יומן קורונה #2: גם להגבלות יש מגבלות

בסך הכל, אנחנו ילדים טובים. יש לנו סבתות אהובות ועוד לא מעט בני משפחה ומכרים היקרים לליבנו שנמצאים בקבוצת סיכון וחשוב לנו לשמור עליהם. אז אנחנו נשארים בבית. לנו עוד יש מזל. אנחנו גרים בדירה עם גינה קטנה ומשתדלים מאד לנצל כל טיפת שמש. אפילו פאזלים אנחנו מרכיבים על הדשא. אבל זה לא מספיק, ודאי לא כאשר הפרעת הקשב ההיפראקטיבית הופכת את הכלא מרצון לסד עינויים מייאש.

לפני כמה החרפות בהנחיות, כשעוד היה מותר (נדמה לי, ההנחיות הן לא הדבר הכי מובן בעולם מלכתחילה) ניסינו לצאת מהבית – לאוטו – ליער. בזהירות, בלי לגעת ובלי להתקרב יותר מדי לאף חפץ אנושי חשוד. כמו רוב הישראלים שפגשנו בדרך, נסענו רחוק. בחרנו כר דשא נטוש ריק מכל בעל חיים גדול יותר מחיפושית (עד שעדר כבשים כמעט ודרס אותנו), הקמנו אוהל ובילינו שעות בריצה, משחק בכדור ובפריזבי, אפילו קטאן בשלב מסוים.

בקיצור, היינו לחלוטין מבודדים, אבל בחוץ. במרחבים, באוויר ובשמש, כל הדברים שלא הערכנו מספיק עד שהקורונה גנבה אותם מחיינו. הביקור הזה ביער נתן לנו חמצן. זה היה היום הראשון אחרי שבועיים בהם גילחו לנו חלקים גדלים והולכים מהחיים שהכרנו, יום בו מפלס הסבלנות עלה חזרה למעלה והנמיך את עוצמת הקריין שצרח שחצינו את הקו האדום מזמן ואסור לשאוב יותר.

אבל בין הידוק ההנחיות החוזר ונשנה לאכיפה המוגברת – התברר לי ששוטרים התחילו לחלק קנסות ביער שלנו לכל מי שמעז לצאת לנשום – קשה לי נורא עם האיסור הזה על יציאה מבודדת למקום מבודד רק כי הוא לא בבית. מכל האיסורים שנתקלתי בהם (וגם מתוך כמה היתרים לא ברורים אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת) זה מרגיש כמו גדר מיותרת ושרירותית שאין בינה ובין ההגנה על הציבור מני האויב הבלתי נראה מאומה.

יש החלטות כאלו, שנוגעות לצורך לנהל סיכונים. את חיסוני הצהבת נותנים לילודים בבית החולים כי המערכת רוצה לוודא שכולם מקבלים לפחות הגנה חלקית, לא כי באמת יש חשש גדול שבישראל המודרנית אזרחים יחשפו למחלה הזו לפני טיול השחרור שלהם בדרום-מזרח משהו. אני מוכנה לקבל את ההיגיון שבהנחיה גורפת מהסוג הזה, כל עוד שמורה לי הזכות לבחור לדחות את החיסון לגיל יותר מבוגר מחצי שעה.

אבל גם אם נניח שיש כאן פונקציה כזו של חשיבה מערכתית, במצב הנוכחי כשמחלקים קנסות לרוכבי אופניים ביער בן שמן הדרקוניות של המערכת פוגשת אותי במקום מעורר טינה וכעס. חז"ל הבהירו מזמן שאין טעם לגזור על הציבור גזירה שאיננו יכול לעמוד בה. לסבתי ז"ל היה פתגם (שבאידיש כמובן נשמע יותר טוב) "או שלא עוזר או שלא צריך". אכיפה של חוק אפשרית אם צריך לאכוף אותו בכוח על מעט מאד אנשים – וכל היתר משתפים פעולה מרצון.

נכון, מסתובבים ביננו כל מיני "עבריינים להכעיס" שיוצאים לחגוג בים. אבל לצמצם עוד יותר את האוויר של רוב שומרי החוק כדי לטפל בקומץ הבעייתי רק יחריף את הבעיה. זה מעמיס לחץ על מערכות שגם ככה הגיעו לקו האדום התחתון הסופי בהחלט. הוא נותן לכן תמריץ מעשי, שמצטרף לזה העקרוני, למרד אזרחי. (ועוד לא דיברנו על הכסף שהולך ונגמר).

למצב בו נמצא היום העולם אין אח ורע היסטורי. המעבר המהיר והחד שעשינו מחופש תנועה לכליאה מרצון כי הכאוס באמת אורב מעבר לפינה אם לא נשמע להנחיות, הוא לא פחות מהפיכה – שלטונית ורעיונית. אני לא אומרת שהיא לא מוצדקת, בינתיים. אבל כן שצריך להיזהר מאוד.

השמירה על הרסן תלויה בראש ובראשונה ברצון הטוב של האזרחים ובהכרה שלהם בנחיצות ההנחיות. יותר מתמיד אנחנו צריכים לתת אמון במקבלי ההחלטות (ועל היכולת להאמין בקרקס-אופרת-הסבון שמתנהל כאן בשנה האחרונה בפעם אחרת). כדאי מאוד לכן להחזיק את הדג החמקמק הזה בזהירות רבה ולא ללחוץ עליו יותר מדי, או שהוא פשוט יחליק הישר לתוך הכאוס שאנו מנסים למנוע.

נגה ארבל היא אמא לשני ילדים בחופשת קורונה, הראשונה לשמה. לפני המגיפה היא ניתחה מודיעין פוליטי. בימים אלו היא מתמחה בגישור בין שוד (8.5) ושבר (6.5). זו אמנם משרה מלאה אבל יש לה אישור לעבודה פרטית שהיא מנצלת כדי לנסות להבין את היחסים הבינ”ל המתפתחים בין מדינת ארבל העצמאית לבין אלפי המדינות העצמאיות החדשות שהוירוס כונן בלי הצבעה באו”ם.