האמריקני הוא טוב. הוא כנראה קנה לנו כמה שעות, אולי יום או שניים, אבל לא יותר. זה לא מספיק. זאת הכלה בזמן שמה שצריך באמת זה אפחות.

אִפְחוּת

אפחות דורש שמירת מרחק קיצונית. אנשים צריכים להפסיק להיפגש כדי להוריד את אחוז ההדבקה (R) מ2–3 שהוא שיעור ההדבקה של ללא נקיטת אמצעים, למתחת לאחוז אחד עד שבסופו של דבר ההדבקה תפסק. האמצעים האלה דורשים סגירת חברות, חנויות, תחבורה ציבורית ובתי ספר ואכיפת סגרים. כמה שהמצב יותר גרוע, כך שמירת המרחק מאנשים צריכה להיות קיצונית יותר.

ככל שיינקטו אמצעים דרסטיים בשלב מוקדם יותר, כך יידרש פחות זמן להתמיד בהם. כמה שיותר מוקדם שניתן יהיה לזהות מקרים שמתהווים, כך יידבקו פחות אנשים. זה מה שבווהאן היו חייבים לעשות, וזה מה שאיטליה הייתה חייבת לקבל בסופו של דבר. כאשר הווירוס משתולל, הדרך היחידה לעצור אותו היא סגר של כל האזורים הנגועים כדי שיפסיק להתפשט בבת אחת.

עם אלפי מקרים רשמיים, ועשרות אלפי מקרים אמיתיים — זה מה שארצות כמו איראן, צרפת, ספרד, גרמניה, שוויץ או ארה”ב חייבות לעשות, אבל הן לא עושות את זה. כמה חברות התחילו לעבוד מהבית, שזה נהדר. כמה אירועי ענק בוטלו, וכמה אזורים נגועים שמים את עצמם בסגר מבחירה. כל אלה יאטו את הנגיף. הם יורידו את אחוז ההדבקה מ2.5 ל-2.2, אולי ל-2, אבל זה לא מספיק כדי להוריד אותנו מתחת לאחוז אחד לאורך זמן כדי שנוכל לעצור את המגפה. אנחנו חייבים להוריד את האחוז כמה שיותר קרוב ל-1, לכמה שיותר זמן, כדי שנוכל להשטיח את העקומה.

וכאן עולה השאלה: מה הם שיקולי העלות והתועלת שאנו צריכים לשקול כדי להוריד את אחוז ה-R? זה התפריט שאיטליה הציגה בפני כולנו: אף אחד לא יכול לצאת או להיכנס מאזורי סגר, אלא אם הוכחו סיבות משפחתיות או סיבות עבודה; יש להימנע מתנועה בתוך אזורים אלו, אלא אם היא נדרשת בשל סיבות אישיות או עבודה ולא יכול להידחות בשום מצב; “מומלץ מאוד” לאנשים עם סימפטומים (קשיי נשימה או חום) להישאר בבית, ושעות עבודה הסטנדרטיות לעובדי מערכת הבריאות מושעות לאלתר. סגירת כל מוסדות החינוך (בתי ספר, אוניברסיטאות), חדרי כושר, מוזיאונים, אתרי סקי, מרכזי תרבות וקהילה, בריכות ותיאטראות; הגבלת שעות פתיחת ברים ומסעדות ל-6 בבוקר עד 18 בערב, עם מרחק מינימלי של מטר בין אנשים; סגירת כל המועדונים. בכל פעילות מסחרית יש לשמור על מרחק של מטר בין הלקוחות; מרכזי דת יכולים להישאר פתוחים כל עוד הם יכולים להבטיח מרחק של מטר בין אנשים; הגבלת ביקורי משפחה וחברים בבתי חולים' פגישות עבודה חייבות להידחות ויש לעודד עבודה מהבית. כל אירועי הספורט והתחרויות, ציבוריים או פרטיים, מבוטלים. אירועים חשובים יכולים להתרחש בדלתיים סגורות. אחרי יומיים הוסיפו באיטליה כי יש לסגור את כל בתי העסק שלא נחוצים. אז עכשיו אנחנו סוגרים את כל הפעילויות המסחריות, משרדים, בתי קפה וחנויות. רק תחבורה, בתי מרקחת וחנויות מצרכים יישארו פתוחות.

גישה אחת היא להגביר את אמצעי המניעה בהדרגה. לרוע המזל, זה נותן לווירוס זמן יקר כדי להתפשט. אם אתם רוצים לשמור על עצמכם, תעשו את זה בסגנון של ווהאן. אנשים אולי יתלוננו עכשיו, אבל הם יודו לכם אחר כך.

איך מנהיגים ומנהלים יכולים לתרום לשמירת מרחק מאנשים?

אם אתם מנהלים ורוצים לדעת מה אתם צריכים לעשות, המקור הטוב ביותר הוא אתר Staying Home Club. שם תמצאו רשימה של כל דרכי המדיניות שיש לנקוט למען שמירת מרחק מאנשים, עד עכשיו 328 חברות טכנולוגיה בארה”ב אימצו אותן. מדיניות זו מתייחסת לדברים כמו עבודה מהבית בלבד, הגבלות ביקורים, הגבלות נסיעות או שינוי אירועים. כמובן שיש עוד דברים להתייחס אליהם כמו מה עושים עם עובדים שעתיים, האם המשרד נשאר פתוח, איך מנהלים ראיונות או מה עושים עם המטבחים. אם אתם רוצים לדעת איך החברה שלי, Course Hero, התמודדה עם אתגרים אלה יחד עם מודל להודעה לעובדים, הנכם מוזמנים לקרוא את המסמך המצורף.

4. מתי?

יש סיכוי לא רע שעד עכשיו הסכמתם עם כל מה שאמרתי ואתם רק תוהים לגבי מתי נכון לקבל את ההחלטה. במילים אחרות, מה הטריגרים שצריכים לקרות כדי לקבל כל החלטה.

מודל מבוסס-סיכון לטריגרים

בשביל לפתור את זה — יצרתי מודל באמצעותו מודל תוכלו להעריך מה מספר המקרים באזור שלכם, מה ההסתברות שהעובדים שלכם כבר נגועים, איך זה ישתנה לאורך זמן, ואיך לדעת אם להשאיר את המשרד פתוח. המודל משתמש בתוויות כמו “חברה” ו”עובד”, אבל אותו מודל יכול לעבוד גם לכל דבר אחר, החל מבתי ספר ועד תחבורת המונים. אז אם יש לכם לפחות חמישים עובדים בפריז אבל כולם לוקחים את הרכבת ועוברים על פני אלפי אנשים, כנראה שהסיכוי שאחד מהם כבר נדבק הוא משמעותית יותר גבוהה ועליכם לסגור את המשרדים מיד. אם אתם מהססים כי אף אחד לא מראה סימפטומים, דעו ש-26% מההדבקות מתרחשות לפני שבכלל יש סימפטומים.

האם אתם חלק מקבוצת מנהלים?

המתמטיקה הזאת היא אנוכית. היא מסתכלת על הסיכון של כל חברה בנפרד, ולוקחת את הסיכון עד לרגע הבלתי נמנע בו הקורונה סוגרת את המשרדים שלנו. אבל אם אתם חלק מקבוצת מנהלים כזאת או אחרת, החישובים שלכם לא צריכים להיות עבור חברה אחת בלבד, אלא בשביל הכלל. המתמטיקה מעלה שאלה אחרת: מה הסיכוי שאחת מהחברות שלנו נגועה? אם אתה חלק מקבוצה של חמישים חברות עם 250 עובדים בממוצע באזור סן פרנסיסקו, יש סיכוי של 35% שלפחות באחת מהחברות האלה יש עובד אחד שנדבק. ו-97% שזה יהיה נכון בשבוע הבא. הוספתי למודל טאב לכדי שאפשר יהיה לשחק עם זה.

מסקנה: מחיר ההמתנה

זאת עלולה להיות החלטה שמפחיד לקבל, אבל אל תחשבו עליה ככה.

המודל התיאורטי למעלה מראה מספר קהילות שונות: אחת לא נוקטת באמצעי שמירת מרחק, אחת נוקטת באמצעים רק ביום ה”N” של התפרצות הוירוס, ואחת ביום ה N+1. כל המספרים הם דמיוניים (בחרתי אותם כי הם דומים למספרים של מה שקרה בחוביי, עם 6000 מקרים חדשים ביום במקרה הכי גרוע). המספרים האלה שם רק כדי להבהיר כמה יום אחד יכול להיות משמעותי בצמיחה אקספוננציאלית. תוכלו לראות איך העיכוב ביום אחד גורם לשיא מאוחר וגבוה יותר, עד שכמות המקרים היומיים מתכנסת לאפס. אבל מה בנוגע למקרים מצטברים?

המודל התיאורטי הזה מתבסס בצורה רופפת על מחוזז חוביי, כאשר המתנה של יום אחד יוצרת 40% יותר מקרים! יתכן כי אם הרשויות בחוביי היו מכריזות על סגר ב-22 בינואר, במקום ב-23 בינואר, ייתכן והיו יכולים להוריד את כמות מקרי ההידבקות בעשרים אלף. ותזכרו, מדובר פה רק במקרי הדבקה. אחוזי תמותה יהיו גם הרבה יותר גבוהים, לא רק בגלל שיהיו 40% יותר מקרי מוות, אלא גם התמוטטות יותר משמעותית של מערכת הבריאות, שעלולה להוביל לאחוזי תמותה גבוהים פי עשרה, כמו שראינו עד עכשיו. הבדל של יום אחד בשמירת מרחק מאנשים יכול להסתיים בעלייה משוגעת במקרי המוות בקהילה שלכם על ידי יותר מקרי הידבקות ואחוזי תמותה גבוהים יותר.

זה איום אקספוננציאלי. כל יום שעובר נחשב. כל יום שבו מעכבים את קבלת ההחלטה, לא רק משפיע על מספר קטן של מקרים. יש כנראה מאות אם לא אלפים של מקרים בקהילה שלך. כל יום שעובר בו אין שמירת מרחק, הוא יום בו ההדבקה גדלה באופן אקספוננציאלי.

אל תשכחו לשתף

זאת כנראה אחת הפעמים היחידות בעשור הזה בה שיתוף של מאמר יכול להציל חיים. כולם צריכים להבין את זה בכדי למנוע קטסטרופה. הזמן לפעול הוא עכשיו.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

14 תגובות למאמר

  1. שלחו את זה ליעלון. אולי זה יעיר אותו מהאוטיזם (ויסלחו לי האוטיסטים) אליו הוא ניכנס…

  2. שני אנשים שעובדים באותו משרד, אותה מכונת קפה, יושבים ביחד בחדר ישיבות, אותה מעלית, יושבים על אותה אסלה וכו – מה משנה אם הם מטר או שני מטר אחד מהשני

  3. כמה מלל, כמה פאניקה.

    תהילים פרק קכא
    א שִׁיר, לַמַּעֲלוֹת:
    אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל-הֶהָרִים– מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי.
    ב עֶזְרִי, מֵעִם יְהוָה– עֹשֵׂה, שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
    ג אַל-יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ; אַל-יָנוּם, שֹׁמְרֶךָ.
    ד הִנֵּה לֹא-יָנוּם, וְלֹא יִישָׁן– שׁוֹמֵר, יִשְׂרָאֵל.
    ה יְהוָה שֹׁמְרֶךָ; יְהוָה צִלְּךָ, עַל-יַד יְמִינֶךָ.
    ו יוֹמָם, הַשֶּׁמֶשׁ לֹא-יַכֶּכָּה; וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה.
    ז יְהוָה, יִשְׁמָרְךָ מִכָּל-רָע: יִשְׁמֹר, אֶת-נַפְשֶׁךָ.
    ח יְהוָה, יִשְׁמָר-צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ– מֵעַתָּה, וְעַד-עוֹלָם.

    להעביר כמה שיותר

    1. אחריות איננה פאניקה וטקסט כל כך יפה וטהור אינו ערובה לביטחון אישי אם בפנים הכל רקוב.

  4. משבר הקורונה מעיר את חסידי הימין הכלכלי והחירות המוחלטת להבין שהחיים מורכבים. ביבי הבין, טראמפ בדרך להבין, והכי חשוב – אתר מידה הבין שבריאות ציבורית והגבלת חירויות הפרט למען הכלל הם צו השעה.

  5. נראה מעמיק וטוב.
    אבל כל הנתונים מסתמכים על כל שהנתונים של סין אמיתיים.
    אתה חושב שיש שם רק 3000 מתים?
    אני לא מאמין שחסמו עיר שלמה ויש להם רק מאה אלף מקרים.
    יהיה מאוד קל לנתח אחרי שהכל יירגע אבל היום אי אפשר לנתח מכיוון שאי אפשר להסתמך על נתונים.

    1. עידן היקר, נכון שבטאיוואן טענו שהסינים משקרים, אבל אחרי שהמחלה התפשטה לכל העולם רואים שלא שיקרו: באמת אחוז תמותה של 2% ולא יותר.

  6. אשמח אם מישהו שמבין ברפואה יגיב ויתן את דעתו למה שאכתוב:

    1: נראה שבישראל המצב כבר יצא מכלל שליטה (כנראה מפני שהיו צריכים להכריז קודם לכן על בידוד לחוזרים מכל המדינות ולאכוף, אבל עכשיו כבר ייבאו אותו מאיטליה ארה"ב ועוד וקנה כאן שביתה)

    2: עם כל הבהלה יש לזכור שסה"כ אחוז התמותה נמוך: 2% בלבד, ורובם מעל גיל 60 ועם מחלות רקע. במילים אחרות, אצל מי שלא עברו את גיל 60 ואין לו מחלות רקע, אחוז התמותה מזערי ביותר.

    3: לכן עיקר הבידודים והזהירות היא על מנת שלא להדביק אנשים הנמצאים בקבוצות סיכון.

    4: לאור המצב שכאמור יצא מכלל שיטה ואי אפשר לבודד את כולם (כי לא יודעים ממי נדבקו אנשים, ועוד שיש אנשים שמפרים את הבידוד, בפרט ערביים, העיקר שידברו על תפילות בבית כנסת עם מניין מצומצם, והערביים ממשיכים את תפלותיהם במסגדים מלאים, ועוד שמספר הבידודים גבוה מדי, ואנשים יכולים למצוא את עצמם מבודדים מספר פעמים), נראה שיש פתרון יותר טוב לכל זה להציל את קבוצות הסיכון ויבואר בנקודה הבאה.

    5: הפתרון הוא שיש להדביק באופן מכוון ומבוקר את מי שאינו נמצא בקבוצות סיכון, ואז לבודדם עד להחלמתם (או להפך, להשאיר אותם במקומם, ואת קבוצות הסיכון שבקרבתם לבודד). דבר זה יבטיח שלא ישבו אנשים בבידוד סתם, וכן שלא יבודדו יותר מפעם אחת, וכן יוריד משמעותית את הסיכוי לקבוצות הסיכון להידבק, כי לא יהיה להם ממי להידבק.

    עד כאן פתרוני. כאמור, אם איש מקצוע יוכל לתת את דעתו לזה, אשמח מאד.

    1. ראשית- אני רופא ועוסק בניהול סיכונים. המשמעות של 2% תמותה (ככל הנראה במציאות קרוב יותר ל-4%) בוירוס מדבק כמו הקורונה אשר ידביק, אם לא ייבלם כ-50% מהאוכלוסיה, היא 200,000 מתים בישראל, יותר ממספר הקורבנות הצפוי מפצצה גרעינית. מספר עשרות אלפים מתוכם יהיו אנשים צעירים. אני מקבל את מסקנת המקבל כי לאחר שהוירוס החל בהתפשטות במדינה מסויימת הדרך היחידה לעצור אותו הוא בידוד חברתי קרוב כמה שניתן למוחלט. השאלה האמיתית שצריך לתת עליה את הדעת היא האם ניתן היה למנוע את התפשטות הוירוס מחוץ לסין, ומה ניתן לעשות כאשר יופיע הוירוס המסוכן הבא. דעתי האישית היא כי ארגון הבריאות העולמי התקבע על קונספציה לפיה בידוד מהיר (מהיר באמת) של מדינה בה מתרחשת התפרצות אינו יעיל, ואת המחיר משלם העולם כולו. ישנה גם קונספציה שגויה לחלוטין בהתייחס לפגיעה בזכויות אדם כמו הזכות לפרטיות- מדובר בפגיעות הכרחיות אל מול הזכות לחיים וחובת המדינה להגן על חיינו.

    2. תודה לאלון, אבל לא התייחסת להצעתי להדביק באופן מכוון ומבוקר את מי שאינם בקבוצות הסיכון (ובהם אחוז התמותה כמעט אפסי) על מנת שלא יידבקו אלה שבקבוצות הסיכון, וכך תשכך המגפה עם מעט מאד קרבנות אם בכלל.

  7. מאמר מרשים, ניתוח מעמיק, והעיקר, מסקנה פשוטה ומסר ברור – צריך לפעול מהר ובאגרסיביות לפי המודל הטאיווני. תודה וכל הכבוד!

  8. בידוד כזה לגבי ולגבי עצמאים אחרים זה חרפת רעב. אין לי הכנסות. ההוצאות כרגיל רשות המיסים לא מוותרת על שקל. לוקחת לי קבוע כ40% מההכנסות שלי מהזמן הזה בשנה שעברה. הבנק לא מוותר הלוואה ארוכת טווח לא מוכנים להקפיא החזרים אפילו לחודש. מורידים אותנו לברכיים.
    אם רוצים כזה הסגר זה חייב להיות מהלך מאוד מתואם.

  9. יש לי רעיון כיצד להילחם בנגיף ולהרים את המדינה חזרה על רגליה.
    אולי הרעיון נשמע קצת קיצוני אך מבצעים אותו כיום עם מחלות אחרות שבעבר נחשבו כמגפות(לדוגמא אבעבועות רוח).
    אני חושב שהפתרון אשר אציע כאן עשוי להציל את המשק הישראלי ולהוריד בצורה משמעותית את התמותה מן המחלה.
    נוכל כבר תוך פחות מחודש לחזור למשק מתפקד עם כוח עבודה החסין מהמחלה.
    הפתרון פשוט התחסנות אקטיבית כנגד הנגיף.

    לפתוח מרכזי התחסנות, (מרכז יכול להיות גם בית של אחד המתחסנים).
    אותו מרכז יתופעל ע"י האנשים שנמצאים בו אשר מגיעים להתחסן כל אחד ישהה במרכז לתקופה של בין שבוע לשבועיים.
    אל המרכז יגיעו אנשים בריאים ללא מחלות רקע בגלאי 21-35 בתורה וולונטרית (בהתנדבות).
    באותו מרכז אנשים יחשפו לנגיף ויישארו בו עד להחלמה מלאה מן הנגיף.
    בתום השהות במרכז יקבלו אסמכתה מן המרכז (בפנקס החיסונים\תיק רפואי) כי הם חסינים לנגיף.
    אותם אנשים יכולים לחזור לשגרה ללא חשש. יכולים להמשיך לעבוד ובחייהם ללא חשש שהם נושאים את הנגיף
    וללא חשש שידביקו אחרים. ישנו ייתרון עצום בהדבקה מבוקרת.
    הייתרון בהדבקה מבוקרת היא שאנשים מחוסנים יחזרו לשוק העבודה ויתחילו לשקם את המשק.
    אחד היתרונות הגדולים יותר היא למעשה מניעה של התפשטות הנגיף באמצעות נשאים לא מודעים
    אותם אנשים צעירים בגילאי 21-35 הם למעשה הרגליים של הווירוס הם משנעים אותו ללא ידיעתם ומדבקים אלפים בנגיף.
    בהדבקה מבוקרת אנו קוטעים לווירוס את "הרגליים" לוקחים מימנו את היכולת להדביק ברנדומליות אנשים צעירים שיסייעו לווירוס להתפשט.
    כבר היום ניתן לראות אנשים מפרים את הגבלות שמפרסם משרד הבריאות.
    אנשים צעירים מבלים בחוץ ללא דאגות מאחר והלך הרוח שלהם הוא שהווירוס לא יפגע בהם. ובכך מסכנים את שאר הציבור.
    הדבקה מבוקרת תעלה את המודעות ואת רמת האחריות להישאר בבתים . כל עוד אנשים לא מחוסנים ולא התחסנו אין להם מה לחפש בחוץ.
    מאחר וזמן ההחלמה מן הווירוס הוא מספר ימים בודדים ניתן לחסן כך כמות גדולה מאוד של אנשים תוך זמן קצר.

    אתן דוגמא למרכז הדבקה המוני. אזור כמו מרכז הספורט הנמצא בסמוך לבית החולים סורוקה בבאר שבע לדוגמא:
    ניתן להסב את אותו מרכז ספורט לאזור בוא אנשים ישהו למשך שבוע או שבועיים. יחשפו לנגיף וייצאו משם בתום השהות מחוסנים ממימנו.
    אל אותו מרכז ספורט ניתן להיכנס רק מאישור מרופא המשפחה המעיד על בריאות כללית תקינה ללא מחלות רקע.
    נתתי את המרכז ספורט כדוגמא למקום שכיום הוא סגור גם ככה, ובאותו מקום ישנם אטרקציות כמו בריכה מגרשי כדורגל טניס וכדורסל שיאפשרו
    לאנשים שם תעסוקה בריאה ולא חדר אטום במחלקה סגורה בבית החולים.

    ניתן לאכלס באותו מרכז כ 100 – 500 איש בכל סבב.
    המרכז נימצא כ 500 מטר מבית החולים כך במידה ואחד המתחסנים יפתח תסמינים קשים יותר יהיה ניתן לטפל בו.
    נזכור שעל פי הנתונים והסטטיסטיקות, הסיכוי שאחד מהמתחסנים יפתח תסמינים קשים הוא 0.2 אחוז!
    זה אומר שעל כל 500 איש שיעברו דרך אותו מרכז רק 1 עשוי לפתח תסמינים קשים.

    זאת אומרת שמידי שבוע יוכלו כ 500 איש לחזור לשגרת חייהם.
    וזה רק במרכז אחד. ניתן לעשות את אותו הדבר בבית בצורה מבוקרת כמובן.

    וירוס הקורנה קטלני מסיבה אחת בלבד! הסיבה היא הדבקה לא מבוקרת ורנדומלית .
    הרעיון המוצע כאן הוא פתרון שרובנו עשינו בו שימוש בעבר ועושים בו שימוש עד היום והוא פתרון לגיטימי לחלוטין.
    כפי שציינתי אבעבועות רוח . קטלני למבוגרים ולא מזיק לצעירים. לכן יש הורים שנותנים לילדים שלהם להידבק כבר בגיל צעיר.

    כיום ישנם צעירים רבים שאינם מבקרים את הוריהם מסיבה פשוטה שאותה ציינתי פחד מהדבקה רנדומלית של אחד ההורים.
    איש אינו יודע אם הוא נשא של המחלה למעט אלו אשר החלימו מימנה.

    אסכם ואומר שהפתרון שהצעתי אולי נשמע קצת מוגזם תחילה אך אינו שונה מאבעבועות רוח .
    ואם נצליח לבקר את הלא מבוקר, לא רק שננצח את הווירוס גם נביס את המשבר ונחזור לשגרה מהר יותר מכל מדינה אחרת שנאבקת בווירוס.

    אני בטוח שהחיסון שימצא לווירוס בעוד כמה חודשים לא יהיה שונה מימה שהוצע כאן.
    אנשים צעירים יקבלו זריקה אשר תגרום להם לחלות במחלה רק שאולי יצליחו לעורר אותה מבלי שהיא תדביק אחרים.
    לכן אני לא רואה סיבה למה לא להתחיל לחסן אנשים כבר עכשיו בצורה מבוקרת ואחראית.