ביקורת טלוויזיה: 'הריקוד האחרון' הוא האסקפיזם המושלם

ביחד עם עוד כשישה מיליון בני אדם, אני נהנה מאוד בשבועות האחרונים מצפייה בסדרה התיעודית 'הריקוד האחרון' המשודרת בנטפליקס, העוקבת אחרי עונת 1998-1997 של שיקגו ומכילה תענוגות רבים. הצילום והבימוי יוצאים מן הכלל, הראיונות החדשים עם מייקל ג'ורדן, סקוטי פיפן, פיל ג'קסון ודניס רודמן מרתקים ומלאים ברכילות ותככים, ומעל הכל – סוף סוף אנו חוזים בקצת ספורט מקצועני על מסך הטלוויזיה.

'הריקוד האחרון' מציעה אסקפיזם כפול. לא רק שהיא מאפשרת לקהל לבלות שעתיים בשבוע במחשבה על משהו אחר חוץ ממגפת הקורונה, אלא שהיא גם סוג של קפסולת זמן, מלאה בזיכרונות ודמויות מתקופה היסטורית קודמת. מדי פעם אנחנו זוכים לתזכורת (מרומזת ולא מכוונת) שעלייתו של ג'ורדן לגדולה התרחשה על רקע ההרס העצמי של ברית המועצות, הפגנת הכוח הצבאי האמריקני במבצע 'סופה במדבר' ופריחת תעשיית ההיי-טק. ג'ורדן הפך הן לדוגמה והן לסמל של הישג אמריקני, כאשר תהילתו האישית התרחשה במקביל לתהילה הלאומית. במקרים כמו "נבחרת החלומות" שזכתה במדליית הזהב באולימפיאדת 1992, שני הדברים היו לאחד.

התרגיל הנוסטלגי הזה מחזיר את הצופה אחורה בזמן אל "הרגע החד-קוטבי", בו לאחר קריסת היריב הגדול של אמריקה התקיים כעת רק "קוטב אחד של כוח עולמי שכלל את ארה"ב בפסגת המערב התעשייתי". כך כתב צ'רלס קראוטהאמר בסוף שנת 1990, בפיתוח לטיעון מאת פרנסיס פוקויאמה לפיו העולם הגיע ל"קץ ההיסטוריה" עם ניצחון המודל הדמוקרטי-ליברלי על יריביו האידאולוגיים.

אך קץ ההיסטוריה היה קצר ימים. לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר, קראוטהאמר הגדיר את שנות התשעים לא כקץ אלא כ"חופשה קצרה מן ההיסטוריה". איזו חופשה נעימה זו הייתה, ואיזה חלק גדול היה בה למייקל ג'ורדן. ילדים רבים של עידן רייגן זוכרים ודאי כמוני את אותן שנים כעירוב של דימויים: נורמן שוורצקופף המסתער, ביל קלינטון וג'ניפר פלאוורס ורוס פרו, יחד עם הבזקים של מדי המשחק של שיקגו בולס, נעלי הסניקרס של ג'ורדן, משחקי הכוכבים של ה-NBA ותוכניות מאחורי הקלעים של הליגה. צפייה ב'ריקוד האחרון' היא ביקור מחדש באמריקה שלפני אסון התאומים, לפני המשבר הפיננסי הגלובלי, לפני סוריה, אוקראינה ועלייתה של סין. אמריקה הייתה אז חזקה יותר ובטוחה יותר בעצמה, ויחד עם זאת שטחית ונאיבית.

אין בהתבוננות ההיסטורית משום המעטה מזוהרו של הכוכב הגדול של התכנית, ומייקל ג'ורדן הוא דמות מתעתעת ומקסימה כיום בדיוק כפי שהיה אז. מעמד הסיגרים וכוס הוויסקי שלצדו מתמלאים באורח פלא במהלך הראיונות, והוא משרה נוכחות מרגיעה במהלך משבר עולמי. גם חומרי הארכיון מספקים רגעים רבים של שמיטת לסתות. האתלטיות של ג'ורדן בימיו הגדולים מהממת גם כיום, וההופעות האדירות שסיפק תחת לחץ מרגשות ומותחות. הוא באמת ידע לעוף.

אך המאפיינים הבולטים ביותר באופיו של ג'ורדן העולים מן הסדרה הם כוח הרצון והדחף שלו. העיתונאי ג'ונתן לאסט כתב על כך כבר ב-1999, כאשר תיאר את סוד גדולתו של מייקל ג'ורדן ושל כל גדולה תחרותית אחרת –

אנחנו מסבירים לילדינו שעליהם לעשות את המיטב, אבל הסוד הוא להפוך את המיטב שלך לעליון על המיטב של האחרים. עליך לטפח את הכישרון שניתן לך, בוודאי, אך יחד עם זאת עליך גם לחפש ולנצל את חולשות היריבים. מישהו חייב להפסיד כדי שאתה תוכל לנצח"

בדמותו של ג'ורדן התבטאו אינטליגנציה, נחישות, כישרון ודחף תחרותי מוחץ. בתקופה שהייתה לכאורה קץ ההיסטוריה, כאשר נראה שהעולם מתכנס ומתאחד, ג'ורדן סימל אי-שוויון, הבדלים, גדולה ותשוקה להכרה. ואת אותה הכרה הוא אכן השיג. אך ישנה יותר מדרך אחת לרצות בהכרה, וג'ורדן הוא לא הטיפוס האנושי היחידי שמוצג לראווה בסדרה. יוצרי 'הריקוד האחרון' עשו עבודה נהדרת בהעברה לקהל את הפאתוס ואת האמביוולנטיות של סקוטי פיפן, ואת קור רוח ויכולת האבחנה של פיל ג'קסון. פרק שלם מוקדש לדמותו של דניס רודמן, האתלט המוכשר אך בעל האישיות הבעייתית והמורכבת, המייצג צד אחר של שנות התשעים: האובססיה לזוהר ופרסום.

ההתנהלות הקולנית והסוערת של רודמן שזעזעה את אמריקה לפני שלושים שנה, עם השיער הצבוע, הבגדים המוזרים והרומן עם מדונה, נראית בשנת 2020 כדבר נפוץ. מהבחינה הזו רודמן היה חלוץ. אם מייקל ג'ורדן היה האליטיסט דניס רודמן היה הניהיליסט, ואם ג'ורדן היה הספורטאי המושלם של תקופתו, הרי שרודמן האקסצנטרי והחריג הגדיר את התקופה עצמה. כאשר הריקוד האחרון הסתיים, הבולס זכו בעוד תואר אליפות; ג'ורדן פרש פעם נוספת לפני שחזר להופעת פרידה במדי הוושינגטון וויזארדס; רודמן שיחק עוד מספר עונות לפני שעזב את הליגה לטובת מופעי האבקות וכיכוב בתוכנית הריאלטי 'המתמחה', שם עבד עבור ופוטר בידי האיש שבאמת שם קץ להיסטוריה –  דונלד טראמפ.

הטור התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.