כל תכנית פעולה ליום שאחרי הנגיף חייבת לקחת בחשבון את האילוצים החברתיים והכלכליים המידיים שנכפו על כולנו בסגר
זמן קורונה הוא איטי נורא. הימים נמרחים כמו מסטיק. במטרים הספורים בהם שפופים עכשיו כל החיים של כל בני המשפחה, צריך למצוא תעסוקה בלי לטפס לאף אחד על העצבים. המשימה הזו נעשית קשה יותר עם הצטברות החרדה מהיום שאחרי ומהזמן שייקח להגיע אליו. הסבלנות מתקצרת ככל שהימים האלו מתארכים.
זמן קורונה הוא גם מהיר נורא. בלי שמצמצנו עבר חודש שלם – של עצירה ודריכה במקום. חודש מהחיים שנמחק, יחד עם יתרות בבנק, אבל בלי שתיווצר יתרה מקבילה בבנק החוויות בלימודים, בעבודה, במשפחה המורחבת. באופן לא טבעי כמעט, לא רק שלא הפקדנו הישגים, נדמה לפעמים שאנחנו מושכים, שוקעים איכשהו למקום נמוך מזה שהתחלנו בו – כי חוסר התוחלת רק הופכת את הייאוש לפחות ופחות נוח.
יש בחוויית העצירה צדדים חיוביים, אבל אלו אותם צדדים טובים שנכונים לכל חופשה מוצלחת. ליל הסדר היה, להפתעתי הרבה, חוויה מאד חיובית. דווקא בגלל שרק אנחנו (וסבתא בזום) נכחנו באירוע, הילדים היו הרבה יותר מעורבים והתעקשו לקרוא חלקים נרחבים מההגדה בעצמם. בנוסף, אנחנו מגלים תחושת סולידריות קהילתית חדשה ועמוקה. בשבועות הראשונים אחד השכנים שלי ערך מסיבת ריקודים מדי ערב. זו הייתה חוויה קהילתית נהדרת. הוא הזיז את השעה כדי שתתאים התאים לזמן השינה של התינוקת ממול, הקפיד לבחור שירים מוכרים ומקפיצים ושמר על מסגרת זמן של 15 דקות כדי לא להעיק. יותר ויותר מרפסות עוטרו בשלטי "יהיה בסדר". בליל הסדר יצאנו למרפסות לשיר "מה נשתנה" ביחד. הקהילה מצאה דרכים להתקיים למרות הריחוק החברתי.
אבל אלו אנקדוטות, קישוטים. זה לא משהו שאפשר לבנות סביבו מטרה לקיום. והקיום – הוא זקוק למטרה. ככל שהיא אמורפית ורחוקה יותר, כך היא פחות רלוונטית. כדי לחדד את הנקודה, כשאני אומרת לשוד ושבר שהם יכולים לעזור לבשל ואז דורשת שיעמדו לידי ויסתכלו בלי לגעת בכלום – הם מבינים מייד שעבדו עליהם ומאבדים עניין. הדרך היחידה ללמד אותם לבשל היא לתת להם לשפוך, ללכלך, לחוות. כן, זה עושה בלגן מתסכל. אבל הבלגן והתסכול הם חלק חיוני מהחוויה. בלעדיהם, גם תחושות הישג וסיפוק לא תהיינה.
נכון, אנחנו נלחמים לשמר את "החיים עצמם". אבל החיים עצמם הם לא רק החיים עצמם. אנחנו צריכים יותר מעוד זמן להמיר חמצן לפחמן דו-חמצני. אנחנו צריכים, בנוסף לחיים, גם חירות ומרדף אחרי האושר. עדיף שנוכל לעשות את הדברים האלו בלי להסתכל אחורה כל הזמן כדי לוודא שהמשטרה שמפטרלת ברחוב לא שמה לב שהורדנו לרגע את המסכה מהפנים כי נגמר האוויר וחייבים לנשום.
במשטרים האפלים והחודרניים ביותר בהיסטוריה האנושית, הרעיון הזה של לכלוא אוכלוסייה שלמה בבית היה מתקבל בתמיהה ובידיעה שזה עובר כל גבול הגיוני. לא כי הסיבה לא טובה – היא מצוינת. אלא כי האמצעים לא הגיוניים. כי "החיים עצמם" חשובים מאד ככל שיהיו, אינם שקולים לכל יתר החוויה האנושית. וברגע זה, הבידוד, הסגר, העוצר, היניקה המתמשכת של כל חירות בסיסית ככל שתהיה, לא משאירים בעצם שום דבר אחר.
מסתבר שמאז שהתחיל פרק הקורונה בחיינו, ירד משמעותית מספר ההרוגים בתאונות דרכים בישראל. זה כמובן מצוין, אבל אף אחד לא באמת מעלה בדעתו להמשיך ולשמר את המדיניות הנוכחית כדי למנוע תאונות דרכים. אנחנו נוקטים בכל האמצעים הסבירים כדי למנוע אותן ומבינים אינסטינקטיבית שביטול מוחלט של הנסיעה בכביש חורגת ממתחם הסבירות הזה בצורה קיצונית.
מה שמפחיד אותי יותר מהכל היא המחשבה שיש מי שמאמינים שניתן יהיה להמשיך במדיניות הנוכחית לאורך זמן במידה ולא נעמוד במדדים הרפואיים שנקבעו להדבקה. בהגדרה, מי שמקבל את ההחלטות האלו, איננו חש במלואן את ההשלכות. מקור פרנסתו לא נגדע, ההגבלות על חירותו מצומצמות יותר. החיים שלו נותרו מלאים במטרה שהוא פועל להשיגה. הבעיה היא שהדרך בה הוא פועל, שוללת את הצרכים הבסיסיים האלו מכל יתר אזרחי המדינה. גם בשם הצלת חיים, לאמצעים האלו כבר אין זכות קיום.
לשוד ושבר היה עוד פרץ גדילה, כמו בכל אביב, והם נראים מצחיק עם המכנסיים שמגיעים להם עד הקרסוליים. שוד (8.5) משחק מבוכים ודרקונים בכל יום כבר חודש. הוא תיכף מגיע למעמד אל ואין לו לאן להתקדם יותר. חוויות העולם האמיתי שהיו אמורות לעזור לו להעשיר את המשחק פשוט לא קורות. שבר (6.5) בדיוק התחיל לתרגל חוֹלָם ולא הספיק ללמוד צֵירֵה ושוּרוּק, מה שהקשה עליו מאד בקריאת ההגדה. ללא הכלי הבסיסי הזה, הוא נותר תקוע בשלב המתסכל שבין התלות בנו לעצמאות בתקשורת שלו עם הקיום. מתסכלת ככל שתהיה חווית בית הספר שלהם, הם זקוקים לה כדי להתוות לעצמם מסלול התקדמות בחיים וכדי שיוכלו לברור לעצמם חוויות שיהפכו את הקיום לחיים בעלי ערך ומשמעות. כולנו זקוקים לקשיים הללו ולאף אחד אין זכות לשלול אותם מאיתנו, לא משנה עד כמה ראויה המטרה שהם רואים לנגד עיניהם עבור עצמם או עבורנו.
הייתי רוצה שהטיעון יעצור כאן, שזו תהיה רק אמירה של "מגיע לי". אבל פסח נגמר. עד עכשיו אימצנו את הכלא בנכונות, גם אם לא ברצון. עכשיו, השכן שלי איבד עניין במסיבות המרפסת. לפני שבועיים היה מרכז הקניות בשכונה שלי שומם. עכשיו מרבית בעלי החנויות מצאו דרכים יצירתיות לפתוח שוב. מי שלא מוצאים דרכים יצירתיות לברוח מהכלא, יאלץ לפרוץ החוצה בכוח, בזעם. בלי נכונות אמיתית לשלם את המחיר ההולך ומתייקר, הרצון הטוב והקהילתיות יוחלפו מהר מאד בשבירה של מוסכמות בסיסיות.
כדי לשמר את "החיים עצמם" צריך כסף לאוכל, מים, חשמל ושכר דירה. אלו מאיתנו שלא שפר מספיק מזלם כבר אכלו את מעט היתרות שהיו להם, אם בכלל. גם כמדינה אנחנו מכלים במהירות את העודפים ומתקרבים לנקודה שאחריה לא יהיו לנו המותרות של ההמתנה למיגור הנגיף שעלול לקחת שנים מספר, שנים שאין לנו. כשלא יהיה עוד כסף לשכר דירה, אנשים יפסיקו לשלם אותו. הרצון שלהם לשלם מיסים ישחק גם הוא. כשהמשטרה מחלקת קנסות על ישיבה על הדשא ומערכת המשפט סגורה לרגל מגיפה, לא תהיה שום דרך לאכוף חוזים, גם לא את החוזה החברתי. אנחנו חייבים אסטרטגיית יציאה שלוקחת בחשבון גם את האילוצים האלו. הם מסוכנים לחיי אדם לפחות כמו הנגיף.
בשל צוק העיתים לשני הילדים יש עכשיו תספורות, איך לומר, לא אידאליות. לפחות אחת מהן באשמתי. לוח הזמנים ליציאה חייב להיות כזה שיספיקו לצחוק עליהם בבית הספר. הייתי ממש שמחה שנוכל לחכות עד שיצמח, אבל אני לא רואה מסלול שבו זה בטוח.
נגה ארבל היא אמא לשני ילדים בחופשת קורונה, הראשונה לשמה. לפני המגיפה היא ניתחה מודיעין פוליטי. בימים אלו היא מתמחה בגישור בין שוד (8.5) ושבר (6.5). זו אמנם משרה מלאה אבל יש לה אישור לעבודה פרטית שהיא מנצלת כדי לנסות להבין את היחסים הבינ”ל המתפתחים בין מדינת ארבל העצמאית לבין אלפי המדינות העצמאיות החדשות שהוירוס כונן בלי הצבעה באו”ם.
מה עושה המדינה בזמן מלחמה?
גם אז התעשיה והמסחר מושבתים כמעט, וצריך להניע את המשק.
או לעזאזל איזור זה או אחר, כי אי אפשר להפסיד כ"כ הרבה כסף ולהמשיך המלחמה
ודומני שמלחמה הרבה יותר יקרה מהמגיפה.
ובסוגריים: (אף אחד לא התלבט מאיפה הכסף להחזקת ממשלה של 36 שרים כי ל-28 עסקנים יש חשק לשבת על תקן שר פסגת חייהם).
ואני לא מזלזלת במחסור של העובדים. הממשלה חייבת יכולה לסייע בהחזקת הראש מעל המים. גם מגיפה כזאת היא שעת חירום.