מאה שנים לוועידת סן רמו: הדרך להחלטה ההיסטורית

במאמץ דיפלומטי מפרך הצליחה התנועה הציונית להביא את הקהילה הבינ”ל לא רק לתמיכה בבית לאומי, אלא בהכרה מהותית ביהודים כעם הראוי להגדרה עצמית במולדתו ההיסטורית

ראשי ממשלות בריטניה, צרפת ואיטליה עם השגריר היפני | eipa.eu.com

אפרים קארש הוא פרופ’ אמריטוס ללימודי המזרח התיכון בקינגס קולג‘ בלונדון, פרופ’ למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן, עמית מחקר של פורום המזרח התיכון וראש מרכז בגין-סאדאת ללימודים אסטרטגיים. מונוגרפיה זו פורסמה לראשונה במסגרת מחקר של מרכז בגין-סאדאת, ואנו מודים לפרופ’ קארש על הרשות להביאה לקורא העברי.

***

מבלפור עד לוועידת השלום בפאריז

למרות שהתדרדרה מאז התקופה הרומית למיעוט קטן בארץ ישראל הנשלט תחת שרשרת ארוכה של כובשים אימפריאליים, לא רק שהנוכחות היהודית בה מעולם לא חוסלה כליל אלא שהערגה למולדת הייתה למרכז הזיכרון היהודי הקולקטיבי והטקסים הדתיים במשך אלף שנים, ויהודים שבו אל הארץ החל מימי הפזורה הראשונים, לרוב כיחידים אך גם בקנה מידה קהילתי נרחב יותר.

בשנות השמונים של המאה ה-19, סוג חדש של יהודים התחיל להגיע לארץ: צעירים שדחו את חיי הגלות וביקשו להקים מחדש את הנוכחות הלאומית היהודית במולדת ההיסטורית. באוגוסט 1897 הקונגרס הציוני הראשון נערך בעיר באזל בשווייץ, והגדיר את מטרת הציונות כ”הבטחה חוקית ליצירת בית לעם היהודי בארץ ישראל” והקמת מוסדות על מנת להגשים אותה. המטרה הושגה ב-2 בנובמבר 1917, כאשר ממשלת בריטניה פרסמה הצהרה רשמית (במכתב ששלח שר החוץ בלפור ללורד רוטשילד) והתחייבה להתשתדל “במיטב מאמציה להקל על השגת… הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה”, בתנאי “שלא ייעשה דבר שעשוי יהיה לפגוע בזכויותיהן האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא-יהודיות הקיימות בפלשתינה, או בזכויות ובמעמד המדיני מהם נהנים היהודים בכל מדינה אחרת.”

לאחר חודשים ארוכים של שיחות עם התנועה הציונית, דיונים בממשלה והתייעצות עם הנשיא האמריקני וודרו ווילסון ומנהיגים יהודים-אנגלים, ההכרה בזכות היהודית לתחייה לאומית בידי מי שהייתה אז הכוח העולמי המוביל לא אומצה רק בידי בנות בריתה של בריטניה, אלא גם בידי לאומנים פאן-ערביים כמו האמיר פייסל מן המשפחה ההאשמית, הגיבור המהולל של “המרד הערבי הגדול” נגד האימפריה העות’מאנית ומנהיג התנועה הפאן-ערבית המתפתחת. ב-3 בינואר 1919, הוא חתם על הסכם ביחד חיים וייצמן, מהמנהיגים העולים בתנועה הציונית, אשר בדומה להצהרת בלפור תמך בהקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל וקרא לנקוט ב”כל האמצעים הדרושים…כדי לעודד ולהמריץ הגירה של יהודים לארץ ישראל בקנה מידה נרחב”.

חמושים בהסכם הזה, הציונים פנו ב-27 בפברואר לוועידת השלום שהחלה בדיוניה בפריז מספר שבועות קודם לכן, וביקשו ממנה להכיר ב”זכות ההיסטורית של העם היהודי לארץ ישראל ובזכות היהודים לכונן מחדש את ביתם הלאומי בארץ ישראל”, ולמנות את בריטניה כ”מנדט חבר הלאומים” אשר מטרתו ליצור “תנאים פוליטיים, מנהליים וכלכליים שיבטיחו את יסוד הבית הלאומי היהודי ובהמשך אפשרות יצירת קהילה אוטונומית, בהבנה שלא ייעשה דבר כדי לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של קהילות לא-יהודיות קיימות בארץ ישראל או בזכויות ובמעמד הפוליטי ממנו נהנים יהודים בכל מדינה אחרת”.

המערכת המנדטורית אליה התכוונו הציונים נוסדה בסעיף 22 של אמנת חבר הלאומים, אשר שאף לנהל את “המושבות והטריטוריות” של האימפריות העות’מאנית והגרמנית אשר “מיושבות בידי עמים שעדיין אינם מסוגלים לעמוד בזכות עצמם תחת התנאים המחמירים של העולם המודרני” לקראת עצמאות כ”חובת נאמנות קדושה”. בדרך זו, כל מושבה או טריטוריה הייתה נמסרת לניהול של מנדט מטעם חבר הלאומים שהיה אמור להדריך אותה לקראת ממשל עצמי בהתאם ל”שלבי ההתפתחות של העם, המצב הגיאוגרפי של השטח, המצב הכלכלי ונסיבות דומות אחרות”. באופן ספציפי, האמנה קבעה כי “ארמניה, סוריה, מסופוטמיה, ארץ ישראל וערב חייבות להיפרד לחלוטין מן האימפריה הטורקית” ושקהילות מסוימות בטריטוריות אלה “הגיעו לשלב התפתחות בו קיומן כאומה עצמאית יכול לקבל הכרה ראשונית בכפוף לעצות המנהליות ולסיוע מכוח המנדט עד לעת בה יוכלו לעמוד לבדן”.

אך היישום בפועל של סעיף 22 היה קשה, כאשר יריבויות היסטוריות ומחלוקות פוליטיות בין המעצמות שנדחקו בשל הצורך לנצח במלחמה כעת צפו מחדש בוועידת השלום. בעוד בריטניה וצרפת ביקשו לקבוע באופן מיידי את המנדטים, (הראשונה כאמצעי להפחית את העול הכלכלי של החזקת צבא ענק במזרח התיכון ולבטל את הסכם סייקס-פיקו מ-1916 על יד שליטה בארץ ישראל ובאזור מוסול העשיר בנפט, והאחרונה בתקווה לשלוט ב”סוריה הגדולה”), הנשיא ווילסון שאמנם היה הארכיטקט של שיטת המנדטים (ושל חבר הלאומים כולו אליו ארה”ב לא הצטרפה) התעקש לשלוח ועדה בינלאומית לסוריה כדי שתגבש שם דעתה. עד כמה שהתנגדו לרעיון זה, הן ראש הממשלה הבריטי דיוויד לויד ג’ורג’ והן עמיתו הצרפתי ז’ורז’ קלמנסו לא חשו שביכולתם לבטל את התכנית כלאחר יד.

במקום זאת הם פתחו במשחק מתוחכם של עיכובים שהוביל את ווילסון הרותח לשלוח לסוריה ועדה על טהרת האמריקנים, בראשות נשיא מכללת אוברלין הנרי קינג ויצרן שסתומים משיקגו שהיה גם תורם גדול למפלגה הדמוקרטית בשם צ’רלס קריין. ווילסון טען שהם “המועמדים המושלמים לנסוע לסוריה, משום שלא ידעו עליה דבר”.  כאשר הוועדה מסרה את תמצית המלצותיה ב-10 ביולי 1919 (הדו”ח המלא הוגש בסוף אוגוסט), אמנת וורסאי בין המעצמות לגרמניה כבר נחתמה והנשיא ווילסון חזר לארה”ב מבלי לטרוח להעביר את הדו”ח מסוריה לדיונים על הסכם השלום עם טורקיה שנמשכו בקצב גבוה. תוכן הדיווח של הוועדה הסורית התפרסם במלואו רק ב-1922, הרבה אחרי שהמנדטים כבר נקבעו.

וכך השלמת ביתור האימפריה העות’מאנית נותרה בידי בריטניה וצרפת (עם עזרה קלה מאיטליה), יחד עם יצירת סדר אזורי חדש על חורבותיה. במהרה התברר כי מדובר במשימה לא קלה, כאשר שתי בעלות הברית זה מכבר מצאו עצמן מתנגחות בשאלת עתיד האזור. הגנרל אדמונד אלנבי, מפקד כוח המשלוח המצרי שדחק את העות’מאנים מאגן הים התיכון, בז בפומבי לתרומה הצרפתית השולית ללחימה. הוא עודד מנהיגים ערבים מקומיים להתנגד לניסיונות הצרפתיים לאכוף סמכות באזורים שנועדו לצרפת על פי הסכם סייקס-פיקו. הוא גם ניסה לטפח את פייסל כ”סמכות העליונה בסוריה בכל העניינים הערביים הצבאיים והמנהליים”, העניק לאמיר יד חופשית באיום על יריבים פוליטיים והבטיח לו השתתפות בתהליך קבלת ההחלטות על עתיד האזור. לא פחות משפיל עבור הצרפתים היה הסירוב הבריטי להסיג את חיל המשלוח מהאזור לפני שוועידת השלום הגיעה להחלטתה. בקשות להגדלת מספר הכוחות הצרפתיים בסוריה נדחו על הסף, וידה של בריטניה נותרה על העליונה מול חוסר האונים הצרפתי.

במהלך ביקור בלונדון בדצמבר 1918, קלמנסו, שהיה בעל נטייה אימפריאליסטית צנועה מאוד ביחס לפוליטיקאי צרפתי,  קיבל בהסכמה שבשתיקה את בקשת לויד ג’ורג’ לכך שבריטניה תקבל שליטה בארץ ישראל (שחלקה הצפוני נקבע בהסכם סייקס-פיקו כאזור בינלאומי) ובמוסול (שנכללה בשטח הצרפתי), בתמורה להכרה במנדט הצרפתי על סוריה. כאשר הבריטים גררו רגליים בהסגת כוחותיהם מסוריה, שני המנהיגים התנגשו שוב ושוב בוועידת השלום בפאריז. גם לאחר שהגיעו להסכם רשמי על הוצאת הכוחות הבריטיים מקיליקיה ומסוריה החל מה-1 בנובמבר 1919 והחלפתם בחיילים צרפתים “ממערב לקו סייקס-פיקו” וכוחות ערביים “בדמשק, חומס, חאמה וחאלב”, קלמנסו עדיין לא סלח ללויד ג’ורג’ על מה שהגדיר כבגידה.

החלום האימפריאלי של פייסל

כדי לסבך את העניינים עוד יותר, המחלוקת בין צרפת לבריטניה נוצלה היטב על ידי פייסל כדי לקדם את שאיפותיו הגרנדיוזיות. כבר בזמן המרד נגד העות’מאנים האמיר החל להשתעשע ברעיון האימפריה משלו ב”סוריה הגדולה”, עד כדי כך שדן באפשרות הזו עם גורמי מפתח בהנהגה הטורקית מאחורי גבם של בני בריתו הבריטים. כאשר יוזמה זו העלתה חרס, פייסל ניסה להחדיר את חלומו האימפריאלי לתוך הסכמי השלום בתום המלחמה, תוך שהוא מנסה להתקרב לתנועה הציונית אותה תפס כבעלת השפעה גדולה בבירות המערב. ב-6 ביוני 1918, מספר חודשים לפני סוף מלחמת העולם הראשונה, האמיר אירח את חיים וייצמן במחנהו סמוך לעקבה, בקצה הצפוני של הים האדום, שם הכיר ב”צורך לשיתוף פעולה בין יהודים לערבים” וב”אפשרות לטענות יהודיות לשטח בארץ ישראל”.

כאשר נפגשו בשנית בלונדון בדצמבר 1918, פייסל עשה צעד משמעותי קדימה. הוא הספיק כבר להשיג דריסת רגל בסוריה בחסות אלנבי, וקיווה להרחיב אותה לאימפריה של ממש בתמיכה אמריקנית. “הערבים הקימו סוג של ממשלה בדמשק, אך היא הייתה חלשה ביותר”, כתב וייצמן על שיחתו עם פייסל. “תקוותו הגדולה הייתה באמריקה, בה ראה כמי שיכולה להרוס את הסכם סייקס-פיקו”. אם הציונים היו מסייעים לגייס את דעת הקהל האמריקנית עבור מטרתו, פייסל “היה בטוח שיחד עם תומכיו יצליח להסביר לערבים כי הגעת יהודים לארץ ישראל תהיה דבר טוב, ושהאינטרסים הלגיטימיים של האיכרים הערבים לא יפגעו ממנה בשום אופן”.

תחושות אלה הגיעו לשיא בהסכם וייצמן-פייסל ההיסטורי. חודשיים לאחר מכן, כאשר הגינותו של פייסל הועמדה בספק לאחר שאמר בפומבי כי הבית הלאומי היהודי המתוכנן יהיה מקור לסכסוך אזורי, פייסל ניסה להרגיע את הציונים לגבי המשך עמידתו בהסכם. “אנו הערבים, ובמיוחד המשכילים שבינינו, חשים סימפטיה עמוקה לתנועה הציונית”, הוא כתב לפליקס פרנקפוטר, ציוני אמריקני בולט ושופט עתידי בבית המשפט העליון, “ואנו רואים [בדרישות הציוניות] סבירות וראויות. נעשה כמיטב יכולתנו, בכל מה שנוגע אלינו, לעזור להם בדרך: אנו מאחלים ליהודים חזרה נעימה מאוד לביתם”. וייצמן חש הקלה וכתב לבלפור: “בין המנהיגים הערבים המיוצגים על ידי פייסל לבינינו יש הבנה מלאה, ובהתאם הסכמה מלאה”.

האמיר פייסל (מימין) וחיים וייצמן | ויקיפדיה

אך האופטימיות של וייצמן התבררה כמוגזמת. פייסל ניסה לאחוז במקל מכל קצותיו, ובעדותו בוועידת השלום בפאריז כחודש לאחר שחתם על ההסכם עם וייצמן האמיר נמנע מלהזכיר (ובוודאי שלא לתמוך) את הצהרת בלפור, ובמקום זאת הציע להותיר את עתיד ארץ ישראל “לשיקולם ההדדי של כל הצדדים המעוניינים”. הניסוח הזה לא רק נתן לאוכלוסייה הלא-יהודית זכות וטו על הקמת בית לאומי יהודי (בניגוד להצהרת בלפור שהעניקה לה “זכויות אזרחיות ודתיות” אך לא יכולת החלטה לגבי עתיד הארץ), אלא גם הפכה את השריף חוסיין ממכה, אביו של פייסל והמנהיג הרעיוני של “המרד הערבי הגדול” ששאף להקים אימפריה מזרח-תיכונית מאוחדת, ויתכן שגם את פייסל עצמו (כמלך עתידי בסוריה) למועמדים רציניים להכללת ארץ ישראל בממלכתם האפשרית. כפי שהאמיר ניסח זאת באחת ההזדמנויות, מאחר שסוריה הייתה “סחורה ללא בעלים”, היה זה אך טבעי שבריטניה, צרפת והוא עצמו “ינסו לנכס אותה לפני האחרים”.

זמן קצר לאחר שהבטיח לקלמנסו בפגישה בפאריז ב-13 באפריל “להשתמש בכוחו בקרב העם כדי להבטיח מנדט צרפתי בסוריה”, פייסל הזדרז להפר את ההבטחה הזו כאשר תמרן את ועדת קינג-קריין נגד הצרפתים (והציונים). במסגרת זו הוא הקים את “הקונגרס הסורי הכללי” שמטרתו “לוודא שרצונות העם הסורי ברורים לוועדת החקירה האמריקנית”, פתח במסע תעמולה נרחב, ארגן הפגנות המוניות, ואיים על יריבים פוליטיים ואזרחים מן השורה. “פייסל לקח את הקמפיין הפוליטי לידיו וחילק הוראות לכל האזורים במדינה”, דיווח הקצין המדיני של חיל המשלוח הבריטי. “נאמר לאנשים לדרוש עצמאות מוחלטת לסוריה, ויחד עם זאת לבטא תקווה שהיא תוענק גם לארצות ערביות אחרות”.

הקונגרס הסורי התכנס בפעם הראשונה ב-3 ביוני 1919, כשבוע לפני הגעת הוועדה, אך היה הכל חוץ מייצוגי. בחירות אמיתיות מעולם לא נערכו, וחברי הקונגרס השתייכו ברובם למעגל הקטן של לאומנים עיראקים שלחמו לצד פייסל במהלך המלחמה ולאחריה איישו את שורות המנהלה שלו. כדי להבין את טבעו של אותו קונגרס, מספיק לציין כי 35 מתוך 120 המושבים בקונגרס הוחזקו בידי אנשי הקבוצה הלאומנית הזעירה ‘אל-פטאט’, שאפילו אחרי המלחמה מספר חבריה לא עלה על מאתיים, או לשים לב לעובדה שרק שניים מתוך 16 הנציגים שלכאורה ייצגו את לבנון הנוצרית היו מארונים.

תקוותיו של פייסל כי ועדת קינג-קריין (“החדשות הטובות ביותר ששמעתי בחיי” במילותיו שלו) תקדם את חלום האימפריה שלו היו כה גבוהות, עד שהוא לא נרתע מלאיים בהצתת מהומות אזוריות אם היא לא תגיע לסוריה לבסוף, או אם הבריטים ייסוגו מהאזור לטובת המנדט הצרפתי. “אלמלא תוכל לאפשר לי להבטיח לפייסל באופן מיידי כי הוועדה מגיעה ותכריע את עתיד המדינה, ברור שפייסל יקים את הערבים נגד הצרפתים ונגדנו”, הזהיר אלנבי את בלפור. “אם התקוממות זו תתרחש תחת פייסל היא לא רק תסכן את הכוחות הבריטיים בסוריה, אלא גם תציב סכנה רצינית על כל המצב בארץ ישראל”.

ניסיונות המזימה של פייסל לא חמקו מעיני הוועדה. “ישנן עדויות ללחץ משמעותי מצד הממשלה כדי לוודא איחוד של כל המרכיבים תחת תכנית אחת. סוכנים ממשלתיים עבדו קשה כדי לשכנע, לשדל או לאיים על כל הנוצרים והמוסלמים גם יחד כדי להסכים לכך”, נכתב בנספח סודי בדו”ח הוועדה שיועד “לשימוש אמריקני בלבד”. אך קינג וקריין התעלמו מן הראיות “הקלושות” שהוגשו להם, העדיפו את עצת הקונגרס הסורי על זו של חלק מיועציהם, והמליצו כי “האמיר פייסל יהפוך לראש המדינה הסורית המאוחדת החדשה”. במס שפתיים ששולם ל”שאיפות הטבעיות” של לבנון הנוצרית בעיקרה, בה כבר היה קיים “מרכיב ניכר של עצמאות”, דו”ח הוועדה התעקש כי “לטובת האינטרסים הגדולים יותר, של לבנון וסוריה יחדיו…איחוד סוריה חייב לקום”. (על פי הערכות בריטיות, באותה העת רק 15 אחוזים מן הלבנונים העדיפו שלטון האשמי ומנהיגים נוצריים בלבנון פנו לוועידת השלום בפאריז בבקשה שהמדינה “לא תושם בשום דרך תחת ממשלה ערבית ומוסלמית”).

באופן דומה, בעוד שהציגה כביכול “תחושה עמוקה של אהדה למטרה היהודית”, הוועדה דחתה את הקשר היהודי בן אלפי השנים לארץ ישראל כהצדקה להקמת בית לאומי שם. למעשה, הוועדה התייחסה ליהודים יותר כקהילה דתית מאשר כעם, והמליצה כי “יש בהחלט להגביל הגירה יהודית, ולוותר על הפרויקט להפיכת ארץ ישראל לקהילה יהודית בעיקרה”, ובכך קיבעה את הנוכחות היהודית במדינה כמיעוט תמידי תחת הממלכה הסורית המתוכננת של פייסל. “אין סיבה שארץ ישראל לא תיכלל במדינה סורית מאוחדת, בדומה לחלקים אחרים באזור”, כתבה הוועדה, “והמקומות הקדושים יהיו תחת חסות בינלאומית ובניהול נציבות רב-דתית, כמו המצב בהווה, תחת הפיקוח והאישור של המנדט ושל חבר הלאומים. היהודים כמובן יזכו לייצוג בנציבות”.

מסקנות אלה התבססו על הדברים ששמעה הוועדה מהקונגרס הסורי כמו גם על 1,863 העצומות שקיבלה, רובן היו “בחוסר פרופורציה לגודל האוכלוסייה ששלחה אותן”, שיקפו את “השפעת התעמולה המאורגנת”, או “נכתבו בהונאה”. ועדת קינג-קריין התעלמה לחלוטין מכל העובדות האלה, כמו גם מטבעו הבלתי-יציג והאנוכי של הקונגרס, ובדיווחה הציגה טענותיו ללא כל ביקורת כאילו היו אמיתות ולא חלק מתכסיס תעמולה לקידום ממלכת פייסל בסוריה:

אנו מתנגדים לשאיפות הציוניות להקמת מדינה יהודית בחלק הדרומי של סוריה, הידוע כארץ ישראל, ומתנגדים להגירה ציונית לכל חלק של ארצנו; אנו לא מכירים בזכותם, ורואים בהם סכנה חמורה לעמנו מן הבחינות הלאומיות, הכלכליות והפוליטיות. בני ארצנו היהודים יהנו מאותן זכויות כלליות ויקחו על עצמן את אותן חובות. אנו מבקשים שלא תהיה שום הפרדה בין המדינה הסורית לבין החלק הדרומי של סוריה הידוע כארץ ישראל, וגם לא של מישור החוף המערבי הכולל את לבנון. אנו שואפים שאחדות המדינה תהיה מובטחת מול כל פילוג בכל דרך אפשרית”.

במילים אחרות, באותו הזמן בו פייסל הבטיח לציונים את תמיכתו המתמשכת ביצירת בית לאומי בארץ ישראל, הוא גם היה עסוק מאוד בתמרון ועידת השלום להימנע בדיוק מהמטרה הזו, תיאר את ההגדרה העצמית היהודית כסכנה ברורה לאוכלוסייה המקומית, ודרש את נטישת הרעיון באופן מוחלט ועצירת כל ההגירה היהודית. לצד המזימות הפוליטיות שניהל, פייסל גם לא בחל בניסיונות איום והפחדה כאשר ראה בהם צורך. כאשר ועידת השלום התכנסה מחדש בלונדון בפברואר 1920 (עם היעדרות בולטת של ארה”ב) כדי לדון בחוזה השלום מול טורקיה, היא הוזהרה בידי אלנבי כי “כל החלטה שלא תתאים לשאיפות הערביות בסוריה, ארץ ישראל או מסופוטמיה ותתקבל ללא נוכחות פייסל, לא תוכר בידי הערבים ותגרום לקשיים גדולים בעתיד עליהם המדינה הערבית לא תיקח אחריות”.

בהתחשב בחוסר הפופולריות של פייסל בקרב נתיניו הסוריים העתידיים שבזו לשליט הזר ולמקורביו הזרים, היה זה כמובן איום חלול. בנובמבר 1919, שנה לאחר הכניעה העות’מאנית, הקצין הפוליטי של חיל המשלוח הבריטי דיווח כי “התנועה כולה” בסוריה הייתה עדיין “פרו-טורקית ואנטי-שריפית”. המצב היה כה גרוע עד שאחיו הצעיר של פייסל, זיאד, שפיקח על השלטון בהיעדרות האמיר (פייסל בילה תשעה וחצי חודשים באירופה מתוך ה-22 של תקופתו הסורית), נאלץ לבקש את הגנת הדרוזים מול נתיניו בדמשק. למרות המציאות הזו, אלנבי העדיף להתעלם מן המצב בשטח והמשיך להדגיש את האיומים של בן טיפוחיו. כאשר האמיר עמד לכנס את הקונגרס הסורי לישיבה מיוחדת שתכריז על עצמאות סוריה ותכתיר אותו למלך, אלנבי הזהיר את שר החוץ החדש הלורד קרזון כי הדרך היחידה למנוע את ההתפתחות הזו היא הכרה של הוועידה בלונדון בפייסל כ”נציג המדינה הערבית הכוללת את הפרובינציות הבריטיות במסופוטמיה וארץ ישראל ואת אלה הצרפתיות בלבנון ובמישור החוף”.

קרזון אמר לאלנבי להזהיר את פייסל מפני כל “פעולה לא אחראית” ש”תסכן מאוד” את עתיד סוריה, אך במהרה נודע לו כי ב-8 במרץ 1920 הקונגרס הסורי הכריז על האמיר כמלך פייסל הראשון של סוריה “בגבולותיה הטבעיים כולל ארץ ישראל”, ובאיחוד פוליטי וכלכלי עם עיראק. בעוד ההכרזה דרשה את פינוי הצרפתים והבריטים מן החלק המערבי (לבנון) והדרומי (ארץ ישראל) של המדינה, אלנבי ניסה להמתיק את הגלולה לממונים עליו כאשר העביר להם את הבטחתו של פייסל כי “ההכרזה ועלייתו לכס בסוריה לא תשנה את היחסים הידידותיים בין סוריה לבריטניה”. אך בפועל, צעדים אלה היו ניסיון נואש לדחוק בוועידת השלום לסיים את העיכוב המוגזם, לקבל החלטה על גורל השטחים העות’מאניים, ו”לקיים את הבטחתה” ל”עם הערבי”.

קרזון עצמו לא התרשם, והורה לאלנבי “ליידע את האמיר פייסל באופן מיידי כי ממשלת הוד מלכותו אינה יכולה להכיר בזכותו של הקונגרס בדמשק, שעל סמכותו או הרכבו היא אינה יודעת דבר, לקבוע את עתיד סוריה, ארץ ישראל, מוסול או מסופוטמיה”. בתגובה, הגנרל הבריטי העלה את ההימור. אם בריטניה וצרפת יתעקשו להמשיך ולדחות את הכתרת פייסל, כך אמר בהדהוד של איומי האמיר, המלחמה שתפרוץ בוודאות תגרור את הבריטים לסכסוך העומד בניגוד לאינטרסים שלהם ואליו לא היו מוכנים כלל. הדרך היחידה להימנע מן המפלה הזו היא שוועידת השלום תכיר בריבונות של פייסל על “אומה או קונפדרציה ערבית הכוללת את סוריה, ארץ ישראל ומסופוטמיה, והעברת המנהל בסוריה לצרפת וזה של מסופוטמיה לבריטים”.

אדמונד אלנבי | ויקיפדיה

בפועל הייתה זו החייאה מחדש של הסכם סייקס-פיקו, דבר אליו שר החוץ התנגד בתוקף. הבריטים אמנם לא חשקו במלחמה עם פייסל או במצבע צבאי חדש במזרח התיכון, ולא סלדו לגמרי מהכרזת האמיר על עצמו כמלך סוריה אם תתבצע “בידי רשות חוקתית ראויה”, אך זה לא היה המקרה כאן. הקונגרס הסורי היה “גוף ללא ייצוג אמיתי או סמכות” שביקש לעמת את חבר הלאומים עם עובדה קיימת בזמן שהוא עדיין משרטט את המנדטים במזרח התיכון. האם אלנבי מציע להיפטר כליל משיטת המנדט כדי לרצות את שאיפותיו של פייסל? כיצד ההסדר המוצע מתיישב עם הצהרת בלפור? ומעל הכל, מה יש לפייסל לחפש במסופוטמיה בהתחשב בהתנגדות הגורפת של האליטות שם לשלטון ההאשמי? אם האמיר באמת מעוניין לפתור את התסבוכת הסורית במקום לכפות את שאיפותיו האנוכיות, הרי שהוא צריך להגיע לאירופה (שוב) ולהציג את טיעוניו בפני ועידת השלום “עם התחשבות בעמדה המיוחדת של צרפת בסוריה ולבנון וזו הבריטית בארץ ישראל, כולל ההתחייבות לספק בה בית לאומי לציונים”.

קרזון התברר כאדם עקשן, ותסריט יום הדין של אלנבי לא התגשם. התפרצות האלימות היחידה נרשמה בפוגרום בירושלים (7-4 באפריל) בדרישה לכלול את ארץ ישראל בממלכתו החדשה של פייסל, ובו נרצחו חמישה יהודים ונפצעו עוד 211. אך לא הייתה לכך השפעה של ממש על החלטות ועידת לונדון, שהניחה את היסודות להענקת המנדט בסוריה ולבנון לצרפת, ולבריטים בארץ ישראל ומסופוטמיה.

צרות ציוניות

מעבר למזימות הפוליטיות שהוביל פייסל, המנהיגים הציוניים הראו תמיכה מפתיעה בו. למרות שחששו מן ההסתה שמקורה בדמשק וניסו לצרף קצין קשר לוועדת קינג-קריין ולהשיג הבטחה אמריקנית לכך שארץ ישראל תוצא מתוך הנושאים בדיוניה, באופן כללי הם לא ראו בפייסל את האדם התככן והחתרן שהיה. במכתב לבלפור ב-9 באפריל, וייצמן שיבח את מאמציו (לכאורה) של האמיר “לגייס את כל השפעתו כדי להציג בפני בני עמו את המטרה הציונית כ’ראויה'”. כמה שבועות לאחר מכן הוא כתב לפייסל, ביחד עם פרנקפוטר, כדי לבטא “הערכה עמוקה למאמץ המתמשך לקראת יחסי ידידות בין ערבים ויהודים” ולהבטיח לו כי התנועה הציונית נחושה “לקדם בשמחה את שיתוף הפעולה”.

אפילו באוקטובר 1919 וייצמן עדיין ראה בפייסל בן ברית נאמן שהעריך את הפוטנציאל הגדול של שיתוף פעולה ערבי-יהודי, וייעץ לעמיתיו הציוניים להתעלם מהגדרתו של האמיר את ארץ ישראל (בראיון לעיתון יהודי בלונדון) כחלק בלתי נפרד מממלכה ערבית עתידית. “הוא עסוק מאוד בענייניו האישיים כמובן ונחוש לפעול נגד הצרפתים”, כתב וייצמן לחבר בלונדון לאחר שפגש את פייסל בשלהי ספטמבר. “זה מסבך את העניינים עבורנו באופן טבעי, אך אני חושב שהוא יאלץ לסבול את זה”. פגישה אחרת עם האמיר הותירה את וייצמן נלהב עוד יותר. “הוא מוכן לקבל יועצים יהודיים ואפילו מחכה לקבל תמיכה ציונית בפיתוח וניהול של מחוז דמשק”, וייצמן כתב לבלפור:

אנחנו, כמובן, נהיה מוכנים לעשות מאמץ גדול מאוד לקראת ייסוד יחסים טובים עם הערבים בארץ ישראל ובסוריה. התסיסה נגדנו בארץ ישראל מגיעה מדמשק, אך שיתוף פעולה עם פייסל יעזור לרכוש את אמון הערבים הן בדמשק והן במכה, לקדם שלום בסוריה ובארץ ישראל ולבסוף להוציא אותנו מן המבוי הסתום אליו הגיעו הדיונים בין בריטניה, צרפת והערבים”

רק לאחר הכרזת פייסל על עצמו כמלך במרץ 1920 החלה ההנהגה הציונית להבין את טבען האמיתי של שאיפותיו. ב-31 במרץ, ימים ספורים לפני פרוץ הפוגרום בירושלים, וייצמן הזהיר את הגנרל בולס, מראשי הממשל הצבאי הבריטי בארץ ישראל, מהשלכות אזוריות קשות של הניסיון לפייס את פייסל. “אם נכיר בפייסל כמלך בסוריה (וככל הנראה של מסופוטמיה גם כן), לא מסיבות אמיתיות של צדק אלא רק בגלל שאיננו יכולים להרשות לעצמנו להילחם בו, או במילים אחרות – בשל חולשתנו”, הוא טען כי

פייסל יבין שאנחנו נכנעים תחת לחץ, וינצל את עמדתו המשופרת כדי ללחוץ עלינו עוד יותר. זה ברור מן האופן בו שאיפותיו הלכו וצמחו. לפני שנתיים הוא היה לא יותר משייח’ בדואי, חייל טוב אבל מוגבל. היום הוא מנסה לשחק את תפקיד נפוליאון של המזרח התיכון ולהקים אימפריה ערבית מן הפרת ועד לנילוס כמעט”

מה שווייצמן לא ידע אז היא העובדה שהקו הפייסני שהובילו אלנבי וקציניו האנטי-ציוניים בארץ ישראל כבר הפסיד מול הדחייה הבריטית-צרפתית של ההכתרה העצמית של פייסל. אך למרות זאת, מגמה זו לא תורגמה באופן מיידי ליתרון ציוני, והדחייה הצרפתית את שאיפות האמיר לא תאמה בהכרח למוכנותה לקצץ בשטחי המנדט הסורי או לקבל את הפרשנות הבריטית והציונית למנדט בארץ ישראל.

זה לא תמיד היה המצב. ב-4 ביוני 1917, חמישה חודשים לפני הצהרת בלפור, ז’יל קמבו שהיה ראש האגף המדיני במשרד החוץ הצרפתי באותה עת, שלח מכתב (בהסכמת ראש הממשלה ריבו) שתמך בתחייה הלאומית של היהודים במולדתם. “בהתחשב בנסיבות ובהבטחת שלום המקומות הקדושים, אנו סבורים שיהיה זה מעשה של צדק ותיקון לסייע בתמיכת כוחות הברית לתחיית הלאומיות היהודית בארץ ממנה הוגלה עם ישראל לפני מאות רבות”, הוא כתב לנחום סוקולוב. “הממשלה הצרפתית, שנכנסה למלחמה הנוכחית על מנת להגן על עמים שהותקפו על לא עוול בכפם, מרגישה אהדה למטרתכם, ניצחון שיהיה תואם לזה של בעלות הברית. אני שמח להעניק לך בזאת הבטחה זו”.

למרות שהתמיכה הצרפתית בבית לאומי יהודי דעכה כאשר הממשלה הבינה כי מחווה זו לא תמנע מהתנועה הציונית להמשיך בדרישותיה לגבי ארץ ישראל, ולמרות שצרפת לא לקחה חלק בהתייעצויות על נוסח הצהרת בלפור וחששה מהשלכותיה על הסכם סייקס-פיקו, סוקולוב הצליח להשיג (ב-10 בפברואר 1918) הצהרה פומבית משר החוץ סטפן פישון לפיה “ישנה הסכמה מלאה בין ממשלות צרפת ובריטניה בעניינים הנוגעים לשאלת התבססות היהודים בארץ ישראל”. בהבהרה שפרסם ארבעה ימים לאחר מכן, פישון החליף את הניסוח המקורי של “התבססות היהודים” ב”יצירת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל”.

באותה עת, ז’ורז’ קלמנסו הפילושמי (ששיחק תפקיד משמעותי בשיקום שמו של דרייפוס שנכלא בעיצומו של גל אנטישמיות) חזר לתפקיד ראש הממשלה לאחר עשור, והיחסים בין צרפת לציונים השתפרו. זמן קצר לאחר הופעת הציונים מול ועידת השלום בפאריז בשלהי פברואר 1919, אנדרה טארדיו שהיה חבר במשלחת הצרפתית (ובהמשך הפך לראש ממשלה) פרסם הצהרה רשמית האומרת כי ממשלת צרפת לא תתנגד הן להשמת ארץ ישראל תחת פיקוח בריטי והן להקמת מדינה יהודית בה – מטרה שאפילו הציונים לא העזו לבטא בפתיחות באותה תקופה.

ראשי המעצמות בוועידת פריז | ויקיפדיה

בעדותה בפני הוועידה, המשלחת הציונית שרטטה את הגבולות האפשריים של בית לאומי יהודי, כאשר גבולו הצפוני היה אמור לעבור מאזור העיר צידון בחוף הים התיכון, לאורך נהר הליטני ומעבר להר חרמון ועד לקרבת מסילת הברזל החיג’אזית (כ-50 ק”מ ממזרח לנהר הירדן), שתהווה את הגבול המזרחי של ארץ ישראל. גבולות אלה היו מתאימים ברובם להגדרה הבריטית, שראתה בארץ ישראל כמורכבת מן השטח התנ”כי של “מדן ועד באר שבע”, ואת הגבול הצפוני נמשך “מן הליטני אל החוף, דרך הבניאס, דן והחולה”. יחד עם זאת, משום שהקו הזה סימן גם את גבולה הדרומי של סוריה שעמדה להפוך למנדט צרפתי, ומכיוון שהוא חצה מעבר לכתוב בהסכם סייקס-פיקו שהגדיר את החלק הצפוני של ארץ ישראל כאזור בינלאומי, הציונים ביקשו לזכות בתמיכת צרפת בטרם העניין יוחלט בידי ועידת השלום.

ב-11 בספטמבר 1919, וייצמן נפגש עם היועץ הצרפתי הראשי לענייני סוריה שרמז כי “הצרפתים יקבלו את קו הליטני ללא בעיה”. וייצמן נותר עם רושם חיובי דומה לאחר פגישה עם פישון, שאמר כי בעוד צרפת “אינה מעוניינת ממש בפרטים של קו כזה או אחר בתנאי שישנה הסכמה כללית על הגבול” היא “תרצה להראות שהיא עושה משהו למען הציונות”.

אך כאשר ועידת השלום התכנסה מחדש בלונדון, התחושות החיוביות האלו נעלמו כליל. בסוף חודש ינואר 1920 קלמנסו התפטר מתפקידו, ויורשו אלכסנדר מילרן לא רק שלא חלק כלל את חיבתו לציונות וליהודים, אלא גם ביקש להחיות את תכנית הבינאום בהסכם סייקס-פיקו בניסיון לחתור תחת הבית הלאומי היהודי ותחת כוונת המנדט הבריטי להביא להקמתו. “על פי הראיות שבידי, התעמולה הצרפתית בארץ ישראל התגברה מאוד בחודשים האחרונים וכעת פועלת בגלוי נגד הציונות ועבור ארץ ישראל צרפתית תחת סוריה מאוחדת”, הודיע הקצין הפוליטי הבריטי בירושלים לקרזון ב-2 במרץ, בעוד הוועידה דנה בעתיד האזור. “עליך להבין עד כמה קל לנהל בארץ ישראל תעמולה מסוכנת וכמה קל יהיה זה לקטוע באיבו את המנהל שלנו כאן ואת מדיניות ממשלת הוד מלכותו. אני סבור שהצרפתים לא יסתפקו בפחות מזה”.

העניינים הסתבכו עוד יותר כאשר לויד ג’ורג’ קרא מברק מאת שופט בית המשפט העליון האמריקני לואי ברנדייס, מנהיג הציונים בארה”ב וידידו הקרוב של הנשיא ווילסון, שהזהיר כי יישום הסכם סייקס-פיקו על ארץ ישראל “יביס את ההגשמה המלאה של הבטחת הבית הלאומי היהודי”, וכי הדרך היחידה לקיים את הצהרת בלפור שהוסכמה “על הצרפתים ועל בני ברית אחרים” היא להסכים להצעת הגבולות הציונית.

דברים אלה הביאו את פיליפ ברטלו, מזכ”ל משרד החוץ הצרפתי שהוביל את הדיונים בלונדון והיה “שופע בוז כלפי רעיון הבית הלאומי היהודי” (במילותיו של לויד ג’ורג’) להתקף זעם. ברטלו תיאר את ברנדייס כ”בעל תחושת חשיבות עצמית מוגזמת” (ובכך סתר דברים קודמים שלו לפיהם “הנשיא ווילסון מודרך בידי ברנדייס”), התייחס בביטול להצעה הציונית כ”ראוותנית מדי מכדי לשקול אותה אף לרגע”, וקונן על תמיכת המעצמות בתנועה הציונית “המיסטית ברובה” אשר לדעתו התבססה על התקווה הכוזבת “להציל מספר רב של יהודים אומללים ברוסיה ומרכז אירופה” בתקופה בה “לרוב אותם יהודים לכאורה היה מעט מאוד דם יהודי בעורקיהם”.

לאחר שהפיץ את העמדה הציונית בראשית הוועידה בתקווה לשכנע את עמיתיו הצרפתים “לקבל עמדה ליברלית יותר של המחויבויות שלהם בנוגע לקביעת הגבולות העתידיים של ארץ ישראל”, לויד ג’ורג’ לא מחה מול ההתפרצות של ברטלו. שני הצדדים כבר הסכימו על הניסוח של סעיף ארץ ישראל בחוזה השלום הטורקי, שהתבסס בעיקר על הגדרתו של לויד ג’ורג’ (“הגבולות יקבעו בהתאם לגבולות העתיקים מדן עד באר שבע ותחת מנדט בריטי”), וראש הממשלה הבריטי היה שמח להשאיר את השרטוט המדויק של הגבול לשלב מאוחר יותר ולהודיע לברנדייס “שעליו ללמוד מפות טובות יותר מאלה שכרגע ברשותו”. גם ברטלו התמתן מעט בשלב זה, וביקש מלויד ג’ורג’ למסור לברנדייס כי מלבד הצהרתו העומדת לגבי “הדרישות הראוותניות”, לצרפת כעת “אין כוונה לאמץ גישה עוינת והיא מוכנה להגיע להסכם ליברלי לגבי אספקת מים לאוכלוסייה הציונית”.

סן רמו

החיבה המזויפת הזו הייתה קצרת ימים. כאשר ראשי המעצמות נפגשו שוב ב-19 באפריל 1920 בעיר הקיט האיטלקית סן רמו כדי להשלים את חוזה השלום הטורקי, הצרפתים חזרו לעמדתם הישנה. זועם על מה שראה כמדחייה בריטית לא חד-משמעית להכתרה העצמית של פייסל, לגביה חשש כי תפחית את המנדט הצרפתי בסוריה ללא יותר מפסאדה לשלטון האמיר, ראש הממשלה מילרן השתמש במנדט על ארץ ישראל כקרש קפיצה לשיפור עמדתה האזורית של צרפת. כתוצאה מכך, המשלחת הצרפתית לסן רמו כבר לא הטרידה עצמה בוויכוחים על הגבול הצפוני, אלא הטילה ספק כללי יותר בפרשנות הציונית והבריטית למנדט ולרעיון הבית הלאומי, בניסיון לשקם את הסכם סייקס-פיקו שהגדיר שליטה משותפת לצרפת ואנגליה בארץ ישראל.

מיד לאחר שקרזון דרש כי הצהרת בלפור “שהתקבלה בידי המעצמות” תכתב לתוך המנדט על ארץ ישראל “בנוסח המדויק בו ניתנה במקור”, ברטלו דחה את הרעיון בביטול. למרות שהסכים כי “העולם כולו אוהד את השאיפה היהודית לייסד בית לאומי בארץ ישראל” וביטא את הנכונות הצרפתית לעשות ככל שביכולתה “כדי לספק את הרצון הלגיטימי הזה”, ברטלו הציע לשקול מחדש את המיזם כולו. לטענתו, במקום לצרף את הצהרת בלפור לכתב המנדט, שאלת ארץ ישראל צריכה להיות מוגשת לחבר הלאומים, ולו בשל העובדה כי “איני זוכר שהסכמה כללית ניתנה מעולם להצהרתו של מר בלפור מידי המעצמות”.

קרזון נחרד. “מר ברטלו כנראה אינו מבין במלואה את ההיסטוריה של השאלה”, הוא תיקן את עמיתו הצרפתי בלשון המעטה בריטית טיפוסית. תנאי הצהרת בלפור הועברו לשר החוץ פישון בפברואר 1918 ואושרו על ידו, בדיוק כפי שעשה הנשיא ווילסון ועשו מדינות אחרות כמו איטליה, יוון, סין, סרביה וסיאם. לכן הוא חשב כי “בהחלט ישנה הצדקה לטעון כי הצהרת בלפור התקבלה בידי מספר גדול של מדינות”. ברטלו לא נרתע. לטענתו, מכיוון שההצהרה מעולם אושרה באופן רשמי בידי ממשלת צרפת ולא התקבלה כבסיס לקביעת המנהל העתידי בארץ ישראל, צרפת התנגדה באופן גורף “לכל התייחסות במסמך רשמי כמו חוזה השלום הטורקי להצהרה לא-רשמית מטעם מדינה אחת, שמעולם לא התקבלה על ידי כלל העולם”.

ראש ממשלת איטליה פרנצ’סקו ניטי התערב. “אין טעם ללכת להיסטוריה ולעבר”, אמר והוסיף כי לטעמו “המעצמות הסכימו באופן כללי על הרצון לייסד בית לאומי ליהודים”. אך למרות זאת הדיון חשף מחלוקות בין צרפת לאנגליה בנוגע לזכויות הקהילות הלא-יהודיות בארץ ישראל, ובמיוחד העלה מחדש את נושא מעמד הקתולים הרומים במזרח. וכך, מבלי להטיל ספק ביכולת הבריטית לבצע את מחויבותה המנדטורית, הלך הרוח הכללי סבר כי עדיף להקים ועדה בינלאומית שתציע כללים חדשים למקומות הקדושים במקום אלה הקיימים, כמו גם את הדרך הרצויה לחרוץ דין בסכסוכים דתיים.

כאן מילרן נכנס לפעולה. כבר בוועידת לונדון הצרפתים השתמשו בסוגיית המקומות הקדושים ככלי ליישום מחדש של בינאום ארץ ישראל כפי שהוצע בהסכם סייקס-פיקו, אך נתקלו בהתנגדות בריטית עזה. כעת כאשר עמיתו האיטלקי העלה מחדש את הנושא, ראש הממשלה הצרפתי לא התכוון להחמיץ את ההזדמנות להשיג אחיזה בקביעת עתיד ארץ ישראל על חשבון הבריטים. מילרן טען כי הוא “לא בדיוק מיודע לגבי הדברים שעלו בשיחות בין לויד ג’ורג’ לקלמנסו על המקומות הקדושים”, והוסיף כי למרות שאין לו כל התנגדות להעניק את המנדט לבריטים, הוא “בטוח שגם קלמנסו לא שקל את האפשרות שהמנדט יביא עמו התכחשות לזכויות המסורתיות של תושבי ארץ ישראל”.

על פי השקפתו, שאלת ארץ ישראל כללה שלושה נושאים אמיתיים: “הראשון היה שצריך לקום בית לאומי ליהודים. על זה כולם הסכימו. הנקודה השנייה נגעה לשמירת הזכויות של הקהילות הלא-יהודיות. גם כאן לא היו אמורים להיות פערים בלתי ניתנים לגישור. השלישית הייתה השאלה של הזכויות הקיימות של גופים לא-יהודיים”. ולמרות שחשב כי בריטניה “תדגים את הרוח הליברלית הידועה שלה בשאלה זו”, מילרן ביקש מהוועידה לקחת בחשבון בהחלטתה את “המצב המוסרי בצרפת שנוצר על ידי מאות שנים של הקרבה” בארץ הקודש.

לויד ג’ורג’ לא נפל במלכודת הזו. לדבריו, למרות שהיה הגיון בכך שמעצמה אירופית פועלת כמגינת הקהילה הקתולית כל עוד ארץ ישראל הייתה תחת שלטון עות’מאני, המצב כעת היה שונה. בריטניה אינה טורקיה בכל הנוגע ליחסה למיעוטים דתיים ואתניים, ולכן לא יעלה על הדעת שעליה לעמוד באותם תנאים “שהוטלו על הטורקים בכוח לאחר סדרה של מלחמות עקובות מדם”. הפיכת צרפת לשומרת הקתולים בארץ ישראל בזמן שבריטניה אחראית על ניהול המדינה לא רק “תעליב ותשפיל את בריטניה הגדולה” אלא “פשוט תוביל לממשל כפול בידי שני כוחות אירופאיים גדולים”. לדברי ראש הממשלה, אם היה מדובר רק בעניין פורמלי הרי שהבריטים היו עושים כמיטב יכולתם להתחשב ברגישות הצרפתית, אבל

הבעיה הנוכחית היא בעיה מעשית. מצב של שני מנדטים בארץ ישראל אינו רצוי; אחד מהשליטים ייקח על עצמו את כל הצרות והעלויות, אך יחד עם זאת לא תהיה לו שום סמכות על גופי הדת. השליט האחר, כפי שאתם מציעים, יהנה מסמכות מלאה בעניינים דתיים…יהיה זה מצב בלתי אפשרי עבור בריטניה לנהל בו את המדינה, ויתכן שאף יעלה קשיים ביחסיה עם צרפת”

בסופו של דבר, השקפה זו ניצחה. הצרפתים נסוגו מעמדתם, אך פתחו במתקפה מחודשת על הכוונה להוסיף את הצהרת בלפור לתנאי המנדט. ברטלו הגדיר את ההצהרה כ”אות מתה” וטען כי “כל היהודים בצרפת היו אנטי-ציוניים, ואין להם רצון להגיע לארץ ישראל”, בעוד מילרן הציע לחזור על תמצית ההצהרה אך להשמיט את ההקדמה האומרת כי “המנדט יהיה אחראי ליישם את ההצהרה שניתנה ב-8 בנובמבר 1917 על ידי הממשלה הבריטית ואומצה בידי מעצמות אחרות”.

אלכסנדר מילרן | ויקיפדיה

קרזון לא הבין למה בדיוק הצרפתים מתנגדים. האם היו נגד בית לאומי יהודי מלכתחילה או שהיו מודאגים מהגנת הזכויות של קהילות לא-יהודיות בארץ ישראל? הוא הבין כי הצרפתים מסכימים להכללת הצהרת בלפור בחוזה השלום, אם כי לא בנוסח המדויק שלה וללא ציון העובדה שניתנה בידי הממשלה הבריטית בתאריך מסוים. עד כמה שהתנגדויות אלו נדמו לו שגויות במהותן, הוא ניסה להסכים להן. אך כעת נראה כי המשלחת הצרפתית שינתה את דעתה לגבי הכללת ההצהרה בחוזה אפילו בניסוחה החדש, דבר אותו בריטניה לא יכלה לקבל כשליטה המיועדת של הארץ. מלבד זאת, “היהודים התייחסו להצהרת בלפור בשלמותה ככתב הזכויות שלהם, וייחסו חשיבות רבה להכללתה בחוזה השלום”. ולמרות שייתכן כי הצרפתים לא מאמינים שליהודים יש סיבה לעשות כך, “העובדה שהם חושבים כך נותרה בעינה, ואחרי הכל היהודים הם השופטים הטובים ביותר של האינטרסים שלהם”. בנסיבות אלה, האם באמת היה צורך להמשיך להתקוטט על נושא בו הממשלה הבריטית נקטה עמדה שאינה מתכוונת לסגת ממנה?

בניסיון להתעלם מטענותיו של קרזון, מילרן הסיט את הדיון לצורך בשמירה על “הזכויות האזרחיות והפוליטיות של הקהילה הצרפתית בארץ ישראל”, מה שהוביל לחילופי דברים נוספים עם שר החוץ הבריטי, שלא הבין מהי הכוונה ב”זכויות פוליטיות” בחוק הצרפתי ובאיזה אופן הן שונות מהצהרת בלפור בעניין:

בנוסח הבריטי כל הזכויות הרגילות כלולות ב”זכויות האזרח”. הוא היה נחוש להימנע מהכללה בחוזה של מילים בעלות משמעות שונה עבור כל אחת מהמדינות, שהיו עשויות להחיות מחדש את “הזכויות הדתיות” מהן הבריטים הצליחו להיפטר”

פעם נוספת, ניטי נכנס לתמונה כדי לאפשר ירידה צרפתית מהעץ. היה נדמה לו שהמחלוקת הזו הייתה יותר עניין פורמלי מאשר מהותי, ולפי מיטב הבנתו של העמדה הצרפתית לגבי זכויות פוליטיות, לא הייתה כל סיבה להמשך העיכוב בנושא עליו הוועידה כבר “הסכימה לגבי הכוונה והצורה”. לאחר שמילרן קיבל את בקשתו של ניטי בתנאי שביטול הזכויות הדתיות הצרפתיות לא יוזכר בחוזה ושעמדת צרפת על זכויות פוליטיות תצוין בפרוטוקול, התנאים לגבי המנדט בארץ ישראל סוכמו במהרה ושולבו בחוזה השלום הטורקי שנחתם ארבעה חודשים לאחר מכן בעיר סוור שבצרפת:

הואיל ומעצמות הברית העיקריות הסכימו, לצורך מתן תוקף לדרישות כמפורט בסעיף 22 של אמנת חבר-הלאומים, למסור לידי הנאמן שיבחר על ידי המעצמות הנ”ל, את ניהול שטח פלשתינה אשר הייתה שייכת לפנים לאימפריה הטורקית, בגבולות שיקבעו על ידן;

הואיל ומעצמות הברית העיקריות הסכימו ביניהן, שהממשל המנדטורי יהיה אחראי על ביצוע ההכרזה שניתנה במקור בשני לנובמבר 1917 על-ידי ממשלת הוד מעלתו הבריטי, ואושררה על ידי יתר מעצמות הברית, לצורך הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, בתנאי מפורש שלא ייעשה דבר אשר יפגע בזכויותיהן האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא יהודיות בארץ, או בזכויות ובמעמד הפוליטי לו זוכים היהודים בכל ארץ אחרת”

סוף דבר

“בין החדשות הטובות יותר מסן רמו ישנה ההצהרה כי בריטניה תקבל את המנדט לארץ ישראל אשר תחשב, על פי תנאי הצהרת בלפור, כבית לאומי ליהודים”, נכתב במאמר מערכת של ה’טיימס’ ב-27 באפריל 1920:

לאחרונה הפננו את תשומת הלב למאמצים שנעשו כדי לבטל את ההצהרה, אשר ניסחה באופן מושכל אם כי מאוחר מעט את המדיניות ההגיונית היחידה שהמעצמות יכלו לקבל לגבי העם היהודי…אך למרות שההתנגדות הזו נוצחה לבסוף, וההבטחה ניתנה, מתנגדיה לא פסקו מן המאמץ להפחית בערכה. הם רואים בעין רעה את הרעיון לפיו היהודים זקוקים לבית לאומי משלהם ומנסים לשכנע את העולם הלא-יהודי כי היהודים אינם יותר מזרם דתי ללא מאפיינים אתניים מיוחדים”

אבחנה זו הוכחה כנכונה. ניסוח תנאי המנדט ואישוררם בידי מועצת חבר הלאומים שהיה דרוש כדי לבצע אותם בפועל הייתה תהליך מייגע וארוך הרבה יותר ממה שחשבו הציונים. אחד המכשולים העיקריים הייתה סוגיית ההבחנה הטריטוריאלית, בה הציונים נאלצו לקבל לא רק את התפיסה המינימליסטית הצרפתית לגבי הגבול הצפוני של ארץ ישראל אלא גם את ההחלטה הבריטית (בוועידת קהיר במרץ 1921) על הוצאת עבר הירדן משטח הבית הלאומי היהודי ומינוי עבדאללה, אחיו הבכור של פייסל, כשליטה הזמני.

סוגיה חשובה לא פחות נגעה למטרה הסופית של המנדט. לאחר שדרישתם המקורית לכונן מחדש את ארץ ישראל כבית הלאומי ליהודים כבר דוללה בידי הצהרת בלפור, הציונים ביקשו מוועידת השלום להכיר “בזכות ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל ובזכות היהודים לכונן בה בית לאומי…[אשר בסופו של דבר] יאפשר הקמת קהילה אוטונומית”, כפי שקראו למדינות באותה העת. אך למרות שפוליטיקאים בריטים בולטים (במיוחד לויד ג’ורג’ ושר המושבות ווינסטון צ’רצ’יל) הודו באופן פרטי כי לטעמם הצהרת בלפור אמורה להתגשם כמדינה שלמה, מנסחי ההצהרה שינו את הבקשה הציונית של קהילה בעלת ממשל עצמי ל”מוסדות ממשל עצמי” ובכך ערפלו את המטרה הסופית של בית לאומי ורמזו בצורה עקיפה על הרלוונטיות של מוסדות אלה לגבי הקהילות הלא-יהודיות. “באופן אישי הייתי מעדיף להשמיט כליל את המושג ‘מוסדות ממשל עצמי'”, קונן וייצמן. “יש לו משמעות מועטה עד אפסית והצבתו לפני ההתייחסות לבית לאומי יהודי מגבילה את משמעות המכתב”. למרות זאת, הנוסח הזה נכנס לבסוף למנדט שהעניק ביולי 1922 חבר הלאומים:

המנדט יהיה אחראי ליצור בארץ תנאים פוליטיים, מנהליים וכלכליים, אשר יבטיחו את הקמת הבית הלאומי היהודי, כמפורט במבוא, ואת פיתוחם של מוסדות עצמאיים, וכן את שמירת הזכויות האזרחיות והדתיות של כל תושבי ארץ ישראל, ללא הבדל גזע ודת”

אך המאבק הקשה ביותר ניטש סביב הדרישה, שנחשבה בידי וייצמן כ”חלק החשוב ביותר של המנדט”, לכלול בהקדמה לכתב המנדט את ההכרה המפורשת ב”זכות ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל”. בראשית חודש יוני 1920, כחודש בלבד לאחר ועידת סן רמו, הציונים גילו לתדהמתם שהטיוטה הבריטית הרשמית הראשונה של המנדט השמיטה את ההתייחסות ל”קשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל ובזכותו לכינון מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו”, מה שהוביל את וייצמן לדחוק בבלפור ובנציב העליון החדש בארץ ישראל הרברט סמואל לכלול מחדש את ההפניה הזו. הדבר נעשה במהרה, אך הוסר שוב בטיוטה הבאה שפורסמה ארבעה חודשים לאחר מכן. “אמרת לי בעבר שאתה חושב שהסעיף אינו נחוץ מכיוון שהחלטת סן רמו תיקנה את מעמד ארץ ישראל”, כתב וייצמן לקרזון ב-30 באוקטובר. “זה נכון במובן המשפטי הטהור, אך הסעיף נחוץ וחשוב עבור אלה מבינינו החייבים לבקש מיהודי העולם את ההקרבה והממון הדרושים להפוך את ארץ ישראל שוב לארץ בריאה ומאושרת, עליה אנו מקווים שאנגליה תביט בגאווה ובסיפוק בשנים הבאות”.

קרזון הבין היטב את הנימה החבויה באזהרת וייצמן. “מה שהם באמת רוצים בסעיף המסוים הזה במנדט”, הוא כתב ללויד ג’ורג’, “הוא המשפט שיכול להוות את הבסיס לטענתם בכל שלב שהוא ליחס מיוחד לארץ ישראל, ולבסוף את השליטה המלאה במדינה…לכך לא אסכים”. לויד ג’ורג’ לא התרשם מדברי שר החוץ השלו, והכניס מחדש את הסעיף אם כי בנוסח מעט מדולל. וכך, במקום לראות את “הקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל” כיסוד הטענה ל”ייסוד מחדש של בית לאומי”, הקשר העתיק הזה הוזכר במבוא למנדט רק כחלק מן הבסיס לבית לאומי.

אך מעבר לכל הקשיים האלה, היה הישג דיפלומטי יוצא  דופן במעבר של הצהרת בלפור בתוך חמש שנים מהצהרה בלבד ועד לקבלתה הרשמית בידי נציגי הקהילה הבינלאומית, לא רק במובן הטכני של תמיכה ביצירת בית לאומי יהודי אלא במובן העמוק יותר של הכרה ביהודים כעם הראוי להגדרה עצמית במולדתו ההיסטורית. זו עובדה שההנהגה הפלסטינית מסרבת בעקביות להכיר בה עד לעצם היום הזה.


מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

7 תגובות למאמר

  1. האויבים מבחוץ והבוגדים מבפנים (וגם הרבה רפי שכל יהודים) חוזרים על מנטרת “תכנית החלוקה של האו”ם מ 48” כי היא נותנת סיכוי למדינה פאשיסטית של עם מומצא (התכנית לא מזכירה את הלאום הפלסטיני בכלל) כדי שתהיה תיקווה כלשהי למגר ריבונות לא איסלאמית בארץ. אבל שלא כמו הסכם סאן רמו שטח”כ הפך לחוק בינלאומי, לתכנית האו’ם אין שום תוקף חוקי.

  2. וזה כמובן לא נמצא בתכנית הלימודים במדינת ישראל.
    תזכירו לי מי שר החינוך….

  3. חובת קריאה לכל יהודי שמתנגד לחוק הלאום. אפשר להמשיך להתנגד אבל לפחות לדעת שמתנגדים למשהו שמעצמות העולם הכירו בו.

  4. ההישג בסו רמו הוא פנטסטי בכול קנה מידה . אבל נראה לי שהמנהיגות היהודית לא השקיעה מספיק מאמצים כדי למנף אותו. לדעתי היה צריך בפעילות נרחבת במדינות שחתמו על המנדט שאכן זה יתקיים כלשונו . הבריטים קרעו את עבר הירדן והגבילו מאוד את העליה היהודית והמנהיגות לא ניסתה לטעמי להוביל מהלך בין לאומי שילחץ על בריטניה לחזור בה . אם היינו מצליחים לפחות בנושא הספר הלבן יתכן והיו נצלים חייהם של מאות אלפים וישראל הייתה נכנסת למלחמת העצמאות באופן בטוח יותר .

  5. אין שום חשיבות לשום הסכם שנחתם בעבר כולל הצהרת בלפור עצמה. כל מטר רבוע שנכלל כיום בשטח הריבוני של ישראל נלקח בכוח החרב ונלקח בדין. אנחנו העפנו את הבריטים בכוח הזרוע ועל הדרך זרקנו את ההסכמים המדיניים שלהם. לא צריך להתנצל אלא לקבוע את רף המוסריות שלנו בעצמנו ולשם כך להקפיד על קיום של מערכת משפטית עצמאית. אם אפשר לקחת את הגדה המערבית ועבר הירדן בכוח החרב אז למה לא? אדרבא, כיבשו, ספחו, אבל תנו לתושב המסופח זכויות מלאות כי לכל הנפת חרב יש השלכות מוסריות הרות גורל.

  6. שלוש שבועות השביע הקב”ה את ישראל והאומות לגבי הגלות והעליה לארץ ישראל. ואלו הן: שלא לעלות בחומה, שלא לדחוק את הקץ, שלא למרוד באומות.

    הציונות זה אשליה אחת גדולה…

    1. ציוני הוא אדם אמיץ!

      פחדן לעולם לא יהיה ציוני!