נגיף הקורונה הנחית את הוליווד לקרקע המציאות

במשך עשר השנים האחרונות קיבלתי פעמיים ביום הודעת דואר אלקטרוני שנשלחה מ'האגודה הבינלאומית למחלות מדבקות'. ברשימה הנקראת ProMED מפורטים כל מקרי המחלות המדבקות שדווחו באותו היום ברחבי העולם בכל התחומים – בני אדם, בעלי חיים וצמחייה. מדוע נרשמתי לקבל את העדכונים האלה? אין לי מושג. אני לא באמת מהפרנואידים בכל הקשור למחלות. למעשה, אני כותב מילים אלה על מחשב בן חמש שנים עם מה שבוודאי היא מקלדת מלוכלכת מאוד. לידי נמצא מכשיר הטלפון הנייד, ולא נכנס עכשיו למקומות שבהם הוא טייל. אז אולי פשוט יש לי עניין אקדמי בצד הזה של העולם.

במשך העשור האחרון, עברתי באדיקות על הרשימות הרפואיות וקראתי על הכל, החל ממקרי מוות של פרות באפריקה ועד להתפרצות חצבת במערב לוס-אנג'לס. לאחר מכן הייתי סוגר את הטלפון, מחליק אותו עמוק לכיס המכנס המלא חיידקים וממשיך כרגיל בשגרת יומי.

"אנחנו מנסים שלא לזרוע בהלה", אמר לי סוכן כישרונות הוליוודי בשבוע שעבר, "אבל אנחנו סוגרים את המשרד. מעכשיו נעבוד מהבית ונערוך את הפגישות דרך הסקייפ".

"וואו", אמרתי. "אתם נמצאים בבעיה כספית? שכר הדירה שם גבוה מדי?".

"לא, לא, לא. אלוהים, לא. ממש לא משהו בסגנון הזה", הוא ענה במהירות. "אלוהים, אל תחשוב אפילו להפיץ את השמועה הזאת. לא, זה רק הווירוס, נגיף הקורונה. זה פשוט עניין של ביטוח ואחריות, אי אפשר לחשוף עובדים ללקוחות ובלה בלה בלה…"

"בלה בלה בלה?"

"אתה יודע למה אני מתכוון. אבל בינתיים, אם רצית להגיע לפגישה או משהו, אנחנו לא עושים את זה יותר".

אותו סוכן עובד בסוכנות גדולה וחזקה, כזו שהשקיעה כמות כסף אדירה במשרדים שלה. זה מה שסוכנויות שחקנים עושות. לפני שנים רבות, כאשר מייק אוביץ עמד בראש סוכנות CAA, הוא שכר את האדריכל הידוע איי אם פיי כדי לעצב את הבניין. סוכנות Gersh היוקרתית נראתה יותר כמו מוזיאון לאומנות מודרנית, כאילו הרעיון היה לצוות על כל מי שנכנס ללובי: "הביטו בציורים של פרנק סטלה והשתחוו!". זה סוג של איום שקשה להשיג דרך שיחת ועידה טלפונית.

גם בימינו, הוליווד עדיין מתנהלת על פי המודל שאומר: אם אתה רוצה להפגין עוצמה, כדאי שתהיה מוכן לארגן הצגה מתאימה. מהמבואות הרחבות של בנייני הסוכנויות הגדולות ועד לצעדות הבלתי-נגמרות על השטיח האדום בטקסי הפרסים, מרכזי הכוח השונים של תעשיית הבידור משקיעים זמן וכסף רב ביצירת רושם על הקהל. מועמדים לאוסקר עורכים ארוחות ערב ראוותניות כדי לחזר אחרי המצביעים מהאקדמיה לקולנוע, ורשתות הטלוויזיה מארגנות מדי שנה אירועים נוצצים כדי להציג למפרסמים את לוח התוכניות החדש. הקרנות בכורה של סרטים הן עדיין אירוע תקשורתי בינלאומי, וכל אחד מאלה כוללים כיסוי מלא עם צלמי פפראצי ומתנות לעיתונאים המשתתפים. בכל שנה נערכים פסטיבלי קולנוע ענקיים בקאן, ברלין או טורונטו, ובהם גם חברות כמו אמזון ונטפליקס, שלכאורה אמורות להיות חסינות בפני בזבוזים כאלה, משתתפות בהתלהבות ומראות נוכחות גדולה.

אנשים בתעשיית הבידור אינם טיפשים. בעצם, תנו לי לנסח זאת מחדש: אנשים בתעשייה אינם טיפשים בכל הנוגע לכסף. הם מבינים היטב שהדרכים הישנות והבזבזניות לעשות עסקים לא מתאימות יותר לעולם בו כל התכנים זמינים ברגע ולפי דרישה. אך למרות זאת, שום רשת טלוויזיה לא מוכנה לוותר על הטקס השנתי וחסר הטעם, שנותר כשריד לימים עברו בהם חשיפת לוח שידורי הסתיו התנגשה עם הצגת דגמי הרכבים החדשים בדטרויט. המנהלים הבכירים כמובן מבינים שמדובר בבזבוז של זמן וכסף, אבל אף אחד לא רוצה להיות הראשון שמפסיק. עכשיו הם כבר לא חייבים לעשות את זה, כי נגיף הקורונה עושה את זה עבורם.

גלקסיות חדשות

הקרנות בכורה של כמה סרטים גדולים, כולל האחרון בסדרת סרטי ג'יימס בונד, נדחו לסתיו הבא. כל חשיפות הסדרות החדשות בוטלו. פסטיבלים חשובים של מוזיקה ואומנות נדחו או בוטלו, וצילומי שטח, נסיעות, מופעי בידור בפני קהל, מחזות בברודווי ושלל הפקות אחרות המהוות את לב התעשייה קוצצו או חוסלו לחלוטין. גם הסוכנים נשארים בבית.

במקרה של הסוכנים לפחות, השאלה היא האם מישהו באמת יתגעגע לכך. פגישות אישיות בסוכנויות שחקנים גדולות הן לרוב אירוע מהנה רק עבור הסוכנים עצמם. אנשים רגילים חוששים מפגישות מכל סוג, ובמיוחד מכאלה המתחילות בכניסה ללובי דמוי מערה בו יצירות אומנות מוזרות נתלו מהתקרה ונקישות הנעליים על הרצפה המבריקה מהדהדות, בזמן שאתה מציג תעודה מזהה לשומר ומחכה לאישור שאינך מהווה איום. אותן מבואות מפוארות כבר לא עושות רושם רב כעת כאשר עסקי השעשועים התפצלו לאלפי גלקסיות חדשות של שרותי צפייה, משחקי מחשב, ערוצים ואולפנים וחברות טכנולוגיה. גם שערי האולפנים הגדולים מן העבר כבר לא מטילים יראת כבוד של רומנטיקה. זה פשוט לא אותו דבר כאשר כל אחד יכול היום לצלם ולערוך סרטון של כמה דקות ולהפיץ אותו בקלות כסדרת רשת.

מחקר שנערך לאחרונה על ידי חברת Buffer מצא כי ברגע שאנשים התחילו לעבוד מהבית, רובם אהבו את האפשרות וביקשו להמשיך בה. באופן דומה, ברגע שהסוכנויות הגדולות החלו לשקול את אובדן היוקרה והזוהר במעבר לעבודה מהבית מול החסכון בשכר דירה ורכישת ציורים ופסלים, יתכן שחלק מהן יחליטו כי כדאי וזול יותר לעבור למה שבז'רגון עמק הסיליקון נקרא "עבודה בדואית". בשלב מסוים, בהלת נגיף הקורונה תחלוף. אך בינתיים, היא משמשת כמעין פסק זמן נפשי עבור הוליווד, סוג של כוח טבע המחייב את כולם לשחק על פי כללים חדשים. אפשר כמעט לשמוע את אנשי הכספים בתעשייה מתלבטים בשאלה: מה אם לעולם לא נחזור למה שהיה פעם?

אותה רשימת תפוצה רפואית ממשיכה לעדכן אותי באיומים הקייים על בני אדם ובעלי חיים. למעשה רק השבוע, בין החדשות האחרונות על הקורונה, למדתי על שבעה מקרים חדשים של שפעת חזירים אפריקנית שהתגלו באסיה. אך החדשות האמיתיות, עבורי בכל מקרה, נמצאות בדפי העיתונים בהוליווד, העוקבים מדי יום אחרי הטקסים והאירועים שבוטלו בשל החשש מקורונה. Hollywood Reporter הפך להיות ה-ProMED החדש שלי.

הישארו בבית, אומרים לנו המומחים. בודדו את עצמכם ונקטו בצעדי הרחקה חברתית. אם חושבים על זה, אלה אותם צעדים שקהל הבידור נוקט בהם מאז קמה פייסבוק או מאז שנטפליקס החלה לשדר. כעת, סוף סוף, התעשייה שמשרתת את אותו קהל מתחילה להדביק את הפער.

רוב לונג הוא תסריטאי ומפיק טלוויזיה. המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת ‘קומנטרי‘.